מאמרים אחרונים

החוקים בתורה המעוררים קשיים מוסריים נותרו כתובים בספר גם אחרי שחז"ל ניסו לתקנם או לפרשם מחדש. אז איך אנחנו ממשיכים לראות בהם דבר אלוהים?

שלמות אנושית אינה מושגת רק באמצעות התפתחות אינטלקטואלית ורוחנית, אלא דורשת גם חברות ואינטימיות פיזית.

ספר מלכים מתאר כיצד כל עשרת השבטים הוגלו על ידי האשורים והוחלפו בזרים, וספר עזרא-נחמיה דוחה אותם כלא-ישראלים. אולם כתבים מקראיים וכתבים מתקופת הבית השני, לצד ממצאים ארכיאולוגיים, מראים כי צאצאי ממלכת ישראל הצפונית המשיכו להתגורר בשומרון גם בתקופת הבית השני. השבטים הצפוניים לא נכחדו, אלא קיימו מקדש וכוהנים, שיתפו פעולה עם שכניהם הדרומיים ואף נטלו חלק בעיצוב חמשת חומשי התורה.

אנשי המזרח הקדום, ועם ישראל המקראי בכלל זה, ניסו להתמודד עם המציאות המחרידה של המלחמה בעזרת ההסבר שהחורבן שהיא גורמת הוא פרי ציווי האלים, שאף הם השתתפו בקרבות, וביניהם י־הוה, דגן, אשור, מרדוך, כמוש, תֶשׁוּבּ ואלים אחרים.

קדוש נוצרי בשם ברונו (1101–1030) יצר בימי הביניים שיטת פרשנות נוצרית למקרא שהדגישה את ההיבטים הלשוניים ואת המבנה הספרותי של הכתוב. רש"י, בן דורו הצעיר ממנו, יצר אף הוא שיטה פרשנית חדשה ודאג לשלב בפירושו רק מדרשים המתיישבים עם פשוטו של מקרא. האם הייתה זו דרכו של רש"י להתמודד עם האיום שהציבה פרשנותו רבת-ההשפעה של ברונו?

הכהנים המלומדים של המזרח הקדום הסבירו את עבודת האלילים באמצעות טקס הקדשת הפסלים, שבמסגרתו הופכים הפסלים לאלים של ממש.

טיבריוס יוליוס אלכסנדר, היהודי החזק ביותר בעת העתיקה, כיהן כנציב ביהודה, כמושל במצרים וכמצביא בצבא הרומי. לולא תמיכתו, אספסיינוס לא היה הופך קיסר ובנו טיטוס מעולם לא היה מוביל את המצור על ירושלים בשנת 70. אף שפילון דודו ויוספוס פלביוס הסתייגו מחלק מבחירותיו, טיבריוס פעל לא משנאת ישראל כי אם מאהבת רומי.

הארץ שאלוהים הבטיח לאברהם, הארץ שמשה צווה לכבוש והארץ שבה בני ישראל התיישבו במציאות.

מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה בונות את עתירתן לרשת נחלה בכישרון רב – לא באמצעות עימות ישיר עם הפטריארכיה, אלא על ידי הצגת בקשתן כניסיון לשמר את שמו של אביהן.

המקרא מתאר את חזאל כאויב אכזר ורב־עוצמה שהכניע את ערי ישראל והפלישתים ואילץ את יואש מלך יהודה לרוקן את אוצרות המקדש כדי להציל את עירו. ממצאים ארכאולוגיים מסייעים לשחזר את מסעות המלחמה שערך ואת השפעותיהם על הלבנט.

הנביא זכריה, בנו של יהוידע הכהן הגדול, נסקל למוות בבית המקדש (דברי הימים ב כד:כא). לפי התלמוד, דמו בעבע במשך מאתיים שנה, עד חורבן המקדש. האם הפסוק "יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא" (איכה ב:כ) מתייחס למאורע זה, ומשמש כהסבר לחורבן?

תוך שימוש בדימויים של אוהלים, גנים ומים זורמים – מוטיבים הקשורים לאהבה ומיניות במקרא ובמזרח הקדום – בלעם מברך את נשות ישראל בפריון. אולם, המחברים הכהניים הופכים את הברכה הזו על פיה, ומציגים את בלעם כמי שהסית את בני ישראל לחטא בעל פעור.

האם זה נבע מגזענות?

מחברי המקרא ידעו כי משה לא הביא את בני ישראל אל הארץ המובטחת, אבל למה? השאלה הזו הטרידה את מנוחתם.

המלכה ברניקי נודעה לשמצה כמאהבת של טיטוס וכמי שלצד אחיה, אגריפס השני, התנגדה למרד היהודי הגדול נגד רומא. ולצד זה היא נודעה גם כאישה יראת שמים, שנדרה נדר נזירות והייתה מסורה לאלוהיה ולעמה, וכמי שסיכנה את חייה כדי להציל את בני עמה היהודים מידי החיילים הרומאים.

משה נשא לאישה כושית (במדבר יב:א). בעוד שהמונח "כושית" מתפרש בדרך כלל כמתייחס לאפריקאית שחורה, במקומות אחדים במקרא 'כוש' מזוהה גם עם אזורים אחרים, כולל מדין, מקום מוצאה של צפורה, אשת משה.

בסיפור המרגלים ששולח יהושע ליריחו רק לדמות אחת יש שם, והיא המפתח למסר של הסיפור כולו.

כיצד אפשר להבין את חזון המרכבה המשונה בספר יחזקאל בהקשרו ההיסטורי? ומדוע חז"ל חשבו שהוא מסוכן כל כך מבחינה תאולוגית?

חילוף מוטעה של האות גימ״ל באות וי״ו שיבש את משמעותו של פסוק מרכזי במגילת רות.

המקורות המקראיים שקדמו לגלות בבל מתארים את הלוויים ככהנים חסרי נחלה הראויים לשרת בקודש בכל אתר פולחן. המעמד המיוחד הזו מקורו בתקופה קדומה: לשבט לוי הייתה נחלה בעבר הירדן, ואחר שאיבד אותה נותר על מקומו והמשיך לעבוד במקדש נבו, מקום קבורתו של אבי הלוויים, משה.

בתחילה אנו פוגשים את בת ציון כבתו הבתולה המתריסה של י־הוה בנבואת ישעיהו נגד סנחריב מלך אשור. המטפורה הופכת קודרת כאשר ירושלם נחרבת בידי הבבלים.

ארכיאולוגיה, אנתרופולוגיה ועברית מקראית מסייעות לנו להבין מדוע בני ישראל הקדמונים נטו למקם את פתחי בתיהם בצד המזרחי של הבית, ונמנעו מלהציבם בצד המערבי.

רק שני קובצי חוקים מהמזרח הקדום הקרוב עוסקים בסוגיה של משכב בהמה: התורה והחוקים החתיים. מה מבדיל בין שני קובצי חוקים אלו, ומה הניע את חקיקתם?

קללת י־הוה אינה רק ביטוי לבוז וחוסר יראה. על פי תפיסת העולם המקראית, היא מהווה ניסיון להרוג את האל, ולפיכך העונש עליה הוא מוות.