קללת ה': ניקוב שם י־הוה

מאמר זה הוא גרסה מקוצרת של דיון מקיף בנושא:

Theodore J. Lewis, “Piercing God’s Name: A Mythological Subtext of Deicide Underlying Blasphemy in Leviticus 24,” in Le-maʿan Ziony: Essays in Honor of Ziony Zevit, ed. Frederick E. Greenspahn and Gary A. Rendsburg (Eugene, OR: Wipf & Stock, 2017), 213–238.

החוקרים מסבירים שבכל הפסוקים הללו, הפועל "לברך" משמש כלשון נקייה לקללה. השוו להלן, הערה 26.

בהנחה שקוראים את המילה "להם" בשמואל א ג:יג (בנוסח המסורה) כ"אלוהים", כמו שמוצע בתרגום השבעים, בתיקוני סופרים וכמעט על ידי כל המפרשים שעמדו על כך שהטקסט המקורי שוּנה מסיבות דתיות. ראו למשל:

Kyle McCarter, I Samuel: A New Translation with Introduction, Notes and Commentary, Anchor Bible 8 (Garden City: Doubleday, 1980), 96.

נושא השימוש בשמות בעולם העתיק הוא כר פורה למחקר. ראו למשל:

Rainer Albertz and Rüdiger Schmitt, Family and Household Religion in Ancient Israel and the Levant (Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 2012), 245–386.

לצד הניתוח החברתי שהוא מציע, אלברץ כולל כמות עצומה של נתונים בטבלאות המובאות בסעיפים 5.1–5.16.

קארל ון דר טורן מעיר שהערך של הזכרת שמות המתים (ומבחינה מסוימת – אזכור מהותם) אינו מסתכם בשימור זהותם, אלא היא יוצרת "נאמנות ... הנותנת לחיים זהות משפחתית המעוגנת בעבר". ראו:

Karel van der Toorn, Family Religion in Babylonia, Syria and Israel (Leiden: E. J. Brill, 1996), 48, and esp. 52.

ראו גם:

Theodore J. Lewis, “How Far can Texts Take Us? Evaluating Textual Sources for Reconstructing Ancient Israelite Beliefs about the Dead,” in Sacred Time, Sacred Place: Archaeology and the Religion of Israel, ed. Barry M. Gittlen (Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 2002), 169–217 (p. 194–196).

לאור החשיבות הרבה שיוחסה לשמות בתרבות המזרח הקדום, רק במקרים קיצוניים ננקטה הרטוריקה החריפה של מחייה (מחי/ה), כריתה, השמדה או איבוד שמם של אדם או אנשים, שמשמעותם מחיית הזהות, המהות והזיכרון. הינה כמה מקרים:

• הרצון להביא להשמדת עמים עוינים (שמות יז:יד; דברים כה:יט; ישעיה יד:כב);
• משורר תהילים שמח על מחיקת שמות אויביו לעד (תהילים ט:ו–ז);
• משורר תהילים מבקש למחות את שמם של האנשים המבקשים את מותם של העניים, האביונים ונכאי הלב (תהילים קט:יג, טו–טז).

מקור: KAI 26 A iii 13–14,18–19, iv 1; C iv, 15ff..

התרגום לעברית על פי יצחק אבישור, כתובות פניקיות והמקרא, ב (ירושלים: א. רובינשטיין, 1979), עמ' 223–225.

הזכרת שם י־הוה בהקשר ריטואלי מצויה גם ב"שירת הארון" (במדבר י:לה–לו). הערת העורך: על שם י־הוה במקדש ראו סנדרה ריכטר, "האם שמו של י־הוה שוכן במקדש?", התורה (2021). על מסורות הארון ראו צמח יורה, "שני הארונות: צבאי וטקסי", התורה (2021).

היפוסטזיס – האנשת חפצים או מושגים הקשורים לאלים: מקדשים, צלמים, תכונות או מאפיינים מופשטים – היתה תופעה שכיחה במזרח הקדום. התופעה יכולה להגיע עד כדי החשבת הדבר המואנש כייצוג של האל. ראו הערה 22 להלן.

למחקר מפורט העוסק בתיאור האל בטקסט ולקריאות אפיגרפיות של טקסט חשוב זה ראו:

Theodore J. Lewis, “A Holy Warrior at Kuntillet ʿAjrud? Kuntillet ʿAjrud Plaster Inscription 4.2,” in The Bible in the Ancient Near East: Essays in Honor of P. Kyle McCarter, ed. Christopher Rollston et al., Ancient Near East Monographs 27 (Atlanta: SBL, 2022), 367–407.

שימוש בשורש נ.ק.ב במובן זה שכיח במקרא, בכתובות עבריות אחרות ובשפות קרובות שונות.

מיתוסים המספרים על מלחמות בין אלים (Chaoskampf) השתמרו בטקסטים ובאיקונוגרפיה מכל רחבי המזרח הקדום. האלים המתוארים כלוחמים כוללים את מרדוך במיתוס המסופוטמי "אנומה אליש", את בעל במיתוס בעל האוגריתי ואת י־הוה במקרא. ראו:

Debra Scoggins Ballentine, The Conflict Myth and the Biblical Tradition (Oxford: Oxford University Press, 2015).

הערת העורך: על קטע זה מחבקוק ראו:

Marvin A. Sweeney, “Habakkuk’s Mythological Depiction of YHWH,” TheTorah (2018).

על פי ספר איוב י־הוה מכניע את הים ומחולל את נחש הבריח (איוב כו:יב–יג). ישעיה מספר שי־הוה חולל את הדרקון המיתולוגי הנקרא תנין (נא:ט–י). תיאור הריגת דרקון מיתולוגי בעל שבעה ראשים בידי לוחם שמימי מופיע בטקסטים ובאיקונוגרפיה מכל רחבי המזרח הקדום (ראו "הרקלס והידרה", פרויקט מלמו). התמונה בגוף המאמר לקוחה ממקור זה:

Henri Frankfort, Iraq Excavations of the Oriental Institute 1932/33. Third Preliminary Report of the Iraq Expedition. Oriental Institute Communications, No. 17 (Chicago: The University of Chicago Press, 1934), 49, Figure 43. Seal Impression As. 32.738.

ירידת תמוז לשאול לוותה בטקסי אבלות הנזכרים בספרות המסופוטמית ובמקרא (יחזקאל ח:יד).

הסיפורים השמיים (מזרחיים ומערביים), המתארים את מותם של אלים, כוללים סיפורים במסורת ה־ Chaoskampf על אודות אלים מרדניים וסיפורים על הריגת אלים שנאשמו בעוון כלשהו (למשל קינגו ב"אנומה אליש", לוח שישי). ראו בייחוד את תיאור שחיטת האל המורד אילוֵלה במיתוס אתרחסיס (1.4.223–26), שבשרו, דמו רוחו וחוכמתו שימשו כמרכיבים ליצירת בני האדם. יש בידינו גם דוגמאות לאיקונוגרפיה דתית המתארת אל אחד הורג אחר. הערת העורך: על "אנומה אליש", ראו:

Wayne Horowitz, “Enuma Elish: Babylonia’s Creation Myth and the Enthronement of Marduk,” TheTorah (2023).

יש כמה ראיות לכך שאופן הדיבור נתפס כמרכיב מכריע שביכולתו להשפיע על העולם. דוגמה מצוינת לכך מצויה בסדרת משפטים נגד כישוף מן האלף הראשון לפני הספירה המכונה "מקלוּ". לדברי צבי אבוש, הסדרה מתאפיינת ב"אליטרציה חזקה", בלתי פוסקת, המשתמשת בשני שורשים מקבילים המתארים כישוף (kašāpu) ו"עשיית כשפים" (epēšu). להלן תרגומו המופלא של אבוש לאנגלית, המשמר את המצלול, ותרגום חלקי לעברית (של השורות שבהן מופיע השורש כ.ש.ף, הקיים גם בעברית):

kaššāpu ikšipanni kišpī ikšipanni kišipšu
kaššaptu takšipanni kišpī takšipanni kišipši
ēpišu īpušanni ipšū īpušanni epussu
ēpištu tēpušanni ipšū tēpušanni epussi
muštēpištu tēpušanni ipšū tēpušanni epussi

עיקר תוכן המשפטים (תרגום של צוות האתר):

מכשף כישפני; כשף אותו בכישוף שבו כישפני,
מכשפה כישפתני; כשף אותה בכישוף שבו כישפתני.

ראו:

Tzvi Abusch, The Witchcraft Series Maqlû, Writings from the Ancient World 37 (Atlanta: SBL, 2015), 9–10, 50–53.

ראו גם את דברי שלדון בלנק, הטוען כי "הפחד מפני כוחה של המילה הדבורה הוא ההסבר הטוב ביותר להיעדר המוחלט של קללת אלוהים [בצורה מפורשת] במקרא". בלנק מוסיף שהעובדה ש"אין במקרא שום נוסחת קללה המופנית נגד אלוהים... מפתיעה במיוחד לאור העובדה שיש במקרא קטעים לא מעטים המדברים על האפשרות לקלל את האל" (ההדגשה במקור). ראו:

See Sheldon H. Blank, “The Curse, Blasphemy, the Spell and the Oath,” Hebrew Union College Annual 23.1 (1950–51): 73–95 (p. 83).

דבריו של בלנק ראויים לתשומת לב. ועם זאת, אם מבינים שהפועל "יֵאבַדוּ" בירמיה י:יא מבטא איווי (כפי שהבינו בעלי תרגום השבעים), משמע שיש לקרוא את הפסוק כך: "לו יהי שהאלים שלא בראו את השמים והארץ יאבדו מן הארץ ומתחת השמים". מעניין לציין שהפסוק כתוב בארמית – הפסוק היחיד בארמית בכל ספר ירמיה ("כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ; יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה"). להסבר לכך ראו:

Theodore J. Lewis, “A Magical Aramaic Curse in Jeremiah 10:11—A Performative Sociolinguistic Solution,” in “Now These Records are Ancient”—Studies in Ancient Near Eastern and Biblical History, Language and Culture in Honor of K. Lawson Younger, Jr., ed. James K. Hoffmeier, Richard E. Averbeck, J. Caleb Howard and Wolfgang Zwickel, Ägypten und Altes Testament 114 (Münster: Zaphon, 2022), 341–357.

אומנם מדובר בסביבה תרבותית שונה, אבל יש לתת את הדעת לכך שגם פרעה פפי הראשון – על אף אמונתו – נעזר בכשפים כדי לאיים על כל אל אשר לא יסייע לו לעלות לשמיים. ראו טקסט 536, §1322–132, בתוך:

James P. Allen, The Ancient Egyptian Pyramid Texts, 2^nd ed., Writings from the Ancient World 23 (Atlanta: SBL, 2015), 174.

אף שהמקלל בויקרא כד נאשם בחטא שבפה, התפיסה היא שיש למילים כוח בהקשר ריטואלי. ראו למשל במדבר ה:יא–לא; ירמיה יט:א–יא; נא:נט–סד.

למאמר התומך בגישת התלמוד ראו:

Dennis H. Livingston, “The Crime of Leviticus XXIV 11,” Vetus Testamentum 36.3 (1986): 352–353.

יעקב מילגרום הלך בדרכו של דיוויד נואל פרידמן והציע הצעה שונה: התפיסה שיש קשר הדדי של ברכה בין בני האדם ואלוהים – שהם מברכים זה את זה (ו"מזינים" זה את זה) – יכולה ללמד שאותו קשר הדדי יכול להתקיים גם בכל הנוגע לקללות. מילגרום אכן מניח ששם י־הוה יכול לשמש לשם לקללתו. ראו:

Jacob Milgrom, Leviticus 23–27: A New Translation with Introduction and Commentary, Anchor Bible 3c (New York: Doubleday, 2001), 2109.

לחלופין, אפשר להציע שהמקלל משתמש בישות היפוסתטית המייצגת את י־הוה (ויש לה גישה לכוחו) אך יכולה לפעול באופן עצמאי – וחשוב מכך, לאור מטרת המקלל – בניגוד לרצון י־הוה. באופן דומה אפשר להבין את "חרון אף" י־הוה שהסית את דוד לעבור על האיסור לִמנות את ישראל. ראו שמואל ב כד ואת הסיפור המקביל בדברי הימים א כא, ואת דברי המבוא כאן:

Kyle McCarter, “When Gods Lose Their Temper: Divine Rage in Ugaritic Myth and the Hypostasis of Anger in Iron Age Religion,” in Divine Wrath and Divine Mercy in the World of Antiquity, ed. by Reinhard G. Kratz and Hermann Spieckermann (Tubingen: Mohr Siebeck, 2008), 78–91.

אן מארי קִיץ מציגה את הדברים כניסיון מצד המקלל לגשת לצידו ה"מרושע" של י־הוה, דבר בלתי אפשרי, ולכן יש לקללה "אפקט בומרנג" על המקלל. ראו:

Anne Marie Kitz, Cursed Are You! The Phenomenology of Cursing in Cuneiform and Hebrew Texts (Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 2014), 162 (n. 18).

ראו גם את דברי בלנק (הערה 18 לעיל, עמ' 85) על קללות שכאלה הפוגעות דווקא במקלל.

חשוב לעמוד על כך שאין בכתוב ראיה לכך שדבריו הקשים של איוב הם בגדר קללה שעונשה מוות.

ראו:

Raymond Westbrook and Bruce Wells, Everyday Law in Biblical Israel. An Introduction (Louisville: Westminster John Knox Press, 2009), 71

האם זהו צירוף מקרים בלבד שזכריה מציב זה לצד זה את חטא הגניבה ואת חטא ההישבעות לשקר בשם י־הוה – כשני חטאים המביאים על העושים אותם קללה קשה המשמידה את בתיהם?

^{זכריה ה:ד} הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם יְ־הוָה צְבָאוֹת וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו.

האם ייתכן שהישבעות לשקר בשם י־הוה נתפסה כגניבה (רוצה לומר, כשימוש בשמו למטרות שאינן לרוחו של י־הוה)? השוו ירמיה ז:ט.

הרעיון שהניסיון לקלל את האל עלול להוביל להשלכות חמורות משתקף גם באיוב ב:ט. גם כאן הפועל "ברך" משמש כלשון נקייה לקללת האל (השוו הערה 2 לעיל). אילו איוב נשמע לעצת אשתו וקילל את אלוהים הוא היה מת, אך לא נאמר כיצד (בידי אדם או בידי אלוהים). בעלי הפשיטתא שהבינו שמדובר בקללת אלוהים (ותרגמו "צחא") צדקו אפוא. לפירושים רבים אחרים, ראו:

Choon Leong Seow, Job 1–21. Interpretation and Commentary (Grand Rapids: William B. Eerdmans, 2013), 305.

הערת העורך: לפרשנות חלופית של הקשר בין דיני עין תחת עין ובין קטע זה ראו גם:

Shawna Dolansky, “The Import of Lex Talionis in the Story of the Blasphemer,” TheTorah (2019).