מאמרים אחרונים

האם ה' תמיד מקבל את מעשה התשובה? האם רחמיו הם תמיד מעלה? והאם באמת סלח לנינווה? בהוספת מיכה ז, יח–כ לסופו של ספר יונה, נדמה שהספר מציע תשובה לשאלות אלו, וכי יונה עצמו מכיר לבסוף בטובתם של רחמי האל.

האם עריכה וכתיבה בשמם של משה, שלמה או דניאל הייתה מוסכמה ספרותית לגיטימית, ואולי אף מוצדקת בשל רוח הקודש של המחבר? או שמא נוהג זה מהווה צורה של הונאה, ואף סוג של זיוף ספרותי?

כבר בשנת 1877 ציין מרקוס קאליש, מן החוקרים היהודים הראשונים שעסקו במחקר ביקורתי של המקרא, כי סיפור אתונו של בלעם הוא תוספת מאוחרת הסותרת את הסיפור בכללו, הן מבחינה נרטיבית והן מבחינה אידיאולוגית. ואכן, בעוד שבעלילה המרכזית בלעם הוא דמות נבואית הראויה לכבוד, התוספת מציגה אותו באופן לעגני.

לאחר מגע עם גופה, יש להזות על האדם תערובת נוזלית המכילה את אפר הפרה האדומה, יחד עם ארז ואזוב, צמחים אלקליים שכאשר הם נשרפים, משמשים מרכיבים עיקריים בחומרי ניקוי.

סיפור ניצחונו של דוד על גוליית (שמואל א יז-יח) כפי שהוא מופיע בתרגום השבעים חסר פרטים רבים המצויים בנוסח המסורה. ההסברים ש"השערת התוספות" ו"השערת ההשמטות" מציעות לא מבהירים את ההבדלים במלואם. הבנה של האופן שבו כתבו ותיקנו מגילות קדומות מציעה הסבר חדש.

באילו אופנים אנחנו עדיין משועבדים — וכיצד עשויה להיראות חירות אמיתית בימינו, הן במישור האישי והן במישור הקולקטיבי?

האל המקראי מתואר כ"אל רחום וחנון, ארך אפים, רב חסד ואמת, נושא עוון, ופשע וחטאה..." אך גם "נקה לא ינקה, פֹקד עוון... " (שמות לד:ו–ז). כדי להבין את מה שנדמה כאן כסתירה, התלמוד מציע פרשנות מדרשית יצירתית, ובתפילת "הסליחות" הפסוק מופיע מקוטע. אך האם ייתכן שתכונת הסליחה – אחת משלוש עשרה מידותיו של האל – הובנה לא נכון לאורך כל הדרך?

ספר ויקרא מתיר לכוהנים ולמשפחותיהם ליהנות מהתרומות והקרבנות המוקדשים ליהוה. הדבר שונה מהנוהג החיתי, האוסר על כוהנים לגשת לחפצים קדושים מלבד בהקשרים פולחניים מוגבלים. מה הסיבה להבדל בין שתי מערכות הכהונה הללו?

מהו המסר היסודי ותכליתה של התורה?

לפני גלות בבל, נהגו בני ישראל ובני יהודה לכתוב בכתב העברי הקדום (הכתב הפלאו-עברי). בתקופת בית המקדש השני, התפשט הכתב הארמי עד שהחליף את הכתב העברי הקדום. תהליך זה הרחיק לכת עד כדי כך שחז"ל אף פסלו ספר תורה הכתוב בכתב העברי הקדום.

טרם הפכה למצווה מחייבת, שימשה ברית המילה כסמן תרבותי וזהותי. כך, ספר יהושע מתאר את חידוש המילה בגלגל (יהושע ה:ב–ט); בני יעקב דורשים מאנשי שכם להימול כתנאי לנישואין (בראשית לד); ובני ישראל מתייחסים בבוז לפלשתים על ערלתם (שופטים יד:ג).

מדוע משה מתואר כ"אלוהים" לפרעה? ומדוע סיפור המכות מדגיש במיוחד את הצפרדעים, הדם והשחין? פרטים אלו מקבלים משמעות חדשה לאור הדת והתרבות המצרית הקדומה.

שלושים ותשע אבות מלאכה נאסרו בשבת. האם המספר הוא שקובע את הרשימה?

האותיות הזעירות תי"ו, שי"ן וז"ין ברשימת עשרת בני המן (אסתר ט), שערכן הגימטרי המצטבר 707, נתפסות כ"קוד נבואי" המרמז על תליית עשרת הנאצים שהורשעו במשפטי נירנברג בשנת התש"ז (5707). לפי המסופר, יוליוס שטרייכר אף קרא לפני הוצאתו להורג: "פורים־פסט 1946". מה מקורן של אותיות קטנות אלה?

סוד הכהונה של אבן עזרא.

סיסרא מבקש מים, אך יעל משקה אותו חלב (שופטים ד:יט) ולאחר מכן הורגת אותו. האם יעל מוצגת כאישה זרה ו"קטלנית" או כשליחה ה"עוזרת" לי־הוה ולעמו?

כשבני ישראל יצאו ממצרים, נלוותה אליהם קבוצה בשם "ערב רב" (שמות יב:לח). במשך אלפיים שנים של פרשנות תנ"ך זכה המונח המעורפל הזה לפרשנויות שונות, חיוביות ושליליות, וחוקרים מודרניים עדיין מתווכחים על משמעותו המדויקת. בעברית המודרנית משמש המונח הזה ככינוי גנאי.

שרח, בתו של אשר, מוזכרת בשמה פעמיים בתורה – ברשימת צאצאי יעקב שיורדים למצרים ובמפקד האוכלוסין בספר במדבר – מבלי שנמסרים פרטים על חייה. כגמול על כך שהביאה ליעקב את הבשורה שיוסף עדיין חי, המדרש מעניק לה אלמוות, מייחס לה תפקיד מרכזי ביציאת מצרים ומזהה אותה כאישה החכמה בתקופת שלטונו של דוד המלך.

בהיותו מצוי במשבר קיומי, מחבר תהילים עז מוטרד כל כך מבעיותיו עד שהוא מתקשה לדבר. הוא מנסה להיזכר בחסדי האל מן העבר, אך האל השתנה ואינו מתגלה עוד בחייו. במפנה בלתי צפוי, מחבר המזמור מתמקד בזיכרון הקולקטיבי של חציית הים לאחר יציאת מצרים. כיצד הזיכרון הזה מסייע לו לעבור מייאוש לתקווה?

נושאים מההמנון הגדול של אתון, גלגל החמה במיתולוגיה המצרית, משתקפים במזמור קד: חיות מסוכנות בלילה, פעילות אנושית במהלך היום, כוחם העצום של המים, התמקדות באנושות כולה ולא בעם מסוים ועוד רבים.

קריאה מתודולוגית קפדנית של תיאור בריאת האישה חושפת תפיסה שוויונית ביסודה של יחסי המינים, המשלבת מורכבות רעיונית ורגישות פסיכולוגית.

בחג החנוכה אנו חוגגים את הניצחונות הצבאיים המופלאים של "המעטים על הרבים" ושל התרבות היהודית על התרבות היוונית. אך באופן אירוני, חג החנוכה גם הוריש לנו סוגה חדשה בספרות היהודית, סוגה שנמצאת בשימוש תדיר מאז: סיפורים בסגנון יווני על גבורה בעת תבוסה ומוות למען מטרה – "מות קדושים".

ארבע החיות בספר דניאל פרק ז מייצגות ארבע ממלכות. החיה הרביעית, המבעיתה, בעלת עשר הקרניים ושיני הברזל, מזוהה עם הממלכה הסלאוקית (היוונית-סורית). חיה זו מצמיחה קרן מתרברבת, המייצגת את אנטיוכוס הרביעי, אשר רדיפותיו (167–164 לפנה"ס), כך סובר מחבר המקרא, יכולות להיפסק רק בעקבות התערבות אלוהית.

כמחאה על עקידת יצחק, שרה חוזרת לבדה לחברון, המקום שבו י־הוה הבטיח לה בן. צעד זה מסמן את נקודת המפנה שבה היא מפסיקה ללכת בעקבות בעלה אברהם ומתחילה לסלול את דרכה שלה.

ספר מלכים מתאר כיצד כל עשרת השבטים הוגלו על ידי האשורים והוחלפו בזרים, וספר עזרא-נחמיה דוחה אותם כלא-ישראלים. אולם כתבים מקראיים וכתבים מתקופת הבית השני, לצד ממצאים ארכיאולוגיים, מראים כי צאצאי ממלכת ישראל הצפונית המשיכו להתגורר בשומרון גם בתקופת הבית השני. השבטים הצפוניים לא נכחדו, אלא קיימו מקדש וכוהנים, שיתפו פעולה עם שכניהם הדרומיים ואף נטלו חלק בעיצוב חמשת חומשי התורה.