הצדקת פשעי מלחמה במקרא ובמזרח הקרוב הקדום

עריפת ראשים; הוקעה על שיפוד; פשיטת עור; כבילת אסירים בכלובים כאילו היו כלבים, ועוד – האלימות הצבאית במזרח התיכון הקדום אינה עניין לרכי לבב.^[1] מעללים אלו ידועים לנו מתוך כתביהם של סופרים קדומים ומייצוגים אמנותיים שעיטרו את ארמונות השליטים. הקורא המודרני נרתע מאלימות קשה כל כך, וגם כותבי הטקסטים ויוצרי הדימויים החזותיים היו מודעים לשאלות המוסריות העולות מן המעשים הללו. משום כך, הם גייסו לא פעם מסגרת אתית רחבה כדי להסביר ולהצדיק את מעשיהם.

הרציונליזציה של אלימות צבאית במזרח התיכון הקדום נשמעת דומה במידה מעוררת פליאה לרטוריקה המשמשת בימינו להצדקת תקיפה צבאית ומלחמות כיבוש: האויב מהווה איום על הסדר החברתי ועל הציוויליזציה, והשמדתו תגן על החברה מן הכוחות המאיימים להחריבה.

תיאור האיום הספציפי הנשקף מן ה"אויב" לובש צורות מגוונות בטקסטים שונים מן המזרח התיכון הקדום.

מחיית הכנענים מעל פני האדמה כדי לא לעורר את חרון אפו של י־הוה

נתבונן לדוגמה בציווי בדברים להכרית את עמי כנען, ובכלל זה את כל הגברים, הנשים והטף:

^{דברים כ:טז} רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. ^כ:יז כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ.^[2]

בפסוקים הקודמים הטקסט עוסק במלחמה על ערים רחוקות, שיש באפשרותן להיכנע ולהעלות מס עובד כדי להינצל מחורבן (פס' י–טו). פתח הצלה כזה אינו קיים עבור עמי הארץ. החוק בדברים מצדיק את ההריגה בטענה שעמי הארץ עלולים להטות את ישראל מדרך הישר וללמדו עבודה זרה:

^{דברים כ:יח} לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַי־הוָה אֱלֹהֵיכֶם.

ואכן, במקומות אחרים המחוקק הדברימי מזהיר שאם ישראל לא ישמידו את עמי הארץ, הללו עלולים להדיח את ישראל לעבודה זרה, ולהעמיד את ישראל עצמם בסכנת השמדה: "והשמידך מהר" (דברים ז:ד). רצח הכנענים אפוא מסתבר כצעד של מגננה.

הבסת כוחות הכאוס: אנומה אליש

גישה אחרת שרווחה במזרח התיכון הקדום היא להציג את תבוסת האויב כחלק ממלחמת בראשית של האלים נגד כוחות כאוס.^[3] הדוגמה המייצגת ביותר לרטוריקה זו מצויה במיתוס הבבלי "אנומה אליש", המתאר את תיאמת, אם האלים ואלת המים, המאיימת להרוג את האלים הצעירים בתגובה על הרג בעלה, אפסו. האלים ממליכים עליהם את מרדוך, החזק שבהם, ושולחים אותו להילחם בתיאמת.^[4] מרדוך מביס את תיאמת ומתוך בתרי גופה בורא את העולם שאנו חיים בו, ששוררים בו סדר ותנאים ראויים לחיים.

 בתעמולה המלכותית המסופוטמית, המלך האנושי מדגים את כשרותו למלוכה בכך שהוא נוטל על עצמו את תפקידו של מרדוך ומוכיח את יכולתו כלוחם.^[5] ואכן, בהתאם לדגם המלוכה המושתת על מלחמתו של מרדוך בתיאמת, המשימה הראשונה של המלך היא יציאה למסע מלחמה.

חגור בנשקו של מרדוך

השימוש במיתולוגית הבריאה בשירות מסעות צבאיים של המלכים מתבטא באופן מפורש בתאריו של המלך האשורי הגדול, שליט האימפריה, תגלת פלאסר השלישי (שלט בין השנים 745–727 לפנה"ס). כך העיד על עצמו באשר ליכולת השפעתו על אויביו:

איש אמיץ שבעזרת אשור אדוניו ניתץ כנתץ סירים את כל הסרבנים, שטף אותם כמבול, ועשאם לרוחות חסרות אונים.^[6]

המבול הוא אחד מכלי הנשק המשמשים את מרדוך במלחמתו נגד תיאמת:

^{אנומה אליש לוח רביעי 49–50} עורר האדון את המבול כלי-מלחמתו האדיר, במרפסת-סופה ללא חת, איומה – רכב^[7] 

סרגון השני (שלט בין השנים 724–705 לפנה"ס) משתמש גם הוא בדימויים המזכירים את כלי נשקו של מרדוך:

סופה – "כבוא סופה, הכרעתי את הערים סַמְעוּנַה ובּאבּ-דוּרי".^[8]

רשת – "רתמתי את צבא האל אשור והכנעתי את ארץ תבל במלואה כמו פרשתי עליה רשת".^[9]

דימויים אלו מדמים את המלך למרדוך, שלכד את תיאמת ברשתו:

^{אנומה אליש לוח רביעי 41–42} עשה רשת להקיף בה את תיאמת, הציב ארבע רוחות, לבל ימלט שמץ מנה.

סרגון מדגיש שוב ושוב ש"אין שני לו" במלחמה ובקרב,^[10] ואולי כוונתו לרמוז בזאת לשיאה של העלילה באנומה אליש, שם מוכרז מרדוך כמי שאין לו יריב.^[11]

דמוניזציה של האויב ברוח אנומה אליש

הרמזים לאנומה אליש בכתובות מתרבים ונעשים מורכבים יותר כאשר הם מתארים מעשי אלימות קיצוניים יותר. כך למשל, כאשר סרגון מתאר כיצד המטיר על הבבלים "ארס ממית",^[12] הוא טוען שעשה זאת משום שהבבלים הם בני בריתה של תיאמת, אלת הים, ומתאר את מלכם, מרדוך אפלה-אידינה (המכונה במקרא מרודך בלאדן [ראו מלכים ב כ:יב, ישעיהו לט:א]), כמי ששואב את כוחו מן הים ומשווה אותו לשד הגאלו (מבני לוויתה של תיאמת באנומה אליש):

מרדוך-אפלה-אידינה, יוצא חלציו של יכין, מלך כשדים, רוצח (ו)בן דמותו של השד גאלו, שאינו ירא את דבריו של מלך המלכים (מרדוך), שם מבטחו בים (וב)גליו הגועשים, הפר את הברית (שכרתו) האלים הגדולים ומנע את מתנת ראיית פניו.^[13]

דבריו של סנחריב (שלט בין השנים 705–681 לפנה"ס) שבהם תיאר את מסעותיו נגד הבבלים כוללים את תיאורי אלימות הקשים ביותר במהלך שלטונו. לדוגמה, מנסרה משושה שנמצאה בנינווה מתארת כיצד דם האויבים זורם כנהר גואה:

שיספתי צווארם כצאן (וכך) גדעתי את חייהם היקרים כבתק חוט. כגאות הנהר לאחר סערה שפכתי את דמם מלוא הארץ. הסוסים המהירים הרתומים לכרכרתי בוססו בדמם השוטף (כמוהו) כנהר. גלגלי מרכבתי הכניעו תחתם חוטאים ואנשי מדון ונטפו בשר ודם. זרעתי את השדות בגופות לוחמיהם כעשב. כרתי שפתיהם והכנעתי גאוותם. גדעתי ידיהם כנתק גבעולי המלפפון בעונתו.^[14]

בטקסט זה, האלוזיות לאנומה אליש נועדו להצדיק את האלימות כמעשה מידתי לנוכח הסכנה הנשקפת לכאורה מן האויבים באמצעות קשירתם עם הכאוס. כך מוצגים תושבי אחת הערים כשדים מסוג גאלו,^[15] ומלכם מתואר כמי שיושב על כס ש"אינו ראוי לו".^[16] יש כאן אלוזיה לביטוי נדיר המשמש בתיאור תיאמת הממליכה את בעלה השני, קינגו, שסייע לה במלחמה על מרדוך (אנומה אליש, לוח רביעי, 82). סנחריב אף מתאר את עצמו תוקף את אויביו בכלי הנשק ששימש את מרדוך במלחמתו על תיאמת:

נשבתי כסערה עזה על חזית אויבי ואגפיהם.^[17]

המלך הצדיק העושה משפט

סרגון וסנחריב מבצרים את מעמדם כמגנים מפני כאוס מתהווה תוך הדגשת על צדקת מעשיהם. תוארו המלכותי של סנחריב, לדוגמה, כורך את מוסריותו עם תפקידו כמגן הסדר:

מגן ישרים, אוהב צדק… גיבור, גדול, ראשון לנסיכים, אדיר בכוח המכניע את הקמים עליו, המכה רשעים בברקו.^[18]

כתובות שני המלכים מדגישות גם את מרדנותם של אויביהם, ועושות שימוש בלשון הכורכת מרדנות וחטא. לדוגמה, סרגון מתאר ניסיון של מרד נגדו כ"מזימת רשע" ומצהיר כי גירש את המורדים כדי להענישם על "חטאם":

אנשי הערים סוכה, בלה ואביתיקנה זממו מזימת רשע (milik lemuttim) לעקור שורשי ארץ(ם) ועם אורסה, או אוררטו (ארמניה), כרתו ברית. על חטאם שחטאו (ina ḫiṭṭi iḫṭû) עקרתים מבתיהם והושבתי אותם בחתי שבאמורו.^[19]

הדגש המיוחד על מרדנות האויב מלמד שרמות גבוהות יותר של אלימות דרשו יתר רציונליזציה והצדקה מוסרית.

קרב קוסמי במקרא

אף שהמקרא אינו מכיל מיתולוגיית בריאה של מלחמה במי כאוס שקדמו לבריאה, קיימים אזכורים, בייחוד בתהלים, שהם בבחינת שקיעים של מסורת מעין זו. כמו באשור, המלך בשר ודם הוא מקבילו של י־הוה המגן על הסדר והצדק על פני האדמה באופן המשחזר שוב ושוב את מלחמתו של י־הוה בכאוס.^[20]

י־הוה מעניק למלך כלים למלחמה בכאוס

תהלים יח מתאר את כוחו הצבאי של י־הוה במושגים הלקוחים מתיאור מלחמתו בכאוס:

^{תהלים יח:יד} וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם יְ־הוָה וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קֹלוֹ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ. ^יח:טו וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם. ^יח:טז וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל מִגַּעֲרָתְךָ יְ־הוָה מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ. ^יח:יז יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים.^[21]

הטקסט פותח בתיאור י־הוה המציל את המלך, אולם בהמשך מייחס לי־הוה את הכנת המלך עצמו לקרב:

^{תהלים יח:לג} הָאֵל הַמְאַזְּרֵנִי חָיִל וַיִּתֵּן תָּמִים דַּרְכִּי. ^יח:לד מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמֹתַי ^‎יַעֲמִידֵנִי. ^יח:לה מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחֲתָה קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתָי.

משורר תהלים קושר למעשי י־הוה דימויים צבאייםכגון קשת, חץ ומגן, הנגישים גם למלך (פס' ג, טו, לא, לה, לו). כך הטקסט מצייר דימוי של י־הוה  הנלחם במי הכאוס, ומכין את המלך להילחם בכוחות אלו על ידי כך שהוא מעניק לו מיומנות צבאית אלוהית.

השוואת המלחמה למאבק בכאוס

תהלים צט חוזר ומתאר את הקשר ההדוק שבין י־הוה והמלך בן האנוש ומדגיש את התפיסה שמעשי המלחמה של המלך הם חלק מן המאבק הקוסמי. משורר תהלים מתאר את י־הוה כמנצח עטור תהילה על הים המייצג את הכאוס, אשר מתגלם בדמות המפלצת רהב.

^{תהלים פט:יא} אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ.

אחרי הפסוקים המהללים את ממשלו הצודק והישר של י־הוה על הבריאה כולה, המזמור מביע שמחה על בחירתו של י־הוה במלך אנושי, שמלחמתו נגד אויבים ארציים תזכה לסיוע י־הוה:

‏^{תהלים פט:כ} אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ וַתֹּאמֶר שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל גִּבּוֹר הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם.

כמו בכתובות האשוריות, תמיכתו של י־הוה במלך בן האנוש מתוארת בדימויים משדה המים – אויבי המלך כמוהם ככוחות המים הכאוטיים שבהם נלחם י־הוה.

^{תהלים פט:כו} וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ. 

כמו באשור, הקרבה בין י־הוה למלך משמעה שמתקפה על ישראל היא מתקפה על י־הוה. לפיכך האיום הנשקף מאויבים משותפים מתואר במונחים קוסמיים.

דמוניזציה של האויב

מזמורי תהלים גם מתארים את אויבי ישראל כרשעים, ומציבים את ישראל בתפקיד האומה העושה שפטים באומות בשל מעשיהם המנוגדים לדרכי הטבע, לסדר הטוב ולמוסר:

^{תהלים ט:ה} כִּי־עָשִׂיתָ מִשְׁפָּטִי וְדִינִי יָשַׁבְתָּ לְכִסֵּא שׁוֹפֵט צֶדֶק. ^ט:ו גָּעַרְתָּ גוֹיִם אִבַּדְתָּ רָשָׁע שְׁמָם מָחִיתָ לְעוֹלָם וָעֶד.

י־הוה ומשורר תהלים מזוהים עם הצדק, בעוד שהאומות הם מקום הרשע (תהלים ט:טו–טז; סח:כב; קמד:יא).

ניצחון כעשיית משפט וכינון הסדר

כמו בכתובות האשוריות, עשיית מלחמה מתוארת לעתים כעשיית צדק ומשפט. תהלים קי קושר בין השניים במפורש, והמשפט שעושה המלך בעמים משמעו הותרת ערמות של גופות וגולגלות מנותצות:

^{תהלים קי:ה} אֲדֹנָי עַל יְמִינְךָ מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים. ^קי:ו יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה.

לישראל הקדום מעולם לא היה כוח צבאי ופוליטי כמו זה שעמד לרשות אשור, אולם הדבר לא מנע מכותבי תהלים לבטא שאיפות אימפריאליות, הגם שלא הוגשמו. תהלים עב, לדוגמה, מתאר את המלך על דרך האידיאליזציה כמולך על העולם כולו, בעוד שמלכים זרים מעלים לו מנחות ומשתחווים לרגליו כדי לבטא את נחיתותם:

^{תהלים עב:ח} וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ. ^עב:ט לְפָנָיו יִכְרְעוּ צִיִּים וְאֹיְבָיו עָפָר יְלַחֵכוּ. ^עב:י מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים מִנְחָה יָשִׁיבוּ מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ. ^עב:יא וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ.

בדומה לאנאלים של מלכי אשור, התיאורים הללו בפרקי תהלים משקפים מסגרת חשיבה מוסרית שלפיה המלך והאל פועלים ביחד במלחמה כדי להביס את אויביהם המשותפים, המתוארים כשיחזור של המאבק בין י־הוה והים בשעת הבריאה.

איומים צבאיים הנשקפים לישראל מתפרשים כאיומים תיאולוגיים, והשפה הלקוחה מן השדה הסמנטי של רשע לעומת חפות מפשע מדגישה את ההצדקה המוסרית של התוקפנות והאלימות. מטרת הפעולה הצבאית היא צירוף נחלות לממלכתם של המלך ושל האל שבה שורר הסדר הנכון.

מלחמה כצו מוסרי

הטקסטים האשוריים והישראליים כאחד מבטאים את התפיסה שיקום מסודר נברא בעקבות קרב אדיר בין התגלמות הכאוס ובין אל, שהוכתר לאחר הקרב למלך. בשתי התרבויות, המיתוס הוליד מסגרת תפיסתית מוסרית שבה ניתן היה להצדיק מוסרית אלימות צבאית, כמאבק נגד חלופה מסוכנת והרת אימה. מאמציהם של המלכים להרחיב את שטחם במלחמות כיבוש תוארו כחלק ממאבק חובק כל ומתמשך.

לפי תפיסה זו, מלחמת שמד באויב אין משמעה רק הגנה על אורח החיים של האומה במישור הפיזי, אלא חלק ממאבק קיומי נרחב על הסדר העולמי. הכנעת האויב, ואפילו באלימות רבה, אינה רק מתקבלת על הדעת, אלא עומדת כחובה מוסרית.