מאמרים אחרונים

לפי המדרש, עץ האתרוג היה זה שקיים בשלמות את ציווי האל בעת הבריאה, כך שטעמו של העץ היה כטעם פריו. הוא היה גם עץ הדעת שממנו אכלה חוה. נטילת האתרוג בסוכות, יחד עם שאר המינים, נתפסת אפוא כמעשה של כפרה על אותו חטא קדמון.

באידיאולוגיה המלכותית האכמנית הציגו מלכי פרס את עצמם כיורשיה של המסורת המלכותית העילמית הקדומה, ואף אימצו את התואר העילמי הקדום "מלך אנשאן". על רקע זה, הסיפור החריג על אברם כלוחם (בראשית יד) המנצח את ארבעת המלכים מן המזרח בהנהגתו של כדרלעומר מלך עילם, עשוי לשקף את משאלתו הסמויה של המחבר לניצחון ישראל על שליטיו הפרסים: אם זה קרה בעבר, זה יכול לקרות שוב.

כאשר י־הוה רואה את דרכיה הרעות של האנושות, הוא מחליט תחילה למחות אותה מעל פני האדמה, אך בהמשך בוחר להציל את נח ומשפחתו. לאחר המבול, בעקבות קורבנו של נח, י־הוה מתחייב שלא לשוב ולקלל את האדמה ולא להשמיד את כל החי, אף שיצר לב האדם נותר רע מנעוריו. הסיפור מתאר אפוא לא את התקדמותה המוסרית והרגשית של האנושות, אלא את זו של י־הוה.

חג הסוכות תפס מקום מרכזי בחיי היהודים בתקופה היוונית־רומית, והיה מוכר היטב גם בעולם הלא־יהודי. תהלוכות החג, שבהן נשאו החוגגים לולבים, הזכירו לצופים פגאנים את פולחני דיוניסוס/בכחוס, שחסידיו נשאו בחגיגותיהם את מטה התירסוס (thyrsos).

כאשר שליחים מיהודה הגיעו לבירת אשור כדי להגיש את המס השנתי, הם נחשפו לתבליטי אבן מונומנטליים של ישויות מכונפות האוחזות באתרוגים, פרי יקר ערך שנודע זה מכבר בזכות ניחוחו ותכונותיו הרפואיות.

לפני שנוסף סיפור המבול, עסקה ההיסטוריה הקדומה בעיקר בתמותת האדם, ביחסי משפחה ובהסברים אטיולוגיים למנהגים, לאורחות חיים ולמקצועות אנושיים. רק בשלב מאוחר יותר הורחב הנרטיב ונוספו אליו סיפור המבול וסיפור מגדל בבל.

האם ה' תמיד מקבל את מעשה התשובה? האם רחמיו הם תמיד דבר טוב? והאם באמת סלח לנינווה? בהוספת מיכה ז:יח–כ לסופו של ספר יונה, נדמה כי יונה עצמו מכיר לבסוף בטובתם של רחמי האל.

בתקופה שלאחר הגלות עוצב סיפור הבריאה במתכונת של שישה ימי בריאה, כדי להעניק הסבר אטיולוגי לשבת. מתכונת זו חייבה את בריאת האור כבר ביום הראשון, כדי לאפשר את ההבחנה בין יום ללילה. ממילא, היה צורך לייחס לשמש ולירח שנבראו ביום הרביעי תפקידים נוספים, מעבר להיותם מקורות אור.

במקרא, תאריכים מצוינים בדרך כלל לפי שנות מלכותם של מלכים. עם הזמן התפתחו שיטות מניין שונות, שהתבססו בין השאר על יציאת מצרים, מחזורי היובל והשמיטה, בניית בית המקדש הראשון וחורבנו, ובניית בית המקדש השני וחורבנו. בתקופה שלאחר המקרא, נהגו לתארך מסמכים לפי המניין הסלאוקי, והוא נותר המניין המקובל בחוזים יהודיים עד ימי הביניים. החל משלהי העת העתיקה, החל להתפתח גם המניין לבריאת העולם, תחילה כאחת מכמה שיטות תיארוך מקבילות, ורק בתקופה מאוחרת יחסית נעשה למניין המקובל בעולם היהודי.

סופרי תקופת בית שני הציגו את משה כמחבר התורה, כמחוקקה וכמי שהמצוות מיוחסות לו באופן ישיר. לעומת זאת, חז"ל מתארים שוב ושוב את משה כמי ששוכח, מתבלבל ולעיתים אף טועה. בכך, הם מצמצמים את סמכותו האישית של משה כדי להדגיש שהתורה מקורה באלוהים בלבד – ובו בזמן מחזקים את מעמדם של חז"ל כמפרשיה המוסמכים.

ספר ויקרא מתיר לכוהנים ולמשפחותיהם ליהנות מהתרומות והקרבנות המוקדשים לי־הוה. הדבר שונה מהנוהג החיתי, האוסר על כוהנים לגשת לחפצים קדושים מלבד בהקשרים פולחניים מוגבלים. מה הסיבה להבדל בין שתי מערכות הכהונה הללו?

בספר דברים (כג:יח) נאמר: "ולֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל", בהתייחס לזנות גברית פולחנית. מה משתמע מכך לגבי זנות גברית שאינה פולחנית?

בראש השנה נכתבים דינינו; ביום הכיפורים הם נחתמים; ובהושענא רבה הם נשלחים כדי לצאת אל הפועל. נאמר כי בליל הושענא רבה, אלה שנגזר עליהם למות באותה שנה יאבדו את צל ראשם. "ספר חסידים" אף מספר כי בשעה אחרונה זו של בקשת מחילה, אפילו רוחות המתים קמות מקברותיהן כדי לבקש רחמים למען החיים.

האם חוקי התורה מושלמים ועל־זמניים, או שהם משקפים את המציאות החברתית והתרבותית של תקופת המקרא, ולכן עשויים להשתנות ולהתאים את עצמם עם התפתחות החברה? עונשו של אנס מהווה מקרה מבחן לבחינת היחס לחוקי המקרא המעוררים קושי מוסרי.

בספר מלכים ב (יח:ד) מתואר כי חזקיהו ביטל את הבמות – אתרי הפולחן שמחוץ לירושלים. ארכיאולוגים חשפו מקדשים ומזבחות שננטשו מתקופה זו בלכיש, באר שבע וערד. מה באמת מלמדים אותנו ממצאים אלה?

הנילוס, המכונה במצרית העתיקה חַעְפִּי (Hapi) – שמו של הנהר וגם של האל המגלם אותו – זרם בין חולות המדבר, ועלה על גדותיו מדי שנה באופן מסתורי, כשהוא מביא עמו פוריות וחיים לתושבי מצרים. האמינות של הנילוס הפכה את מצרים למקור מזון בתקופות של רעב אזורי, בעוד שספר דברים מזכיר לישראל כי ביטחונה הוא בי־הוה, הממטיר את גשמיה.

"ראה ה' והביטה"! (איכה א:יא). ירושלים, שנפלה קורבן לתקיפה מינית, מתנגדת לניסיונו של המספר הגברי במגילת איכה להטיל עליה אשמה ובושה, ודורשת מה' להכיר בסבלה.

סופרים יוונים, רומאים, נוצרים ויהודים תיארו גילויים של עצמות ענקיות שנחשפו מן האדמה, ופירשו אותן מנקודת מבטם: היוונים והרומאים זיהו בהן את שרידיהם של גיבורים ומפלצות מן המיתולוגיה; הסופרים היהודים זיהו אותן כשרידיהן של הנפילים (הענקים) המקראיים, ובמיוחד כעוג, מלך הבשן. תגליות אלה חיזקו את האמונה הרווחת שבעבר הרחוק חיו בני אדם בעלי ממדים גדולים לאין שיעור מאלה של ימינו.

לאחר מגע עם גופה, יש להזות על האדם תערובת נוזלית המכילה את אפר הפרה האדומה, יחד עם ארז ואזוב, צמחים אלקליים שכאשר הם נשרפים, משמשים מרכיבים עיקריים בחומרי ניקוי.

לפני גלות בבל, נהגו בני ישראל ובני יהודה לכתוב בכתב העברי הקדום (הכתב הפלאו-עברי). בתקופת בית המקדש השני, התפשט הכתב הארמי עד שהחליף את הכתב העברי הקדום. תהליך זה הרחיק לכת עד כדי כך שחז"ל אף פסלו ספר תורה הכתוב בכתב העברי הקדום.

האם עריכה וכתיבה בשמם של משה, שלמה או דניאל הייתה מוסכמה ספרותית לגיטימית, ואולי אף מוצדקת בשל רוח הקודש של המחבר? או שמא נוהג זה מהווה צורה של הונאה, ואף סוג של זיוף ספרותי?

כבר בשנת 1877 ציין מרקוס קאליש, מן החוקרים היהודים הראשונים שעסקו במחקר ביקורתי של המקרא, כי סיפור אתונו של בלעם הוא תוספת מאוחרת הסותרת את הסיפור בכללו, הן מבחינה נרטיבית והן מבחינה אידיאולוגית. ואכן, בעוד שבעלילה המרכזית בלעם הוא דמות נבואית הראויה לכבוד, התוספת מציגה אותו באופן לעגני.

סיפור ניצחונו של דוד על גוליית (שמואל א יז-יח) כפי שהוא מופיע בתרגום השבעים חסר פרטים רבים המצויים בנוסח המסורה. ההסברים ש"השערת התוספות" ו"השערת ההשמטות" מציעות לא מבהירים את ההבדלים במלואם. הבנה של האופן שבו כתבו ותיקנו מגילות קדומות מציעה הסבר חדש.

באילו אופנים אנחנו עדיין משועבדים — וכיצד עשויה להיראות חירות אמיתית בימינו, הן במישור האישי והן במישור הקולקטיבי?

האל המקראי מתואר כ"אל רחום וחנון, ארך אפים, רב חסד ואמת, נושא עוון, ופשע וחטאה..." אך גם "נקה לא ינקה, פֹקד עוון... " (שמות לד:ו–ז). כדי להבין את מה שנדמה כאן כסתירה, התלמוד מציע פרשנות מדרשית יצירתית, ובתפילת "הסליחות" הפסוק מופיע מקוטע. אך האם ייתכן שתכונת הסליחה – אחת משלוש עשרה מידותיו של האל – הובנה לא נכון לאורך כל הדרך?