מאמרים אחרונים

במקרא, תאריכים מצוינים בדרך כלל לפי שנות מלכותם של מלכים. עם הזמן התפתחו שיטות מניין שונות, שהתבססו בין השאר על יציאת מצרים, מחזורי היובל והשמיטה, בניית בית המקדש הראשון וחורבנו, ובניית בית המקדש השני ובחורבנו. בתקופה שלאחר המקרא, נהגו לתארך מסמכים לפי המניין הסלווקי, והוא נותר המניין המקובל בחוזים יהודיים עד ימי הביניים. החל משלהי העת העתיקה, החל להתפתח גם המניין לבריאת העולם, תחילה כאחת מכמה שיטות תיארוך מקבילות, ורק בתקופה מאוחרת יחסית נעשה למניין המקובל בעולם היהודי.

סופרי תקופת בית המקדש השני הציגו את משה כמחבר התורה, כמחוקק הראשי וכמי שהמצוות מיוחסות לו באופן ישיר. לעומת זאת, חז"ל מתארים שוב ושוב את משה כמי ששוכח, מתבלבל ולעיתים אף טועה. דווקא באמצעות הצגה זו הם מצמצמים את סמכותו האישית של משה, כדי להדגיש שהתורה מקורה באלוהים בלבד – ובו בזמן מחזקים את מעמדם של חז"ל כמפרשיה המוסמכים.

בספר מלכים ב (יח:ד) מתואר כי חזקיהו ביטל את הבמות – אתרי הפולחן שמחוץ לירושלים. ארכיאולוגים חשפו מקדשים ומזבחות שננטשו מתקופה זו בלכיש, באר שבע וערד. מה באמת מלמדים אותנו ממצאים אלה?

בספר דברים (כג:יח) נאמר: "ולֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל", בהתייחס לזנות גברית פולחנית. מה משתמע מכך לגבי זנות גברית שאינה פולחנית?

הנילוס, המכונה במצרית העתיקה חַעְפִּי (Hapi) – שמו של הנהר וגם של האל המגלם אותו – זרם בין חולות המדבר, ועלה על גדותיו מדי שנה באופן מסתורי, כשהוא מביא עמו פוריות וחיים לתושבי מצרים. האמינות של הנילוס הפכה את מצרים למקור מזון בתקופות של רעב אזורי, בעוד שספר דברים מזכיר לישראל כי ביטחונה הוא בי־הוה, הממטיר את גשמיה.

האם חוקי התורה מושלמים ועל־זמניים, או שהם משקפים את המציאות החברתית והתרבותית של תקופת המקרא, ולכן עשויים להשתנות ולהתאים את עצמם עם התפתחות החברה? עונשו של אנס מהווה מקרה מבחן לבחינת היחס לחוקי המקרא המעוררים קושי מוסרי.

"ראה ה' והביטה"! (איכה א:יא). ירושלים, שנפלה קורבן לתקיפה מינית, מתנגדת לניסיונו של המספר הגברי במגילת איכה להטיל עליה אשמה ובושה, ודורשת מה' להכיר בסבלה.

סופרים יוונים, רומאים, נוצרים ויהודים תיארו גילויים של עצמות ענקיות שנחשפו מן האדמה, ופירשו אותן מנקודת מבטם: היוונים והרומאים זיהו בהן את שרידיהם של גיבורים ומפלצות מן המיתולוגיה; הסופרים היהודים זיהו אותן כשרידיהן של הנפילים (הענקים) המקראיים, ובמיוחד כעוג, מלך הבשן. תגליות אלה חיזקו את האמונה הרווחת שבעבר הרחוק חיו בני אדם בעלי ממדים גדולים לאין שיעור מאלה של ימינו.

לאחר מגע עם גופה, יש להזות על האדם תערובת נוזלית המכילה את אפר הפרה האדומה, יחד עם ארז ואזוב, צמחים אלקליים שכאשר הם נשרפים, משמשים מרכיבים עיקריים בחומרי ניקוי.

לפני גלות בבל, נהגו בני ישראל ובני יהודה לכתוב בכתב העברי הקדום (הכתב הפלאו-עברי). בתקופת בית המקדש השני, התפשט הכתב הארמי עד שהחליף את הכתב העברי הקדום. תהליך זה הרחיק לכת עד כדי כך שחז"ל אף פסלו ספר תורה הכתוב בכתב העברי הקדום.

האם ה' תמיד מקבל את מעשה התשובה? האם רחמיו הם תמיד מעלה? והאם באמת סלח לנינווה? בהוספת מיכה ז:יח–כ לסופו של ספר יונה, נדמה כי יונה עצמו מכיר לבסוף בטובתם של רחמי האל.

האם עריכה וכתיבה בשמם של משה, שלמה או דניאל הייתה מוסכמה ספרותית לגיטימית, ואולי אף מוצדקת בשל רוח הקודש של המחבר? או שמא נוהג זה מהווה צורה של הונאה, ואף סוג של זיוף ספרותי?

כבר בשנת 1877 ציין מרקוס קאליש, מן החוקרים היהודים הראשונים שעסקו במחקר ביקורתי של המקרא, כי סיפור אתונו של בלעם הוא תוספת מאוחרת הסותרת את הסיפור בכללו, הן מבחינה נרטיבית והן מבחינה אידיאולוגית. ואכן, בעוד שבעלילה המרכזית בלעם הוא דמות נבואית הראויה לכבוד, התוספת מציגה אותו באופן לעגני.

סיפור ניצחונו של דוד על גוליית (שמואל א יז-יח) כפי שהוא מופיע בתרגום השבעים חסר פרטים רבים המצויים בנוסח המסורה. ההסברים ש"השערת התוספות" ו"השערת ההשמטות" מציעות לא מבהירים את ההבדלים במלואם. הבנה של האופן שבו כתבו ותיקנו מגילות קדומות מציעה הסבר חדש.

באילו אופנים אנחנו עדיין משועבדים — וכיצד עשויה להיראות חירות אמיתית בימינו, הן במישור האישי והן במישור הקולקטיבי?

האל המקראי מתואר כ"אל רחום וחנון, ארך אפים, רב חסד ואמת, נושא עוון, ופשע וחטאה..." אך גם "נקה לא ינקה, פֹקד עוון... " (שמות לד:ו–ז). כדי להבין את מה שנדמה כאן כסתירה, התלמוד מציע פרשנות מדרשית יצירתית, ובתפילת "הסליחות" הפסוק מופיע מקוטע. אך האם ייתכן שתכונת הסליחה – אחת משלוש עשרה מידותיו של האל – הובנה לא נכון לאורך כל הדרך?

ספר ויקרא מתיר לכוהנים ולמשפחותיהם ליהנות מהתרומות והקרבנות המוקדשים לי־הוה. הדבר שונה מהנוהג החיתי, האוסר על כוהנים לגשת לחפצים קדושים מלבד בהקשרים פולחניים מוגבלים. מה הסיבה להבדל בין שתי מערכות הכהונה הללו?

מהו המסר היסודי ותכליתה של התורה?

טרם הפכה למצווה מחייבת, שימשה ברית המילה כסמן תרבותי וזהותי. כך, ספר יהושע מתאר את חידוש המילה בגלגל (יהושע ה:ב–ט); בני יעקב דורשים מאנשי שכם להימול כתנאי לנישואין (בראשית לד); ובני ישראל מתייחסים בבוז לפלשתים על ערלתם (שופטים יד:ג).

מדוע משה מתואר כ"אלוהים" לפרעה? ומדוע סיפור המכות מדגיש במיוחד את הצפרדעים, הדם והשחין? פרטים אלו מקבלים משמעות חדשה לאור הדת והתרבות המצרית הקדומה.

שלושים ותשע אבות מלאכה נאסרו בשבת. האם המספר הוא שקובע את הרשימה?

האותיות הזעירות תי"ו, שי"ן וז"ין ברשימת עשרת בני המן (אסתר ט), שערכן הגימטרי המצטבר 707, נתפסות כ"קוד נבואי" המרמז על תליית עשרת הנאצים שהורשעו במשפטי נירנברג בשנת התש"ז (5707). לפי המסופר, יוליוס שטרייכר אף קרא לפני הוצאתו להורג: "פורים־פסט 1946". מה מקורן של אותיות קטנות אלה?

סוד הכהונה של אבן עזרא.

סיסרא מבקש מים, אך יעל משקה אותו חלב (שופטים ד:יט) ולאחר מכן הורגת אותו. האם יעל מוצגת כאישה זרה ו"קטלנית" או כשליחה ה"עוזרת" לי־הוה ולעמו?

כשבני ישראל יצאו ממצרים, נלוותה אליהם קבוצה בשם "ערב רב" (שמות יב:לח). במשך אלפיים שנים של פרשנות תנ"ך זכה המונח המעורפל הזה לפרשנויות שונות, חיוביות ושליליות, וחוקרים מודרניים עדיין מתווכחים על משמעותו המדויקת. בעברית המודרנית משמש המונח הזה ככינוי גנאי.