קללת ה': ניקוב שם י־הוה
"המקלל", גוסטב סידרסטרום, 1845–1933. NationalMuseum.se
קללת האל והשלכותיה הם תמה חוזרת ונשנית במקרא.[1] לדוגמה, נבות מוצא להורג לאחר שאיזבל טופלת עליו האשמת שווא שקילל את אלוהים:
מלכים א כא:י וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ וְיָמֹת.[2]
י־הוה מכריז שעוונם של בני עלי שקיללו אותו לעולם לא יכופר בזבח או במנחה (שמואל א ג:יג–יד; השוו שמות כ:ז; דברים ה:יא).[3] ומקלל י־הוה ומלך נענש בעלטה מוחלטת אפילו אם רעב הביאו לידי כך (ישעיה ח:כא–כב).
הבן המקלל בספר ויקרא
בתורה מסופר על בנה של שלומית בת דברי משבט דן שקילל את י־הוה:
ויקרא כד:יא וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה... כד:יב וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְ־הוָה.
י־הוה מורה למשה להוציא את המקלל אל מחוץ למחנה ולהמיתו:
ויקרא כד:יד הוֹצֵ֣א אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה... כד:טו וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. כד:טז וְנֹקֵב שֵׁם יְ־הוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת.
קללת ה' נתפסת בדרך כלל כשימוש בכוחן של מילים כדי לדבר בבוז, בחוסר יראה או בחוסר כבוד, במטרה לגדף, להוכיח, לגנות, להשמיץ, לדבר לשון הרע ואף לבזות מישהו, בדרך כלל את האל.
אולם הכתוב נוקט כאן לשון מעוררת תמיהה לתיאור מעשה הקללה: "ניקוב" שם י־הוה (פס' יא:טז). כיצד אפשר לנקב שם, ומדוע נענשים על כך במוות?
הנצחת השם והשמד השם
שמות הם מרכיב מרכזי בתחושת העצמי של האדם ובהשתייכות למשפחה, והם ממלאים תפקיד מכריע בגיבוש זהות כחלק מחברה. גם יחסנו לשמותיהם של אחרים הוא פועל יוצא של השקפות חברתיות ושיג ושיח עם הסביבה. המשמעות העמוקה של שמות לא נעלמה מעיני הקדמונים,[4] למשל, מחיקת שמו של אדם נתפסה כמעשה חמור במיוחד. האידיאל היה ששמו של אדם יישמר בזכות צאצאיו (השוו דברים כה:ו; שופטים כא:יז; שמואל ב יד:ז; רות ד:י), ואפילו אחרי מותו – בטקסי הנצחה שקשרו את האבות המתים לצאצאים החיים (שמואל ב יח:יח).[5]
החשיבות שיוחסה לשם האדם באה לידי ביטוי מוחשי במצבות הנצחה שעליהן חקוקות קללות שהאלים עתידים להמיט על ראשו של מי שימחה את שמו של בעל המצבה.[6] כך למשל כתובת קרטפה (המאות השביעית–שמינית לפני הספירה) מתארת את מעלליו של אזתיוַדה, שליט מקומי בקליקיה. אזתיודה מקלל את מי שיפגע בשמו. הוא קורא לאלים למחות את אותו אדם ואת ממלכתו:
ואם מלך במלכים ורוזן ברוזנים, אם אדם אשר הוא בעל שם, אשר ימחה (את) שם אזתוד מהשער הזה, ושת (שׂם) שמו (שׁם)... ומחה בעל־שמים ואל־קונה־ארץ שמש־עולם וכל קהל־בני־אלים את הממלכה ההיא ואת המלך ההוא ואת האדם ההוא אשר הוא בעל שם.[7]
בהתאמה, המטרה המוצהרת של הציווי המקראי להשמיד את מצבות האלילים היא לאבד את שמם:
דברים יב:ג וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא.
בספר זכריה י־הוה מכריז שהוא יכרית את שמות האלילים, עד שלא ייזכרו עוד:
זכריה יג:ב וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְ־הוָה צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן הָאָרֶץ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד....
מחיקת השם שקולה אפוא למחיקת הזהות, כלומר מחיקת מהות קיומו של האדם וזכרו בעתיד.
שם י־הוה במלחמה
גם זהותו של י־הוה מתגלמת בשמו – לא רק במקדש אלא גם בשדה הקרב. בסיפור מלחמת ישראל בפלישתים נקשר שם י־הוה לארון, המשמש כאמצעי הגנה:[8]
שׁמואל ב ו:ב וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְ־הוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו.
בספר ישעיה שמו של י־הוה, המייצג אותו, בא ממרחק להילחם:[9]
ישׁעיה ל:כז הִנֵּה שֵׁם יְ־הוָה בָּא מִמֶּרְחָק בֹּעֵר אַפּוֹ וְכֹבֶד מַשָּׂאָה שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת.
כוח ההגנה הטמון בשמו של י־הוה מוזכר שלוש פעמים במזמור כ בתהילים, ומגיע לשיאו בהשוואה בין כוחו של שם י־הוה לכוחן של מרכבות האויבים:
תהלים כ:ח אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְ־הוָה אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר.
רעיון דומה מופיע בסיפור דוד וגוליית, שם שם י־הוה מוצג ככלי נשק מקביל לכלי הנשק המוחשיים שבשדה הקרב:
שׁמואל א יז:מה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְ־הוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ.
שימוש היפוסטטי בשם אל בשדה הקרב, דהיינו תפיסה של שם האל כמהות חיה ומעורבת, מופיע גם באחת מכתובות הטיח מן המאה השמינית לפני הספירה שנמצאו בכונתילת עג'רוד (חורבת תימן) שבצפון סיני. בכתובת מדובר על "שם אל בי[ו]ם מלח[מה]".[10]
אם אומנם שם י־הוה (כהופעה של נוכחות י־הוה) יכול לצאת למלחמה, המסקנה המתבקשת היא שחיילי האויב יכולים לתקוף ואפילו להביס את שם י־הוה בקרב. כשם שי־הוה יכול לאבד את שמות אויביו, ייתכן שגם השם שלו יכול להימחות. כיצד? המפתח להבנת עניין זה טמון בשימוש בשורש נ.ק.ב.
הניקוב בקרבות האלים
נוסף על השימוש השגור בשורש נק"ב לציון עשיית חור (למשל באבן),[11] השורש מופיע גם במיתוסים על קרבות בין אלים.[12] חבקוק מתאר את י־הוה כבעל מרכבה היוצא לקרב חמוש בקשת, בחיצים ובחנית שבעזרתם יקוב את אויבו:
חבקוק ג:יד נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ פְּרָזוֹ [פְּרָזָיו] יִסְעֲרוּ לַהֲפִיצֵנִי עֲלִיצֻתָם כְּמוֹ לֶאֱכֹל עָנִי בַּמִּסְתָּר.[13]
י־הוה עצמו מכריז שנקב את אפו ואת לחיו של היצור בהמות:
איוב מ:כו הֲתָשִׂים אַגְמוֹן בְּאַפּוֹ וּבְחוֹחַ תִּקּוֹב לֶחֱיוֹ.
המקלל ותפיסתו
המקלל חי בעולם שבו טרם נודעו תפיסות רומנטיות שלפיהן האלים בני אלמוות. הוא מכיר עדויות לכך שאלים יכולים למות ואף מתים בפועל. ואכן מיתוסים מפורסמים מהעת העתיקה מספרים על אלים שמתים באופן זמני, יורדים לשאול ואז קמים לתחייה; כך למשל, אוזיריס במצרים, בעל באוגרית ותמוז (דומוזי) במסופוטמיה.[15]
בסיפורים אחרים מסופר על אלים שמתים ואינם חוזרים לחיים. לדוגמה, במיתוס הבריאה הבבלי, "אנומה אליש", יש כמה תמונות שבהן אלים נלחמים ומתים: אאה הורג את אפסו כדי למנוע את מימוש תוכניתו להשמיד את האלים האחרים, ומרדוך הורג את האלה תיאמת ובורא את העולם מגופתה.[16] ב"עלילת כרת" מן העיר אוגרית נשאלות שאלות מפורשות בעניין. קשה שלא לחוש את אי הוודאות העולה מדברי בנו של כרת המבכה את אביו הגוסס ותוהה אם אלים יכולים למות (KTU 1.16.I.22 // KTU 1.16.II.43).
כיצד הורגים אל?
אולם כיצד אדם יכול להרוג אל? במזרח הקדום לא סופרו סיפורים על אנשים בני תמותה שנטלו לידם חנית והצליחו להביס את האלים. האיום של המקלל הוא אפוא באמצעות הכוח היחיד הנתון לבני אדם: קללה.
על פי מסורת הדיבור הפרפורמטיבי במזרח הקדום, למילים מסוימות (כאשר הן נאמרות כראוי[17]) יש כוח ויכולת להשפיע על המציאות.[18] מילים כאלה יכולות לסייע לאדם חלש להשיג את מבוקשו מול אויב חזק יותר, אם טמון בהן כוח אלוהי.[19] כך גם מילים שמשתמשים בהן ממרחק נגד אויב חזק, אפילו עמים וממלכות (למשל תהילים קלז:ז–ט; תהילים עט:יב–יב; עבודיה טו–טז).[20]
ייתכן שהמקלל מסיק שכשם שרק י־הוה יכול לפגוע פיזית בישות קוסמית– ששום אדם אינו מסוגל לה – כך גם רק י־הוה יכול לממש את רצון המקלל "לנקוב" או לאבד את שם י־הוה (ומתוך כך את מהותו). ואכן בתלמוד נאמר שהמקלל נענש משום שהוא מזמין את י־הוה עצמו לקלל את י־הוה:
בבלי סנהדרין נו ע"א גמרא: תנא עד שיברך [שיקלל] שם בשם [את שם ה' המפורש]. מנהני מילי [מנין למדים זאת?] אמר שמואל דאמר [שנאמר] קרא (ויקרא כד:טז)" ונוקב שם וגו' בנקבו שם יומת."[21]
בניסוח מעט מורכב יותר – המקלל, השטוף גאווה הרסנית וחורשת רע, אומר קללה שמקור כוחה בי־הוה: "יקוב י־הוה את שם י־הוה!"[22]
דינו של הורג האל
ההסבר שלפיו המקלל מנסה להרוג את י־הוה משיב לשאלה מדוע חטאו של המקלל חמור עד כדי כך שהוא נענש במיתה. קללה פרפורמטיבית אינה דבר של מה בכך – היא שונה בחומרתה למשל מדברי התואנה החריפים של איוב נגד אלוהים (איוב טז:ו–יד).[23] ריימונד ווסטברוק וברוס וולס מסכמים:
לקלל את האל משמעו להטיל קללה – או לנסות להטיל קללה – על האל. זהו הביטוי החריף ביותר למרד [נגד האל].[24]
תוכן הקללה –"ניקוב" של שם י־הוה – הוא הריגת האל, והשימוש באמצעים האסורים – דהיינו, הניסיון לנצל את כוחו של י־הוה לצורך מעשה קיצוני זה – הוא בבחינת מעשה מרד נוסף.[25] על פי הדין "עין תחת עין", העונש על פעולת הרג שכזו הוא מוות.[26] מסיבה זו סיפור המקלל (ויקרא כד:י–יד, כג) ועונשו (פס' יג, כג) מופיעים בהקשר של דיני "עין תחת עין":
ויקרא כד:יז וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת... כד:יט וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. כד:כ שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ.
אפשר לטעון שהמקלל אשם רק בניסיון לרצח, שהרי דבריו בסופו של דבר לא הרגו את אלוהים בפועל. אולם קללות נתפסו כבעלות כוח ממשי ואף קטלני. במונחים אנכרוניסטיים אפשר לומר שהמקלל השתמש בנשק שלפי הבנתו היה קטלני. לפי החוק הפלילי, כוונתו להרוג והפעולות הגלויות שנקט תוך שימוש בנשק הופכות אותו לאשם בעבירה חמורה שדינה העונש המרבי.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
