שרח, נכדתו האלמותית של יעקב

 מבין יורדי מצרים

שרח בת אשר היא הנכדה היחידה מבין צאצאי יעקב המוזכרת בין חמישים ושלושה הנכדים שירדו למצרים מארץ כנען:^[1]

^{בראשית מו:יז} וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל.

עם זאת, ספר בראשית רומז כי נכדות נוספות ירדו למצרים:

^{בראשית מו:ז} בניו ובני בניו איתו, בנותיו ובנות בניו וכל זרעו הביא איתו מצרים.

כפי שמציין נחום סרנה, בהתחשב בהשמטת שמות הנשים מהגנאלוגיה, "וודאי הייתה סיבה מיוחדת לציין אותה".^[2] שמה מופיע שוב לקראת סוף ספר במדבר, לאחר רשימת משפחות שבט אשר ששרדו את ארבעים שנות הנדודים במדבר ועמדו להיכנס לארץ ישראל:

^{במדבר כו:מו} וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח.

אם שרח הייתה ילדה קטנה בעת עזיבת כנען, עברה את תקופת השעבוד במצרים, ונכללה במפקד האוכלוסין בסוף ארבעים שנות הנדודים במדבר, הרי שבעת הכניסה לארץ הייתה בת לפחות 250 שנה.^[3]

שרח הופכת לבת אלמוות

אלפא ביתא דבן סירא (סוף האלף הראשון לספירה) הוא מן המדרשים הקדומים ביותר הטוענים במפורש כי שרח מעולם לא מתה, אלא נכנסה לגן עדן בעודה בחיים:

^{אלפא ביתא דבן סירא} שרח בת אשר בעבור שאמרה ליעקב יוסף חי אמר לה יעקב זה הפה שבשרני על יוסף שהוא חי לא יטעום טעם מות.^[4]

היא מזוהה עם דמויות נוספות שעלו לשמים בחייהן, ובהן חנוך, בת פרעה (בתיה), עבדו של אברהם אליעזר, אליהו, ואף המשיח.^[5]

שרח מבשרת ליעקב את הבשורה בשיר

גרסה מורחבת יותר של המסורת לפיה שרח היא שבישרה ליעקב כי יוסף עודו חי נמצאת במדרש הגדול (המאה ה-14), אוסף מדרשים תימני המשלב מסורות קדומות רבות. מדרש זה נשען על המילה המיותרת לֵאמֹר בפסוק המתאר כיצד בני יעקב מספרים לו שיוסף חי:

^{בראשית מה:כו} וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם.^[6]

האחים כביכול מספרים [וַיַּגִּדוּ לו] ליעקב את הבשורה; אולם הצירוף "לֵאמֹ֗ר" משמש בדרך כלל פתיחה לדיבור עקיף ולא לדיבור ישיר.^[7] המדרש מפרש את הפער התחבירי הזה כמשקף את דאגת האחים לגבי האופן שבו יעקב יקבל את הבשורה, ואז מייחס את הסיפור לשרח:

^{מדרש הגדול על בר' מה:כו} "ויגדו לו לאמר 'עוד יוסף חי'" (בר' מה:כו) רבנן אמרו אם אנו אומרים לו תחלה יוסף קים שמא תפרח נשמתו.

אפשר שהיסוסם נבע גם מן העובדה שהם עצמם נשאו באחריות להיעלמותו של יוסף במשך 17 שנים ובאבלו הבלתי נשלט של אביהם (בראשית לז:לד–לה). לכן, כך מרמז המדרש, האחים פונים אל ילדה קטנה, נכדתו של יעקב, שרח "בעלת השפתיים המזמרות" (כינוייה של תומאס מאן),^[8] שתמסור את הבשורה הטובה במקומם:

מה עשו? אמרו לשרח בת אשר, "אמרי לאבינו יעקב שיוסף קים והוא במצרים."

שרח חשה שהזקן לא יכול להכיל בשכלו הרציונלי את הבשורה שבנו האהוב, שאותו סבר שנטרף על ידי חיה רעה, עודנו חי ומשמש כמשנה למלך במצרים.

מה עשתה? המתינה לא עד שהוא עומד בתפלה.

למה היא מחכה עד שהוא מתפלל? במשך שבע עשרה שנים, יעקב היה קפוא בייאוש או במצב של "אובדן מעורפל"^[9] ללא הוכחה מוחלטת למותו של יוסף. לא הייתה גופה, רק כתונת קרועה ומדממת. במודע או שלא במודע, ייתכן שיעקב הוסיף לקוות להשבת בנו, ותפילתו נשאה בחובה שמץ תקווה ל"תחייתו" המטפורית של יוסף מהמתים.

ואז שרח שרה ליעקב שיר קצר במנגינה של פליאה ותמיהה, בשלוש שורות מחורזות, כאשר בכל שורה שתי הברות מודגשות:

ואמרה בלשון תימה: "יוסף במצרים/ יולדו לו על ברכות/ מנשה ואפרים".

כדבריה של אביבה זורנברג, הילדה "שרה בכוונה את שירה בחרוזים כדי להתמזג עם תפילת יעקב".^[10] השירה פונה תחילה אל הדמיון והרגש, ורק לאחר מכן אל התודעה הספקנית.

פג לבו כשהוא עומד בתפלה. כיון שהשלים ראה העגלות, מיד "ותחי רוח יעקב אבינו" (שם).

בתחילה לבו "נעצר" או "התקהה", כפי שחששו האחים. אך אז הוא רואה את העדויות לעושרו ולכוחו של יוסף בעגלות שנשלחו לשאת אותו חזרה למצרים:

^{בראשית מה:כז} וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.

לפי רש"י (על בראשית מה:כו–כז), במהלך שבע-עשרה השנים שבהן יוסף נחשב מת לא שרתה על יעקב רוח הקודש. אך כאשר קיבל את האמת שיוסף עדיין חי, "ותחי רוח יעקב", כלומר שבה אליו רוח הקודש. ואכן, בפרק הבא, לראשונה זה עשרות שנים, יעקב שומע שוב את קולו של ה' וקורא אליו בחזיון לילה (בראשית מו:ב).

מכאן עולה שהבשורה על חיי יוסף לא "החייתה" את יוסף בעיני אביו, אלא החייתה גם את יעקב עצמו. לכן, באגדה, שפתיה של שרח בת אשר—השפתיים המפיחות חיים—אינן טועמות טעם מוות.^[11]

שרח מכירה את אותיות הגאולה

בפרקי דרבי אליעזר, מדרש סיפורי מן אמצע המאה השמינית, שרח ממלאת תפקיד מכריע בפנייתו של משה אל זקני ישראל, לאחר שה' מינה אותו להוציא את ישראל ממצרים. ליד הסנה הבוער, כנביא בראשית דרכו, משה מביע ספקות לגבי התאמתו לתפקיד, אך אלוהים נושא בפניו נאום מפורט על הגאולה — כולל מסר לזקנים בנוגע להבטחה לאבות, אברהם, יצחק ויעקב, שצאצאיהם יירשו את ארץ המובטחת ויהפכו לעם הנבחר של אלוהים.

אלוהים גם נותן למשה שלושה אותות ניסיים שיעשה בפני הזקנים – מטה ההופך לנחש, יד ההופכת מצורעת, ומי היאור, שנשפכים על הקרקע והופכים לדם – ה' אף מבטיח לו שאם הם לא יאמינו לאות הראשון, הם בוודאי יאמינו לאחרון (שמות ד:ח).

לאחר מפגש משה עם אחיו אהרון במצרים, הם אוספים את זקני בני ישראל. הטקסט המקראי מתאר תהליך אימות חזותי ושמיעתי, שבו העם רואה את האותות ושומע את המסר של י־הוה.

^{שמות ד:ל} וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם. ^ד:לא וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְ־הוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ.^[12]

אף על פי שהמקרא אינו מפרט מה בדיוק אמר אהרון — אילו מן הדברים שנמסרו למשה מפי ה׳ הוא ציטט — הטקסט מהדהד את דברי י־הוה מתוך הסנה הבוער:

^{שמות ג:טז} לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְ־הוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם

שורש פ.ק.ד פירושו לשים לב או לזכור.^[13] ההרחבה הנרטיבית של סצנה זו ב"פרקי דרבי אליעזר" משחקת עם הכפלת השורש, ובפרט את צורת הבינוני המוחלט פָּקֹד לצד הפועל פָּקַדְתִּי כמעין “צופן” של גאולה.^[14]

פרקי דרבי אליעזר מונה חמש אותיות גאולה — כ, מ, נ, פ, צ — ומציין כי כל אחת מהן מוכפלת בתוך ביטוי מקראי מרכזי, כאילו היא נוצרה על ידי אלוהים.^[15] בנוסף, כל אחת מהאותיות הללו מקבלת צורת כתיב שונה בסוף המילה, מה שמרמז על "תכלית", על סוף הגאולה שהן אמורות לסמל:

^{פרקי דרבי אליעזר פרק מח} ר' אליעזר אומר: חמש אותיות שנכפלו בתורה באותיות, כלם בסוד הגאולה. כ"ך....מ"ם..... נ"ן ....פ"ף, בו נגאלו אבותינו ממצרים שנ' "פקוד פקדתי אתכם" (שמות ג:טז). צ"ץ....

הפ"ף מגשר בין ספר בראשית לספר שמות, בין יוסף למשה, ובין סיפורי האבות לגאולת העם ממצרים.

ולא נמסרו האותיות אלא לאברהם אבינו, ואברהם אבינו מסרן ליצחק, ויצחק מסרן ליעקב, ויעקב מסרן ליוסף, ויוסף מסרן לאחיו, [ואמר להם "פקוד יפקוד אלהים אתכם" (בר' נ:כד] ואשר בן יעקב מסר סוד הגאולה לשרח בת אשר.^[16]

כאשר הזקנים מתכנסים לשמוע את משה ואהרון, הם פונים אל "זקנתם" שרח, שכעת היא בת למעלה מ–200 שנה, כדי לקבוע אם שליחותו של משה היא לגיטימית.

וכשבאו משה ואהרן אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם, הלכו זקני ישראל אצל זקנתם שרח בת אשר אמרו לה, "בא איש ועשה אותות לעינינו כך וכך."

שרח היא הניצולה האחרונה מהדור שירד מצרימה מכנען, ולכן הקשר היחיד להבטחה לאבות. נאמנה לשמה, שרח, שפירושו "תלויה מעל", חורגת מתוחלת החיים הרגילה, וחופפת את הדורות.^[17] למרות שמשה עשה את שלושת האותות המופלאים, היא נותרה אדישה:

אמרה להם, "אין באותות האלו ממש!"

הזקנים מצטטים אז את הדברים שאלוהים אמר למשה במעמד הסנה:

אמרו לה, "והלא אמר לנו 'פקוד פקדתי אתכם'" (שמ' ג:טז).

כלומר, כוחן של האותיות, של השפה, גובר על כוחם של האותות הנסיים.^[18]

אמרה להם, "הוא האיש שעתיד לגאול את ישראל ממצרים, שכך שמעתי מאבא 'פ"ה פ"ה'–פקוד פקדתי אתכם' (שמות ג:טז)." [או "פקוד יפקוד אלהים אתכם" (בר' נ:כד)] מיד האמינו העם באלהים ובמשה, שנאמר "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את עמו" (שמ' ד:לא).

עמדת המדרש כאן היא שמשה אכן זכה לגילוי ישיר, "פה אל פה" (במדבר יב:ח), אך שרח מחזיקה ב"פה אל פה" מסוג אחר, לא נבואי אלא מסורתי: נוסחת המילים שהגואל חייב למסור כדי שיזוהה כגואל. משה הוא מעין "התורה שבכתב" של המסורת הזאת, ואילו שרח היא "התורה שבעל פה" שלה. שרח מגלמת את ההמשכיות עם האבות, חוליית הקישור החיה אל ההבטחה הקדומה. זוהי רציפות שממנה משה, כמי שגדל כ"נסיך מצרים", מנותק. לכן אין די באותות הניסיים שניתנו לו מאת ה׳ כדי להקנות לו את האותנטיות הדרושה; רק אם שרח תאשר את שליחותו מכוח האמת שקיבלה מן האבות, יוכל להיחשב לגואל.

שבועתו של יוסף

הטקסט המקראי מעולם לא מציין במפורש ששרח שמעה את אותיות הגאולה מאביה, כפי שמדמיין המדרש. אך הוא כן מציין שיוסף יודע על שבועתו של אלוהים לאבות שזרעם יגאלו ממצרים כהגשמת ההבטחה להתיישב בארץ כנען,^[19] ויוסף קושר את עצמותיו להבטחה זו:

^{בראשית נ:כה} וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה.

יש נימה של ייסורים בבקשתו. לאחר שנמכר לעבדות, גם כאשר הוא הופך משנה למלך פרעה, הוא אינו רוצה שאחיו ינטשו אותו שוב במצרים. כאשר מגיע הזמן, מי שמקיים את השבועה ליוסף אינו העם כקולקטיב, אלא משה עצמו (שמות יג:יט). אך כיצד ידע משה היכן מצויות העצמות? על פי מכילתא דרבי ישמעאל, מדרש תנאים,^[20] שרח ממלאת תפקיד מכריע באיתורן.^[21]

המצרים משליכים את עצמות יוסף ליאור

המדרש פותח בהדגשת חוכמתו ויראתו של משה, שכן בעוד בני ישראל היו עסוקים בשלל מצרים, משה היה עסוק בחובתו לדאוג לעצמות אבותיו:

^{מכילתא דרבי ישמעאל בשלח א} "ויקח משה את עצמות יוסף עמו..." (שמות יג:יט), להודיע חכמתו וחסידותו של משה שכל ישראל עוסקין בבזה ומשה עוסק במצות עצמות יוסף עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט (משלי י:ח).^[22]

יציאת מצרים נעשית תלויה במציאת העצמות. משה נראה כמבין את דחיפות משימתו, אך רק שרח יודעת את מיקום ארונו של יוסף. המצרים, בניסיון לסכל את יציאת מצרים, הטביעו אותו קודם לכן במעמקי היאור:

ומשה מהיכן היה יודע היכן היה קבור יוסף אמרו שרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור והיא הראתה למשה קבר יוסף. אמרה לו: במקום הזה שמוהו. עשו לו מצרים ארון של מתכת ושקעוהו בתוך נילוס. ^[23]

כדי להשיב את שרידי אבותיו, משה נוקט בפעולה מאגית בעלת אופי סימפתטי: הוא משליך אבן לנילוס, ומאיים במילים שאם ארון יוסף לא יעלה, בני ישראל יהיו פטורים מן השבועה שנשבעו לו:^[24]

בא ועמד על נילוס נטל צרור וזרק לתוכו.^[25] וזעק ואמר: יוסף! יוסף! הגיעה השבועה שנשבע הב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו. תן כבוד לה' אלהי ישראל ואל תעכב את גאולתך כי בגללך אנו מעוכבים ואם לאו נקיים אנחנו משבועתך!" מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה.

האבן השוקעת לבדה אינה יכולה "להיאבק" בארון השקוע; כלומר, הן המילה המדוברת והן המילה הכתובה נחוצות להחזרת יוסף.

גרסה נשית של אליהו הנביא

כמו אליהו הנביא, הנכנס לבית המדרש כדי להכריע במחלוקות, כך גם ב"פסיקתא דרב כהנא" (אמצע האלף הראשון לספירה) שרח פוסקת במחלוקת בין חז"ל על תיאור המים בקריעת ים סוף:

^{פסיקתא דרב כהנא בשלח יג} ר' יוחנן הוה יתיב דרש כיצד היו המים עשויין לישר' כחומה. דרש ר' יוחנן כאילין קנקילייא. אדיקת שרח בת אשר ואמרת תמן הוינא ולא הוון אלא כאילין אמפומטא.

תרגום: ר' יוחנן ישב ודרש על הפסוק: "והמים היו להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות יד, כב). ר' יוחנן פירש שזה היה מעין סורג. שרח הביטה למטה (ממרומים) ואמרה: הייתי שם! המים לא היו (כמו כן) אלא כמו חלונות צלולים (או נוצצים).^[26]

כפי שמציין תלמידי, חיים ספאלדינג, שרח “זוכרת” את הנס כחוויה של ראייה בלתי־מופרעת—כמבט דרך פתח או חלון פתוח—ואילו ר׳ יוחנן יכול להגיע אל אותה חוויה רק דרך עדשת הלשון: שפה המתווכת את המציאות אך גם “מסריגה” אותה, מקטעת ומעצבת אותה באמצעות דימויים.^[27] בדיוק כמו אליהו הנביא הגדול, שעלה השמימה בחיים, כך גם היא, ולכן שרח יכולה לשמש עדת ראייה לנסים של יציאת מצרים, ולרדת לארץ כדי לערער על הפרשנות הרבנית.

אחרית דבר

שרח היא הזקנה החכמה מאבל בית-מעכה

חייה של שרח מתארכים עוד יותר, ומציבים אותה באבל בית-מעכה בסוף שלטונו של דוד המלך.^[28] יואב, מפקד צבא דוד, מטיל מצור על העיר,^[29] אליה נמלט הבוגד שבע בן בכרי (שמואל ב כ). יואב מתכונן להרוס את המקום, אך אישה זקנה וחכמה מופיעה על החומות ומבקשת לנהל משא ומתן על הסגרתו של שבע ולהציל את תושבי העיר מאיום ההשמדה.

כשיואב תובע לדעת מי היא, היא צועקת אל המצביא מעל החומות ואומרת:

^{שמואל ב כ:יט} אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת יְ־הוָה.

אף על פי ששמה אינו מוזכר בטקסט המקראי, מדרש בראשית רבה מזהה את האישה מאבל בית מעכה כשרח, זו שהשלימה את מספר שבעים צאצאי יעקב שירדו למצרים,^[30] בהתאם לעיקרון "שימור דמויות מקראיות" (או, במונחיו של ג'יי היינמן, בריחה מאנונימיות).^[31] יתר על כן, היא קישרה את משה ליוסף,^[32] בהזכירה את השבועה שנשבעו אחיו (בראשית נ:כד–כה) להביא את עצמותיו ממצרים:

^{בראשית רבה צד} "אנכי שלומי אמוני ישראל" (שמואל ב כ:יט)—אני הוא שהשלמתי מניינן של ישראל במצרים, אני הוא שהשלמתי נאמן לנאמן.^[33]

תרגום יונתן, תרגום ארמי מאוחר המבוסס על המסורת המדרשית, מזהה גם הוא את האישה האלמונית מאבל בית מעכה כשרח:

^{תרגום יונתן בראשית מו:יז} ובנוי דאשר ימנה וישוה וישוי ובריעה ושרח אחתהון דאידברת כד היא קיימא לגינוניתא על דבשרת ליעקב דיוסף קיים היא שזיבת ליתבי אבל מן דין קטול ביומי יואב ובנוי דבריעה ....

תרגום: ובני אשר היו: ימנה וישוה וישוי ובריה, ואחותם שרח, שנלקחה בחיים לגן [עדן]^[34] כי היא סיפרה ליעקב שיוסף חי. היא התמקחה על תושבי אבל תחת איום מוות בימי יואב. ובני בריה היו...^[35]

המשמעות היא ששרח לא רק חיה מעבר לתוחלת החיים האנושית הרגילה, אלא גם שגשגה, וחצתה דורות רבים. בהקשר של המצור על אבל בית-מעכה, היא מוכיחה את עצמה כדמות של משא ומתן חכמה, מנצלת את מעמדה ומסתמכת על לימוד התורה, תוך שהיא מגנה בגלוי את יואב, ואף את דוד המלך, על בורותם. כך, היא מאיימת על הגנרל האכזרי ביותר של המלך.^[36] בהתאם לתפקידה ביציאת מצרים, היא האישה הזקנה החכמה שמתווכחת עם המנהיג הגברי ומערערת על מקור סמכותו.