שוויון מגדרי בבריאת העולם

כידוע, התורה מציגה שני תיאורי בריאה: בראשית א:א–ב:ג ובראשית ב:ד–ג:כד, שכל אחד מהם מכיל סיפור על בריאת הגבר והאישה.^[1]

סיפור הבריאה הראשון: שוויון בין המינים

בתיאור הראשון, התורה מדגישה כי גברים ונשים שקולים זה לזה וכי הם שותפים שווים בצלם אלוהים, שהוא המאפיין המהותי שלהם:

^{בראשית א:כז} וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑ו זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם.

הבהרה זו חוזרת על עצמה בהמשך התיאור הראשון, לאחר סיפור קין והבל:

^{בראשית ה:א} בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱלֹהִים֙ אָדָ֔ם בִּדְמ֥וּת אֱלֹהִ֖ים עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ. ^ה:ב זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בְּרָאָ֑ם וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָ֗ם וַיִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמָם֙ אָדָ֔ם בְּי֖וֹם הִבָּֽרְאָֽם.

בשני הפסוקים הללו אנו רואים ניסוח מאוזן מהסוג שרואים בשיח הציבורי המערבי כיום.

סיפור הבריאה השני: כפיפות?

תיאור הבריאה השני נתפס כמבטא תפיסה לא שוויונית של היחסים בין המינים: כאן, האישה^[2] נוצרה כביכול רק כ"עוזרת" הכפופה לאדם, כמי ש"מתאימה" לו, ונוצרה מצלעו, חלק קטן מגופו.^[3]

אני טוען שהבנה זו של תיאור הבריאה השני היא שגויה, ושהקריאה השיטתית והקפדנית של הכתוב חושפת השקפה של המינים שהיא, בדרכו רבת הניואנס והרגישות הפסיכולוגית של הסיפור, שוויונית ביסודה. אתחיל בבחינה פילולוגית של המונחים בתיאור זה.

עֵזֶר

בתיאור זה, יוזמתו של האל ליצור את האישה נובעת מלבַדיותו של האדם הבודד:

^{בראשית ב:יח} וַיֹּ֙אמֶר֙ יְ־הוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂהּ־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ.

אחרי שלא נמצא "עזר כנגדו" בקרב כל חית השדה ועוף השמים (בראשית, ב:יט–כ) יוצר האל לראשונה את האישה (בראשית, ב:כא–כב).

עזר = כפיפות?

המילה עֵזֶר הולידה את הרעיון שהאישה אינה אלא העוזרת של האדם: שהוא העיקר, ותפקידה לעזור לו במשימותיו. בתרגום המלך ג'יימס האנגלי המילה מתורגמת כ–"an help" (עזרה, סיוע). ברוב התרגומים המודרניים, כולל תרגום התנ"ך החדש של JPS, היא מתורגמת כ–"a helper" (עוזרת, מסייעת).^[4]

בסמנטיקה האנגלית, כמו בעברית החדשה, מונחים אלה מעלים על הדעת אדם שמעמדו נמוך מזה של האדם שלו הוא מסייע. מי שעובד במשק בית כשכיר ולא כשותף נקרא "העוזר" (למעשה, בשכיחות רבה יותר, אדם זה נקרא "העוזרת"), במונח הגזור מאותו שורש כמו עֵזֶר.

עוזר כמושיע

אולם, למעשה, המילה עֵזֶר, שלה תשע-עשרה היקרויות נוספות בתנ"ך, לעולם אינה מתייחסת לאדם מסוג זה. אמנם פירושה כ"עזרה" או "עוזר" הוא נכון בעיקרו, אך עֵזֶר מתייחס תמיד לישות חזקה יותר מהאדם שמקבל את העזרה;^[5] מכאן, שפירושה הוא "עוזר" במובן של "מושיע", "גואל" או "מציל".^[6] מונח זה כמעט תמיד מתייחס לאלוהים^[7] (קשר שבא לידי ביטוי גם בשמות האישיים אלִיעֶזר, יוֹעֶזר, ובין השמות הלא-ישראלים – הדדעזֶר), וכמעט תמיד במקרה שבו אלוהים מציל את האדם מסכנה חמורה, אפילו מסכנת נפש.

אם נדלג מתחילת התורה אל סופה, נגיע לדוגמה הראשונה שלנו בברכת משה לשבט יהודה, שם נאמר:

^{דברים לג:ז}...שְׁמַ֤ע יְ־הֹוָה֙ ק֣וֹל יְהוּדָ֔ה וְאֶל־עַמּ֖וֹ תְּבִיאֶ֑נּוּ יָדָיו֙ רָ֣ב ל֔וֹ וְעֵ֥זֶר מִצָּרָ֖יו תִּהְיֶֽה.

שתי היקרויות נוספות, ידועות יחסית, באות בתחילת "שיר המעלות" השני בספר תהילים:

 ^{תהילים קכא:א} אֶשָּׂ֣א עֵינַ֭י אֶל־הֶהָרִ֑ים מֵאַ֝֗יִן יָבֹ֥א עֶזְרִֽי. ^קכא:ב עֶזְרִי מֵעִ֣ם יְ־הוָ֑ה עֹשֵׂ֝֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ.

בתור עֵזֶר, ה' מגן על הפונה אליו מפני סכנות שונות (פסוקים ג–ח) ושומר את נפשו (פסוק ז).

אם כן, מאיזו סכנה מושיעה האישה בסיפור שלנו את האדם, שהיה עד כה חסר ישע? מבדידות,^[8] שהיא הדבר הראשון בבריאה – ובמקרא – שנאמר עליו שהוא "לא טוב" (בראשית ב:יח), והיא בעיה חמורה דיה כדי להניע את בריאת עולם החי כולו (פסוקים יט–כ).

בהתחשב בשימוש במונח זה בהקשרים אחרים במקרא, עולה כי האישה היא למעשה החזקה מבין בני הזוג האנושיים. נראה שמעמד זה מהדהד בהמשך הסיפור, שבו האישה היא הפעילה – והגבר פסיבי – לאורך כל תהליך אכילת פרי עץ הדעת (ג:א–ז), ובו היא גם היחידה שזוכה לפעול יחד עם האל, בכך שהיא משתתפת בלא פחות מאשר יכולתו לברוא אדם חדש (ד:א).

כנגדו

כאן אנו מגיעים למילה השנייה בביטוי, כְּנֶגְדּוֹ.

מתאימה לו

בתרגום המלך ג'יימס האנגלי מתורגמת מילה זאת בביטוי שנשמע כיום ארכאי, "meet for him", שפירושו "מתאים לו".^[9] פירוש אשר משתקף למשל, בתרגום ה–NIV האנגלי (New International Version): “suitable for him”, ובדומה לו בתרגום החדש לאנגלית של ה-JPS שם פירושו של הביטוי הוא "fitting", כלומר "מתאימה עבורו".^[10] קל לראות כיצד תרגומים כעין אלה של המילה עשויים לעודד תפיסה של האישה כמשנית וטפלה לאיש, שעצם טבעה תפור למידותיו.

שווה לו

הצורה המדויקת "כְּנֶגֶד" היא יחידאית במקרא. עם זאת, שני מרכיביה נפוצים וקלים להבנה: נֶגֶד היא מילת יחס שמשמעותה "מול", "לפני", או "לעיני"; ואילו המילית כְּ מציינת השוואה ודמיון.

המסקנה האינטואיטיבית היא ש"כְּנֶגְדּוֹ" פירושו "כמו מולו", כלומר "שקולה לו" או "מקבילה לו". ואכן, זהו פירושו של כְּנֶגֶד בלשון חכמים, כגון באימרה "ותלמוד תורה כנגד כולם", כלומר, "לימוד תורה שווה (בערכו) לכולם" (משנה פאה א:א).^[11] באופן דומה, הצורה "כְּעַל" פירושה "כמו על" (תהילים קיט:יד; דברי הימים ב לב:יט). הבנה זו באה לידי ביטוי כבר בשלושה מתרגומי המקרא העתיקים של בראשית ב:כ: "דומה לו" (ὅμοιος αὐτῷ) בתרגום השבעים, "כמותוֹ" (ܐܟܘܬܗ) בפשיטתא, ו"דומה לו" (similem sui) בוולגטה. פרשנות זו נתמכת גם על ידי פרשנים מודרניים רבים של ספר בראשית.^[12] עם זאת, היא אומצה רק במעט מן התרגומים האנגליים של המקרא, ביניהם תרגום הבישופים האנגלי משנת 1568 ("כמוהו" – “like unto him”), תרגום המלך ג'יימס החדש ("בת השוואה לו" – “comparable to him”) ותרגום ה–NRSV ("כשותפתו" – “as his partner”).

השימוש במילה זו בתורה נועד להבהיר כי האישה, למרות היותה עזר של האיש, אינה בסופו של דבר במעמד גבוה ממנו, אלא במעמד שווה. העונג המרעיד שחש האיש למראה אישה העומדת מולו באמת בכל עוצמתה בא לידי ביטוי במילה נֶגֶד בסצנה מקראית אחרת המתרחשת גם היא בגן:

^{שיר השירים ו:ה} הָסֵ֤בִי עֵינַ֙יִךְ֙ מִנֶּגְדִּ֔י שֶׁ֥הֵ֖ם הִרְהִיבֻ֑נִי...

צלע

המרכיב האחרון בסיפור שלנו הממעיט כביכול מערכן של נשים, הוא בריאת האישה מ"צלע" האיש (בראשית ב:כא–כב). באופן מפתיע, כמעט כל הפרשנים והמתרגמים המודרניים מבינים מילה זו ללא ביקורת כ"עצם צלע". אין זה בלתי אפשרי לחלוטין שהמילה הזו אכן נועדה לציין "עצם צלע" במקרה זה, בדומה למשמעותה בעברית המודרנית: בכמה היקרויות שלה במקרא, שבהן היא באה בהקשר אדריכלי, נראה שהיא נושאת משמעות כגון "קרש" (מלכים א' ו:טו, טז, לד[?], ז:ג), שדומה בצורתו ל(עצם) צלע.^[13]

עם זאת, רוב הראיות מצביעות על כך שמשמעות המילה "צלע" במקרה דנן היא "צד". במקומות אחרים בספרות המקראית, היא מתייחסת כמעט תמיד לצד – של גבעה (שמואל ב טז:יג), של מבנה (שמות כו:כ, כו, כז [X2],לה [X2] ≈לו:כה, לא, לב), או של חפץ (שמות כה:יב [X2] = לז:ג [X2]; כז:ז = לח:ז; ל:ד=לז:כז). בשום מקום בתנ"ך אין היא מתייחסת לעצם הצלע בגוף האדם.

לפיכך, האמורא ר' שמואל בן נחמן או ר' שמעון בן לקיש טענו שהאדם המקורי היה דו-פרצופי, וכי ה"צלע" שנלקחה ממנו הייתה אחד משני צדדים שווים בגופו (בראשית רבה על בראשית א:כו; ויקרא רבה על ויקרא יב:ב).^[14] לאחר הניתוח שהפריד ביניהם, נראים האישה והגבר כמי שנוצרו כל אחד מחצי הגוף המקורי; השוויון במעמדם בא לידי ביטוי בשוויון פיזי.

סיפור על זיווג מונוגמי בין שווים

קריאה אחראית של סיפור הבריאה השני בתורה מגלה שהאישה מתוארת כחזקה יותר מהאיש, כשווה לו במעמד (למרות היותה חזקה יותר), וכמי שנוצרה מחצי גופו של האיש. תיאור זה מתומצת ומקבל משנה תוקף במסקנה של היחידה הרלוונטית (ב:כד):

^{בראשית ב:כד} עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד.

יש לשים לב לכך שפסוק זה מצביע על כך שמונוגמיה לכל החיים היא הביטוי הטבעי של האֶרוס האנושי, וכי הוא מתאר את הקשר הזה במונח הנייטרלי "וְדָבַק בְּ-", ולא במונח הגמוני כמו "ולקח לו את" או "ומשל ב-", שמפציע בהמשך סיפור גן עדן, כגזר הדין של האישה (ג:טז).^[15] תנו דעתכם גם לתיאור של התוצאה הסופית, שמנוסח באופן נייטרלי לחלוטין: "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד", ולא, למשל, "ושִׁלמה (כלומר: והשלימה) את בשרו".

בדידות: המפתח להבנת הסיפור

תיאור הבריאה השני בתורה אינו מתייחס לשני המינים באופן סימטרי לחלוטין, כפי שעושה התיאור הראשון. מין אחד – הזכר – נברא ראשון, והמין השני – הנקבה – נברא שני, כתגובה למצבו של הראשון.

מכיוון שהרעיון המרכזי שבו עוסק חלק זה של הסיפור, הבדידות, שהיא בעיה אנושית בסיסית, היא בעיה מהותית שעומדת בפני הפרט, על הסיפור להציגו מנקודת המבט של אדם יחיד. אדם זה חייב להיות גבר או אישה, והסיפור בוחר, באופן לא מפתיע, בגבר, שכן בספרות המקראית, נקודת המבט הזכרית היא המקבלת לרוב יחס מועדף.

ואולם, התפיסה של שני המינים המוצגת מנקודת מבט זו היא חיובית מאוד כלפי נשים, באופן שוודאי היה מרחיק לכת ושונה למול המקובל במזרח הקדום. גם אלפי שנים לאחר מכן, ניתן ליישב אותה עם תפיסות פטריאכליות רק באמצעות תרגומים לא מדויקים.

על כן, אולי זהו דווקא תיאור הבריאה השני, המביא לנו מסר שוויוני לאחר ש"לכלך ידיו" בעיסוק בדינמיקה העזה והסבוכה של היחסים הבין-מיניים האנושיים, אשר מתאים יותר לביסוס החינוך של בנותינו ובנינו, או במינוח המקראי, "מוּסַר אָבִיךָ" ו"תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א:ח).

המאמר המקורי נכתב לזכרם של איתם ונעמה הנקין.