מעשה המרכבה ביחזקאל

פרק א בספר יחזקאל נבחר בתור הפטרת חג השבועות^[1] בגלל הקרבה הרעיונית בין תוכנו – התגלות אלוהים – ובין עניינו של החג.^[2] פרק זה הוא חלק מיחידה ארוכה יותר – יחזקאל א:א–ג:טו, שבה מסופר שי־הוה בא במרכבתו לדבר עם יחזקאל. היחידה שייכת לז'אנר הקדשת הנביא.^[3]

טקסט זה משונה כל כך עד שאריך פון דניקן (יליד 1935), "חוקר" המחפש ראיות לביקור חייזרים, מציג את חזון המרכבה של יחזקאל כהוכחה לביקור חייזרים בכדור הארץ.^[4] (בעת לימודיי לתואר ראשון בשנות השבעים הוא היה אחד הנואמים המבוקשים ביותר להרצאות בקולג'ים ובאוניברסיטאות.) ג'וזף בלומריץ' (1913–2002), מדען עובד נאס"א, השתכנע מן התאוריה ואימץ אותה. הוא כתב על ספר שבו הסביר בפרוטרוט את אופן פעולתה של חללית שכזאת.^[5]

פון דניקן לא היה הראשון שנתן דעתו על טיבו המשונה של תיאור המרכבה ביחזקאל. במסורת היהודית נועדה היסטוריה ארוכה של יחס חשדני כלפי הטקסט. כך למשל נאמר במשנה:

^{חגיגה ב ע"א} אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו.

ענף שלם במיסטיקה היהודית – מעשה מרכבה – התפתח ביחס לתיאור מרכבת י־הוה בספר יחזקאל,^[6] והוגים כמו רמב"ם האמינו שנסתרות בסיפור אמיתות מורכבות בדבר טיב היקום.^[7]

יחזקאל א: קריאה מודרכת

פס' א בפרק מניח את היסודות לסיפור: יחזקאל מספר מה ראה, מתי הדבר אירע והיכן נמצא:

^{יחזקאל א:א} וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים.

בעוד שלא ברור מהי אותה שנה שלושים (לפי אחת ההצעות בפרשנות הכוונה לגילו של יחזקאל, ולפי הצעה אחרת מדובר בשנת השלושים ליובל),^[8] גלוסה הנאמרת בגוף שלישי (יחזקאל א:ב–ג) מסבירה שהנבואה התרחשה בשנה החמישית להגליית יהויכין מלך יהודה לבבל (593/2 לפני הספירה),^[9] כשש שנים לפני חורבן בית המקדש בידי הבבלים.^[10] ואכן, יחזקאל הוגלה עם המלך ומשום כך התנבא מחוץ לארץ ישראל.^[11]

המרכבה קרבה

יחזקאל רואה עצם הדומה לענן סופה בוהק הקרב אליו מצפון:

^{יחזקאל א:ד} וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

עם התקרבות העצם הוא מצליח לראותו ביתר בהירות, והתיאור נעשה מפורט יותר. התיאור מושך בהדרגה לתוך ההתרחשות והקוראים מתוודעים אט אט להבנה המפציעה בתודעת הנביא.

החיות

כאשר הענן מתקרב יחזקאל מצליח לזהות דמות ארבע "חיות" ("חיות" במובן "יצורים חיים"; פס' ה). לכל אחד מן היצורים דמויי האדם הללו ארבעה פנים וארבע כנפיים (פס' ו), וכן רגל ישרה (או כמה רגליים) שכפה ככף רגל עגל (פס' ז).

אומנם רגלי החיות דומות לרגלי בעל חיים, אך ידיהן, הנראות מתחת לכנפיים, הן ידי אדם. הכתוב אומר שהחיות אינן צריכות לסוב כדי לפנות לכיוון אחר (פס' ט, יב), ואחר כך מתוארים ארבעת הפנים, הפונים לארבע רוחות השמיים:^[12] מלפנים פני אדם, פני אריה בימין, פני שור בשמאל ופני נשר מאחור (פס' י).^[13]

יצורי כלאיים מכונפים

ליצורי כלאיים שורשים עמוקים במזרח הקדום. המפורסם שביצורי הכלאיים האלה הוא הספינקס ממצרים העתיקה, שגופו היה גוף אריה, כנפיו כנפי נשר וראשו – ראש אדם. דמות הספינקס נדדה ממצרים לפיניקיה ומשם הגיעה לאיקונוגרפיה הישראלית או היהודאית. גלגול זה של היצור מכונה "כרוב".

בשונה ממסורת האומנות המערבית, שבה מוצגים הכרובים כמעין תינוקות מלאכיים שמנמנים,^[14] הכרובים מן המקרא הם יצורים נוראי הוד בעלי שני תפקידים עיקריים: הם משמשים כשומרים של מרחב מקודש או מלכותי וככיסא או הדום שעליו שוכן האל הבלתי נראה.^[15]

אף על פי שהאיקונוגרפיה בבית המקדש בירושלים הושפעה מהפיניקים (השוו מלכים א ה:טו–כו; ז: יג–נא), המילה "כרוב" עצמה התגלגלה ככל הנראה מן המילה האכדית כָּרִבֻּ/כֻּרִיבֻּ (kāribu/kurību), אחד השמות שניתנו ליצורי הכלאיים המאיימים ששמרו על שערי מבנים חשובים, בייחוד בתקופה הנאו־אשורית באלף הראשון לפני הספירה.^[16]

האופנים

לאחר תיאור מראן הבוהק של החיות (פס' יג–יד) הטקסט מפנה את הזרקור אל האופנים שתחת כל חיה:

^{יחזקאל א:טו} וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת לְאַרְבַּעַת פָּנָיו. ^א:טזמַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ וּדְמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן וּמַרְאֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן.

כל אחד מארבעת האופנים מורכב מאופן בתוך אופן – תיאור שיש שפירשו כאופן כפול המורכב משני חלקים מקבילים. מסתבר שהכתוב מנסה לתאר אופן המסוגל לפנות או לנוע לכל כיוון, בדומה לחיות בעלות ארבעת הפנים.

על פי פרשנות זו, שני חלקי האופן ניצבים זה לזה ואינם מקבילים, וגם משום כך יכלו להסיע את החיות לכל כיוון בלי לסוב על מקומם.^[18] ג'וזף בלומריץ', המהנדס שהיה גם חוקר חייזרים, התרשם מן הרעיון ופיתח בהשראתו גלגל רב־כיווני הרשום על שמו כפטנט.

אולם האופנים אינם מוצגים כהמצאה הנדסית מרשימה ותו לא; בניגוד לגלגלים רגילים, שאינם אלא חפצים דוממים, באופנים הללו הייתה "רוח החיה" (פס' כ),^[19] וכן עיניים "בגבותם" (כלומר בשוליהם; פס' יח). גם בכך מודגש הפער בין המציאות הארצית הפשוטה ובין המציאות האלוהית החיה.

מעל למרכבה

בנקודה זו מוסבת עינו של הקורא מן האופנים שתחת החיות אל הדבר המצוי מעליהן:

^{יחזקאל א:כב} וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַחהַנּוֹרָא נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה.^[20]

משק כנפיים רם

לפני שיחזקאל פונה לתאר את הדבר המצוי מעל הקרח, הוא חוזר לתאר את המרכבה ומדגיש את משק הכנפיים הרם:

^{יחזקאל א:כג} וְתַחַת הָרָקִיעַ כַּנְפֵיהֶם יְשָׁרוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ לְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה וּלְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶם. ^א:כד וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן.

יחזקאל מדמה את משק הכנפיים לקול שדי – כינוי לאלוהים בסיפורים על תקופת האבות (למשל בראשית יז:א; שמות ו:ג; ומקומות שונים בספר איוב, הנוקט סגנון ארכאי).^[21] השם ״שדי״ מקביל ככל הנראה למילה האכדית שדו (šadû), שמשמעותה הר או ערבה, המקבילה גם למילה ״שדה״ (שמובנה המקורי הוא גם אזור בר). ״אל שדי״ הוא אפוא אלוהי ההר/הערבה.

הנהג במרכבה

אחרי שהכתוב מזכיר במעומעם את מקומו המרומם של אלוהים, הוא ממשיך ללוות את מבטו של יחזקאל במסעו כלפי מעלה:

^{יחזקאל א:כו} וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר^[22] דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה.

יחזקאל קובע את מבטו במותני הדמות ומתאר את הנוגה הסובב את הדמות מעל ומתחת לנקודה זו (פס׳ כז). אז מבליחה בו הבנה מה הדבר הנגלה לנגד עיניו:

^{יחזקאל א:כח}…הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד יְ־הוָה וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי…

יחזקאל רואה את אלוהים

הטקסט מקפיד לנקוט באמצעים ספרותיים שונים כדי להתחמק מתיאור מפורש של החיזיון שיחזקאל רואה, אך ברור מהתיאור שיחזקאל רואה את אלוהים או את כבוד י־הוה בדמות אדם. דבר זה כשלעצמו אינו ייחודי בספרות המקרא, שהרי אלוהים מופיע בדמות אדם מספר פעמים (למשל בראשית יח; מלכים א כב:יט; ישעיה ו).^[23] לצד זה, בעוד שלכאורה אפשר להניח שהכבוד הוא ישות נפרדת מאלוהים, התיאור מלמד שכבוד י־הוה הוא הילת האור שסביבו – בדומה לתיאורים של אלים רבים במזרח הקדום ומחוץ לו, דהיינו, שהכבוד הוא חלק מההופעה של אלוהים ולא ישות נפרדת.^[24]

מדוע אפוא המסורת היהודית ראתה דווקא בחזון זה דבר מסוכן כל כך, עד כדי כך שעיסוק בו הוגבל להרהור אישי או לשיחה עם מי שכבר היו בקיאים בו? כך למשל, התלמוד במסכת חגיגה (יג ע"א) מספר שתלמיד צעיר נשרף כליל באש האלוהית שיצאה מן הדף כאשר ניסה לתהות על משמעות המילה חשמל (יחזקאל א:ד; משמעותה המקורית של המילה הייתה כנראה מעין אבן בוהקת או סגסוגת).^[25]

ההסבר הפשוט ביותר לשאלה הוא שחז"ל חשו סכנה תאולוגית בפירוש הכתוב כפשוטו, כלומר בהבנה שיחזקאל ראה את אלוהים בדמות אדם. הסבר חלופי מקורי לטענה הזו מופיע בספרו הפרובוקטיבי של הווארד איילברג־שוורץ, God’s Phallus and Other Problems for Men and Monotheism^[26] שבו מובאות דוגמאות רבות למקומות במקרא שבהם הכתוב מדבר על חלקי גופו של האל, כמו הזרוע, האף או הפנים.

לדעת איילברג־שוורץ, ייחודו של טקסט זה טמון בהתמקדות במותני הדמות האלוהית:

^{יחזקאל א:כז}וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב.

מקומות אחרים שבהם מתואר גופו של אלוהים הכתוב מתמקד בגפיים או בראש. רק כאן המבט מופנה לאזור המותניים (כלומר הערווה) של אלוהים. דגש זה חוזר גם בפעם הבאה שבה יחזקאל רואה את המרכבה, ביחזקאל ח:ב.

ההדגשה של ראיית מותני האל בולטת בהשוואה לצניעות החיות הנושאות את כסאו, שכיסו את גופן בזוג כנפיים. לדברי איילברג־שוורץ, אין פלא שדעתם של חז"ל לא היה נוחה מטקסט זה.

מן החיות לכרובים: מבבל לירושלים

התהליך ההדרגתי של זיהוי החיות הנושאות את כסאו של אלוהים הוא אחד החוטים הקושרים את הספר לכדי יחידה אחת.^[27] בפרק א יחזקאל רואה את המרכבה קרבה. בפרק ב כבוד י־הוה פונה אליו, ובפרק ג המרכבה עוזבת את המקום.

המרכבה חוזרת בפרק ח, שבו מסופר שאלוהים לוקח את יחזקאל לירושלים ומראה לו מבעד חור בקיר את החטאים הנעשים בבית המקדש. אחר כך (פרק ט) יחזקאל עד למינוי שליחים מאת אלוהים, העוברים בעיר ומסמנים את החפים מפשע והורגים את החוטאים.

מרביתו של פרק י מוקדשת שוב לתיאור המרכבה המסיעה את כבוד י־הוה מן המקדש בבבל, על מנת לשכון בקרב הגולים.^[28] ולבסוף, בפרק יא, ניתנת ליחזקאל נבואה בדבר חורבן תשתית חייהם של החוטאים בירושלים. נבואה ארוכה זו, המתפרשת על פני ארבעה פרקים, נחתמת בכך שהרוח (רוח אלוהים) מחזירה את יחזקאל לבבל, ושם הנביא מספר לגולים האחרים מה ראה.

בחינה של תיאור המרכבה בפרק י מלמדת שחל שינוי קל באופן שבו יחזקאל תופס את היצורים שלפניו. בפרק א הוא מכנה אותם בשם "חיות". במפגש השני עימם הוא מתחיל לכנותם "כרובים".

^{יחזקאל י:א} וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אֶל הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הַכְּרֻבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא נִרְאָה עֲלֵיהֶם.

מנקודה זו ואילך יחזקאל מוסיף לנקוט את המונח "כרובים" במקום "חיות".

למקרה שהקורא לא עמד על הכינוי השונה שניתן ליצורים, יחזקאל מדגיש את העניין במפורש כמה וכמה פעמים בפרק י:

^{יחזקאל י:טו} וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי בִּנְהַר כְּבָר.

^י:כ הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה.

^י:כב וּדְמוּת פְּנֵיהֶם הֵמָּה הַפָּנִים אֲשֶׁר רָאִיתִי עַל נְהַר כְּבָר מַרְאֵיהֶם וְאוֹתָם…

מדוע משנה יחזקאל את שם היצורים בשלב זה? המפתח להבנת השינוי הוא מקום התרחשות הדברים. החיזיון הראשון מתרחש על נהר כבר, אולם משם יחזקאל נלקח עד מהרה (בחזונו) לבית המקדש בירושלים, שבו שירת ככוהן שנים ספורות לפני כן.

כל כוהן ששירת בבית המקדש הכיר בוודאי את שני פסלי הכרובים האדירים שניצבו בקודש הקודשים (מלכים א ו: כד–כח). יש להניח שכאשר יחזקאל רואה את היצורים בחצר המקדש הוא עומד פתאום על זהותם: הם הכרובים מן המקדש שקמו לתחייה.^[29] טיבם האמיתי של הפסלים הדוממים שניצבו ללא ניע במקדש נגלה פתאום ליחזקאל: הם כסאו של אלוהים ומרכבתו.^[30]

פסלים ומציאות חיה

הסיבה שבעטיה יחזקאל לא זיהה את הכרובים בפגישתו הראשונה עימם היא שהדמויות שהכיר (משירותו ככוהן בבית המקדש לפני גלותו לבבל) לא היו אלא חיקוי קלוש של המציאות האלוהית החיה. כשם שציור דו־ממדי הוא ייצוג שטוח של המציאות התלת־ממדית, כך הכרובים מעשה ידי אדם שבמקדש לא היו אלא ייצוג תלת־ממדי חיוור של המציאות האלוהית הרב־ממדית.

הגורם למבוכתו של יחזקאל הוא הניסיון לתאר את מה שאינו ניתן לתיאור בשל ריחוקו מעולם בני האדם. כאשר מתאמצים להבין את הטקסט בהקשר של העולם שבו חי הנביא ושל השקפת עולמו, אין צורך לרקוח תאוריות בדבר חייזרים למשל כדי להבין את חזון המרכבה שנגלה ליחזקאל.