נשים במקרא

מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה בונות את עתירתן לרשת נחלה בכישרון רב – לא באמצעות עימות ישיר עם הפטריארכיה, אלא על ידי הצגת בקשתן כניסיון לשמר את שמו של אביהן.

תוך שימוש בדימויים של אוהלים, גנים ומים זורמים – מוטיבים הקשורים לאהבה ומיניות במקרא ובמזרח הקדום – בלעם מברך את נשות ישראל בפריון. אולם, המחברים הכהניים הופכים את הברכה הזו על פיה, ומציגים את בלעם כמי שהסית את בני ישראל לחטא בעל פעור.

בתחילה אנו פוגשים את בת ציון כבתו הבתולה המתריסה של י־הוה בנבואת ישעיהו נגד סנחריב מלך אשור. המטפורה הופכת קודרת כאשר ירושלם נחרבת בידי הבבלים.

בויקרא טו חוקי הנידה עוסקים בטהרה. בויקרא יח ו־כ לעומת זאת נאסרו קיום יחסי מין עם הנידה. חז"ל, שבפניהם עמדו שני הטקסטים האלה, יצרו רעיון חדש המשלב ביניהם: איסור על יחסי מין עם אישה בזמן שהיא בטומאת נידה.

התואר "אם" נמצא בכתובת הקדשה עתיקה של בית כנסת, ובתלמוד הוא משמש כינוי לאימו המאמצת של אביי. נראה כי התואר הזה מופיע גם במקרא, וכך מכונות למשל חוה, דבורה הנביאה והאישה החכמה מאבל בית־מעכה. תואר זה מעיד על מעמדה המכובד של האישה ולא קשור באימהותה הביולוגית.

"וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה!"(בראשית כט:כה). האם נבצר מיעקב להבחין במשך לילה שלם בהבדלים בין רחל, אהובתו מזה שבע שנים, ובין אחותה לאה? הפרשנים ניסו למצוא היגיון בסיפור הזה באמצעות הוספת פרטים לסיפור. אך ייתכן שעלינו לחשוב מחדש על טיב יחסיהם של יעקב ורחל במשך כל השנים הללו.

רוב מוחץ של חוקרי המקרא – גם הפמיניסטיים שבהם – גורס כי המקרא והחברה הישראלית הקדומה התאפיינו בפטריארכליות. אך האם קביעה זו תואמת את המציאות?

לפי החוק המקראי נדריהן של נערות ונשים ניתנים להתרה בכוח אביהן או בעליהן. מה החוק הזה מלמד אותנו על מעמד האישה בישראל הקדום?

מרים ונשות ישראל חוזרות ומשמיעות בקצרה את השירה המפורסמת המושרת בתחילת שמות טו. האומנם? עיון מעמיק חושף שמרים מילאה תפקיד מרכזי יותר בחיבור שירת הים ומלמד על מקומן של נשים כמנגנות, שרות ומתופפות בישראל הקדומה.

יהודית היא אישה יפהפייה, נבונה וצדקת המפתה את מפקד צבא האויב המאיים להרוס את ירושלים והמקדש וכורתת את ראשו, ובכך מצילה את עמה. מה הקשר שלה לחג החנוכה?

חרסי שומרון ומבט מקרוב על פסוקי המקרא מסייעים לנו לאתר את נחלותיהן של מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה, בשטח מנשה.

הדיוקן המקראי של מרים עלול להשאיר את הקוראת הפמיניסטית עם טעם מריר, אך קריאה ספרותית מחודשת עשויה לסייע בהדגשת תפקידה המנהיגותי-נבואי.

במזרח הקדום נשים, כולל המלכה, שימשו ככוהנות, כפי שמגלים לנו טקסטים חיתיים. הסופרים המקראיים התנגדו לכך נחרצות בגלל קנאתם לי־הוה, למונותאיזם, ולריכוז הפולחן במקדש אחד ותחת הנהגה כוהנית אחת.