מלחמה בצו האלים

האלימות שבמלחמה טרדה את מנוחתם של אנשי העולם העתיק כשם שהיא מטרידה אנשים החיים כיום.^[1] במקרים רבים נועדו המלחמות לרומם את המלך וחצרו; לא הייתה בהם תועלת לאדם הפשוט, שבני משפחתו נקראו להילחם או שעלולים היו להיפגע במתקפות נגד. כדי להצדיק את היציאה למלחמה האמינו אפוא מלכי העת העתיקה וסופריהם שהמלחמה נעשית ברצון האלים. ישראל המקראית לא חרגה מכלל זה.

לטענת סא־מון קנג,^[2] אנשי המזרח הקדום, וישראל המקראית בכלל זה, תיארו שלושה סוגים עיקריים של קשרים בין האלים ובין המלחמה:

1. 1. ציווי – מקרים שבהם האלים ציוו על היציאה למלחמה;
   2. לוחמים – האלים יצאו עם הצבאות למלחמה ונלחמו לצידם;^[3]
   3. משפט – המלחמות תוארו כמשפט האל בין שתי הישויות הנלחמות.

להלן אראה כיצד שלוש התמות האלה משתקפות במקרא, ולאחר מכן אציג את הופעתן במזרח הקדום.

1. מצוות י־הוה

סיחון מלך חשבון האמורי יוצא עם צבאו לקראת ישראל כאשר נעו צפונה בעבר הירדן, וי־הוה מצווה על ישראל לתקוף את סיחון ולכבוש את ארצו:

^{דברים ב:לא} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ.

מיד אחר כך, עוג מלך הבשן יוצא גם הוא לקראת ישראל עם צבאו, ושוב י־הוה מצווה על ישראל לכבוש את ארצם:

^{דברים ג:ב} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן.

בשני הציוויים נאמר במפורש שי־הוה יסייע ישירות להכניע את האויבים.

כיבוש ארץ כנען שונה במידת מה: י־הוה מצווה להשמיד את אנשי המקום עוד בטרם נאספו צבאות האויב. יתרה מכך, י־הוה מצווה את ישראל להשמידם לחלוטין ולא לחמול עליהם:

^{דברים ז:ב} וּנְתָנָם יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם.^[4]

השורש המשמש כאן לתיאור החורבן הוא ח.ר.ם ("החרם תחרים"), שמשמעותו היא "הקדשה".^[5] השימוש בשורש זה בבניין הִפְעִיל קשור להשמדת חיים ומקומות, בייחוד בעתות מלחמה.^[6]

הנקמה בעמלק

הציווי להשמיד את עמלק מוצג כתגובה לפשעם. בתקופת הנדודים במדבר תקפו עמלק את ישראל, ומשום כך י־הוה הוא אויבם לנצח, כפי שאומר משה בלשון שבועה:

^{שמות יז:טז} וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַי־הוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.

בספר דברים מצווה משה את ישראל להשמיד את עמלק,^[7] וכמה מאות שנים לאחר מכן י־הוה מצווה את שאול המלך להרוג את כולם, וניכר אפוא שלא שכח את פשעם.^[8] רק ציווי אלוהי יכול להקהות את הקושי המוסרי של עונש חמור שכזה.

גם אלוהי המזרח הקדום מצווים לצאת למלחמה

הטענה שאֵל ציווה על היציאה לקרב זה או אחר הופיעה כבר אצל השוּמרים, והיא מצויה בתעודות רבות מן המזרח הקדום.

דגן ואִתור‏־מֶר

כך לדוגמה, רִפאי־לים, פקיד חשוב בחצר המלוכה במארי, מוכיח את אחד מבעלי בריתה של מארי (המאה ה-18 לפנה״ס) על כך שלא שלח צבאות לסייע למלך זִמרי־לים במלחמתו בבני ימין. במכתב נטען שמארי ניצחה במלחמה גם ללא הסיוע, משום שהאלים דגן ואיתור־מר הם שציוו להילחם:

וכאשר לחמו בני־ימינה עם אדוני (= זמרי־לים), כתב לכם אדוני לתת (לו) צבא, אך לא נתתם צבא לאדוני, אולם בצו דגן ו(א)יַתור־מר אדוני הנחיל מפלה לאויבו, והפך את עריו לעיי חורבות.^[9]

כמוש

מצבת מישע (מן המאה התשיעית לפנה״ס) מציגה דוגמה מובהקת למקרה שבו אל מצווה על יציאה למלחמה. מלך מואב טוען שכמוש אלוהי מואב ציווה לכבוש את נבו ואת מקדש י־הוה שבעיר (מצבת מישע, שורה 14):

ויאמר לי כמש לך אחז את נבה על ישראל.

שַמש ומרדוך

לעיתים צריך לעודד מעט את האל על מנת שיצווה על יציאה למלחמה. כך כותב חמורבי מלך בבל (המאה השמונה עשרה לפנה״ס) לאיש ששמו רים־סין:

עתה, איש לַרסַ הטריד כל הזמן את ארצי בפשיטות רבות. מאז שהאלים הגדולים [עקרו] מהארץ הז[את] את ציפורן איש עילם, הראיתי טובות רבות לאיש לַרסַ, אך הוא [לא] גמל לי טובה. עתה, עתרתי לשַמַש ולמַרדֻךּ והם ענו לי "כן". בלי האל, לא הייתי יוצא להתקפה זו.^[10]

נראה שחמורבי חש צורך להצדיק את כיבוש לרסה, ולכן אמר ששכנע את האלים לסמוך את ידיהם על המלחמה.

2. י־הוה כלוחם

פעמים רבות יוצא י־הוה למלחמה לצד ישראל וכך מבטיח את ניצחונם. כאשר בני ישראל יוצאים ממצרים והצבא המצרי משיג אותם, משה אומר לעם שי־הוה ילחם עבורם:

^{שמות יד:יג} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְ־הוָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. ^יד:יד יְ־הוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן.^[11]

מעט לאחר מכן, בשירת הים, נאמר:

^{שמות טו:ג} יְ־הוָה אִישׁ מִלְחָמָה יְ־הוָה שְׁמוֹ.^[12]

דברים ברוח דומה נאמרים בספר דברים, בפי משה האומר לעם לא לפחד מפני הכנענים בכניסתם לארץ כדי לכובשה:

^{דברים כ:ד} כִּי יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם.

בספר יהושע מצויה דוגמה ספציפית יותר להתערבות אלוהית: י־הוה ממטיר אבנים על חיילי האויב בקְרב מול חמשת מלכי הדרום:

^{יהושע י:יא} וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וַי־הוָה הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב.^[13]

לעיתים נוכחות י־הוה בשדה הקרב נזכרת במקרא בדרך עקיפה. דוגמה לכך היא הדין בספר דברים שיש להקפיד שלא יהיו במחנה הצבא צואה או טומאת ערווה, שאם לא כן יעזוב י־הוה את המחנה:

^{דברים כג:טו} כִּי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ.^[14]

 אלים לוחמים במזרח הקדום

גם אליהם של עמים אחרים במזרח הקדום יצאו למלחמה עם עמם:

אשור

בכתובת הגדולה של תוכולתי־נינורתה הראשון מלך אשור (1241–1206 לערך), המלך מספר שהאל אשור נתן בידו כוח "להכרית את אויביו" ולכבוש את הארצות השכנות:

^I:29–36 (אז) הצבתי את כף רגלי על צווארי האויבים (ו)רעיתי כמו עדר את (עם) שחורי־הראש הרב. (האל אשור) לימדני דין מישרים. יען את כל אלי אנונכי יראתי ודאגתי (מילולית: ידעתי) לאלים, את כל אויבי הוא הכריע לרגלי.

תוכולתי־נינורתה מוסיף ואומר שאשור ושאר האלים חיזקו את כלי נשקו ואפילו התלוו אליו במסעותיו:

^II:5–12 בעת ההיא ב(עזרת) כוחו החזק של (האל) אשור אדוני, תוך ביטחון באלים הגדולים המתירים את כלי נשקי (ו)ההולכים לימיני, צעדתי פעם אחר פעם במעברים צרים ובהרים קשים (לגישה).^[15]

תשוב, אל הסער החתי

תיאור מפורט יותר של השתתפות האלים במלחמה מופיע באנלים של מורשילי מלך חתי (1321-1295 לפנה"ס). מסופר שם שבשנה השלישית למלכותו תקף תשוב, אל הרעם החתי, את אויביו של מורשילי בברקים והטיל אימה על אֻחה־זִתי, המלך היריב:

כאשר יצאתי והגעתי להר לַוַשַה, אל הסער הכביר אדוני הפגין מתת חסד וירה ברק. המחנה שלי ראה את הברק וגם ארץ ארזוַה ראתה אותו. הברק הלך ופגע בארץ ארזוַה. הוא פגע בעיר אַפְַשַה עירו של אֻחַה־זִתִי. הוא הפיל את אֻחַה־זִתִי על ברכיו והוא נפל למשכב. וכאשר אֻחַה־זִתִי נפל למשכב הוא שוב לא יצא נגדי לקרב.^[16]

3. משפט ועונש

כאשר בני עמון מאשימים את ישראל בגניבת ארצם, משיב יפתח בנאום הגנה ארוך, ומסיים את דבריו כך:

^{שופטים יא:כז} וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי יִשְׁפֹּט יְ־הוָה הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן.

התורה מסבירה פעמים רבות שי־הוה מגרש את הכנענים מן הארץ בגלל חטאיהם. כך לדוגמה, י־הוה מסביר לאברם שדורות רבים יחלפו בטרם ירשו צאצאיו את הארץ "כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה" (בראשית טו:טז).

לעיתים משפטו של י־הוה פונה כנגד בני ישראל.^[17] דוגמה לכך היא דין עיר הנידחת, שלפיו ישראל מצווים להשמיד עד היסוד כל עיר שאנשיה עובדים אלוהים אחרים (דברים יג:ז–יב).^[18]

עונש על הפרת שבועות נאמנות

במזרח הקדום השביעו המלכים הכובשים את המלכים הווסלים להיות נאמנים להם, ומלך שמעל בשבועת נאמנות שנשבע בשם אֵל כלשהו הסתכן בעונש מאת אותו האל, ואולי אף מאת האל שלו עצמו.

כמובן, במישור המעשי, אי קיום השבועה הוביל לקריסת היחסים בין שתי הישויות המדיניות ולמלחמה, אבל היסוד הדתי היה חלק חשוב באופן שבו הבינו הכובשים מדוע הם שבים להילחם בבני הקבוצה השנייה, להרוג אותם ולמות בעצמם.^[19]

שַמש או אשור

באפוס של תוכולתי־נינורתה, מלך אשור שנזכר לעיל, הוא מאשים את כשתיליאש מלך הכשים שהפר את הברית ופשע באשור:

^3.13 כאשר ניפגש בקרב, ישפוט [שמש? אשור?] בינינו... ^3.19 בוא אלי בשדה הקרב של המשרתים, הבה נבחן את העניין יחד. ^3.20 בחגיגת הקרב, לו לא יקום מפר השבועה, לו תושלך גווייתו.^[20]

אל הסער

החתים נהגו לקרוא למשפט אלוהי. הדבר עולה בבהירות מתיאור מלחמתו של מורשלי השני באֻחה־זִתי המצוי ב"אנלים של עשר השנים" של מורשילי:

שלחתי (=מורשילי) שליח לאֻחַה־זִתִי וכתבתי לו: "עבדי שעברו אליך וביקשתי אותם ממך בחזרה, לא החזרת לי. כינית אותי ילד והמשכת להשפיל אותי. כעת בוא נילחם ואל הסער אדונִי יכריע בדין בינינו!"

אלת השמש של ארינה ואשתר

בטקסט מן המאה הארבע עשרה לפנה"ס נושאים המלך אַרנֻוואנְדה והמלכה אשמוניכל תפילה לאלת השמש של ארינה, ומתארים בה את נאמנותם לאלים:

^§2 חתי לבדה נאמנה, ארץ טהורה לכם האלים, ובארץ חתי בלבד אנו נותנים לכם בהתמדה קורבנות טהורים, טובים וראויים. בארץ חתי בלבד אנו מכבדים אתכם האלים... ^§4 איש לא כיבד את [הטקסים] שלכם יותר מאיתנו; איש מעולם לא דאג לחפציכם  המקודשים - ריטוני הזהב והכסף, והמלבושים - יותר מאיתנו.^[21]

התיאור החיובי של מעשי העותרים מכשיר את השטח לשאלתם מדוע התירו האלים לבני כּשׁכּה מצפון אנטוליה להתנער מעול החתים ואפילו להכות בהם, בייחוד לאור העובדה שהאויבים כלל וכלל אינם עובדים את האלים באדיקות כמו החתים (אם יורשה להם לומר זאת):

^§11 נמשיך לספר לכם האלים שהאויבים [תקפו] את ארץ חתי, בזזו את הארץ ולקחו אותה [...] ונמשיך לשטוח את דברינו לפניכם... ^§30 הם באים, לוקחים את המתנות ונשבעים, אבל בשובם הם מפירים את השבועה ומתעבים את דבריכם, אלים, והם מנתצים את חותם השבועה של אל הסער.

היות שההכרעה מי מנצח במלחמה נתונה בידי האלים, הצלחת בני כשכה הייתה תעלומה בעיני החתים. למזלם של החתים, כמאה שנים לאחר מכן, הצליח חתושילי השלישי לכבוש בחזרה את האזור ובנה מחדש את המקדשים ואת הערים. הוא מספר על כך בביוגרפיה הארוכה שלו, שהחוקרים מכנים "האפולוגיה של חתושילי השלישי". מסע המלחמה החל בתקופת מלכותו של אחיו, ובני כשכה פשטו על ארצות החתים:

אחי מֻוַתַלי שלח אותי, אך נתן בידי מעט מרכבות וצבא. לקחתי עמי מעט חילות עזר מן הארץ ויצאתי לדרך. בעיר חַחַה השגתי את האויב ולחמתי בו. "הגבירה" גבירתי ( = האלה אשתר) רצה לפני והבסתי אותו. הקמתי "יד" (אסטלה לציון הניצחון?).^[22]

גם כאן אנחנו רואים את התפיסה לפיה האל נלווה ללוחמים.^[23] חשוב לעמוד על כך שבמרבית המקרים אלים זכרים הם המתערבים במלחמות. אשתר, בשמותיה השונים ובהופעותיה השונות, משומר ועד יוון, היא אלה יוצאת דופן. היא אינה אלה־אם כי אם "אלת אהבה" עצמאית ללא ילדים, המשתתפת במלחמות ועוזרת למלכים בשדה הקרב.^[24]

בעיני החתים, כיבוש חחה בידי חתושילי משמעו שהאלים – ובראשם אשתר, במקרה זה – עשו סוף־סוף משפט צדק בין החתים הצדיקים ובין בני כשכה הרשעים והנחילו ניצחון לחיתים.

שבועות נאמנות במקרא

גם בישראל המקראית נהגו יראת כבוד בשבועות. הפרת שבועה מתוארת כמרד או כפשע, המשמשים כמונחים מקבילים. הנה למשל דברי י־הוה ליחזקאל בדבר אנשי יהודה המורדים:

^{יחזקאל ב:ג} וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם שׁוֹלֵחַ אֲנִי אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גּוֹיִם הַמּוֹרְדִים אֲשֶׁר מָרְדוּ בִי הֵמָּה וַאֲבוֹתָם פָּשְׁעוּ בִי עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.^[25]

 בספר מלכים מסופר על שלושה מקרים של מרד מעין זה בבית דוד. המקרה הראשון הוא מרד שבטי ישראל, שהקימו ממלכה עצמאית:

^{מלכים א יב:יט} וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִד עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

הפרת השבועה לבית דוד היא אחד הגורמים לכך שממלכת ישראל נענשת מן השמיים בחורבן ובגלות. נוסף על כך מוזכרים בספר מלכים שני עמים אחרים שמרדו נגד יהודה:

^{מלכים ב א:א} וַיִּפְשַׁע מוֹאָב בְּיִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מוֹת אַחְאָב.

^{מלכים ב ח:כ} בְּיָמָיו פָּשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה וַיַּמְלִכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ.

העובדה שממלכת יהודה הביסה את שני העמים הללו מעידה שהמרידות לא זכו לתמיכה אלוהית. אולם, לא רק עמים זרים נענשים על הפרת שבועה; גם ישראל/יהודה נענשים על כך, אפילו כאשר שבועתם היא לבני עמים אחרים.

כך לדוגמה, בספר יהושע מסופר שהגבעונים, תושבי ארץ כנען שעל פי דין החרם, היה על עם ישראל להמיתם, לא הומתו משום שבני ישראל טעו ונשבעו שלא יהרגו אותם.

^{יהושע ט:יט} וַיֹּאמְרוּ כָל הַנְּשִׂיאִים אֶל כָּל הָעֵדָה אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם בַּי־הוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם. ^ט:כ זֹאת נַעֲשֶׂה לָהֶם וְהַחֲיֵה אוֹתָם וְלֹא יִהְיֶה עָלֵינוּ קֶצֶף עַל הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם.

אשר לעונשים על הפרת שבועה, בספר דברי הימים נאמר שאחת הסיבות לחורבן ירושלים היא שצדקיהו המלך הפר את שבועת האמונים לנבוכדנצר:

^{דברי הימים ב לו:יג} וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים...

במקרה זה, יהודה עצמה היא הקורבן, וי־הוה שופט לטובת הבבלים משום שמלך יהודה הפר שבועת נאמנות.

מקום האלים במלחמה

אנשי העולם העתיק נלחמו ללא הרף, ומלחמותיהם גבו מחיר כבד בחיי אדם ובעלי חיים וגרמו חורבן כלכלי קשה. לפיכך הם הסבירו את המלחמות בשפה דתית וטענו שהאלים יצאו עימם למלחמה, שהאלים חרצו משפט שהאויב ראוי להיחרב או אפילו שהאלים ציוו על היציאה למלחמה. הסברים מעין אלה אינם יכולים לשנות את המציאות המחרידה של המלחמה, את חורבן הערים ואת אובדן החיים, אבל הם אפשרו למלכים להמשיך במלחמותיהם הבלתי פוסקות בלי ליטול על עצמם את האחריות המוסרית לתוצאותיהן. אחרי הכול, הכול מאת האלים.