כיצד הבינו את עבודת האלילים

ספר דברים דן בעבודת אלילים. האזכור הידוע ביותר הוא האזהרה בעשרת הדיברות האוסרת על פולחן דמויות מעשה ידי אדם:

^{דברים ה:ח} לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. ^ט לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם.

האיסור מופיע במקומות אחרים בחוק ספר דברים המצביע באופן פולמוסי על טבעם הדומם של פסלים אלה:

^{דברים ד:כח} וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן.

החוק בספר דברים מבהיר שאסור לבני ישראל לעבוד פסלי פולחן מעשי ידי אדם או גרמי שמים כמנהגי העמים הסובבים אותם. תפיסה דומה נמצאת גם בטקסטים מקראיים נוספים, כגון תהילים קטו ו-קלה, וישעיהו מד.

טקסטים מקראיים אלה הם כולם פולמוסיים, ואינם מספקים תובנה ממשית לגבי תודעתו של עובד האלילים במזרח הקדום.

פולחן פסלים וגרמי שמים במזרח הקרוב הקדום

מבט רחב יותר על דתות המזרח הקדום עשוי לחשוף מעט את תפיסותיהם של בני הדת. ניתן לשחזר את דתות המזרח הקדום מתוך ממצאים ארכיאולוגיים, הכוללים מקדשים עתיקים ואתרי פולחן אחרים, כמו גם דרך טקסטים רבים שנכתבו בכתב יתדות על לוחות חומר בשפה האכדית (השפה השמית העיקרית במסופוטמיה הקדומה).

מי היו אלי מסופוטמיה הקדומה? ואולי מוטב לשאול – מה הם היו? התשובה אינה פשוטה. לכל אל עשויים להיות היבטים שונים, ורק שילוב שלהם ביטא את האל עצמו:

1. היבט טבעי – האל היה קשור לאחד מאיתני הטבע או התבל, כגון המים או השמש.
2. היבט מאפיין – האל נקשר עם תכונה מסוימת, לרוב תכונה אנושית או חברתית, כגון חוכמה או צדק.
3. היבט גשמי-פולחני – האל היה מיוצג על ידי דמות בעלת מראה אנושי הממוקמת באחד המקדשים.

כך, האל שמָּש מקושר באורח קוסמי לשמש, אחראי על תכונת הצדק, ושוכן בדמות גשמית של פסל במקדש הראשי בעיר סיפַּר.

דמויות גשמיות של אל

 ההיבט הגשמי-פולחני הוא זה שנראה לנו זר ביותר, והוא גם עומד במרכזו של פולמוס מקראי נרחב.

דמות האל הייתה בדרך כלל מיוצגת באופן אנתרופומורפי, כלומר בדמות אדם  (אף שהיו גם דמויות סמליות, בדרך-כלל, של גרמי שמים). הייצוג הפיזי נוצר מעץ ואבן שבדרך כלל צופו במתכות יקרות. הדמות הוצבה במקום המקודש ביותר בתוככי ההיכל, והכוהנים הקריבו לה מנחות והתפללו לפניה. אולם, האם הם היו כה תמימים לחשוב שפסל מעשה ידי אדם אכן יכול לשמוע את תפילותיהם ולצרוך את קורבנותיהם?

טקס רחיצת הפה: הקדשת פסל האל

דרך אחת להבין את התפיסות העומדות בבסיס תופעת פולחן פסלי האלים היא באמצעות בחינה מעמיקה של הטקס שבו הפסל, שנוצר בידי אדם בבית מלאכה, הופך לאל הראוי לפולחן. טקס זה, שנמשך יומיים, נקרא טקס "רחיצת הפה" (mīs pî) וכלל שבע שטיפות של פי הפסל במים. להלן, מובא סיכום הטקס, לפי המתואר בלוחות שנמצאו בנינוה, רובם מהמאה השביעית לפנה"ס.^[1]

המנחה הפותחת ומילוי הקערות

בבוקר היום הראשון, הכוהן הממונה על הפולחן יוצא אל שפת הנהר. הוא מקריב מנחה ושואב מים מהנהר לתוך שבע קערות. הוא ממלא את הקערות בצמחים, בעשבי תבלין, באבנים שונות, בשמנים ובדבש. לאחר מכן הוא שב אל העיר עם הקערות.

בשובו אל העיר, הכוהן נכנס אל בית המלאכה שבו נוצר פסל האל ומבצע את רחיצת הפה הראשונה של הפסל, באמצעות מי הנהר שבקערה הראשונה.

הקורבן לאֶאָה ו"החזרת" כלי העבודה של האומנים

עם סיום הרחיצה, הכוהן מוציא את הפסל אל הנהר, בליווי האומנים שבנו את הפסל בבית המלאכה. בהגיעם, הכוהן מקריב אַיִל. אז הוא נוטל את כלי עבודתם של האומנים – גרזן, אזמל ומסור – נועץ את הכלים בירך האַיִל ומשליך את הכלים לנהר. הנהר הוא משכנו של אֶאָה, האל הקדום רב העוצמה של המים המתוקים, אך גם אל החכמה והאומנות, הכוללת את יצירת הפסל.

פעולת השלכת הכלים לנהר מדגישה את העובדה שהכלים ששימשו את האומנים ליצירת הפסל נחשבים רכושו של אאה. מאחר שהפסל הושלם, הכלים מוחזרים לאאה בתוספת קורבן. כך, טקס פולחני זה מנסה להתמודד עם הפרדוקס של יצירת אל בידי אומן אנושי, בטענה שהכלים ששימשו ליצירתו שייכים לעולם שמיימי, ובפרט לאל אאה.

הלחש לאאה, אל המים

אחרי רחיצת הפה השנייה הכהן מדקלם שלוש פעמים את הלחש הבא לאל אאה:

זה שבא, פיו רחוץ! יימנה-נא עם האלים, אחיו! את הגרזן, האיזמל, והמסור של האומנים, ככל שקרבו אליו, קח מגופו (של האיל)! האל ההוא, הו אֵאַה, פיו רחוץ! מְנה אותו עם האלים, אחיו!

לחש זה מבטא את המשאלה שהפסל יהפוך לאל, כמו חברים האלים.

לחש הבוקר: הבקשה להעניק לפֶּסל את הכושר לשמוע, לאכול ולשתות

עתה מושיב הכוהן את הפסל על מחצלת קנים בגן ליד הנהר. הוא מבצע את רחיצת הפה השלישית והרביעית, ומשאיר את הפסל על גדת הנהר למשך כל הלילה.

בבוקר, הכוהן מקריב מנחות ומדקלם לחש לאלים הגדולים של העולם:

... (הו אלים), ביום זה עימדו לצד פסל זה אשר עומד לפניכם, קיבעו לו גורל בגדולה – פיו יהא-נא ראוי למאכל, ואוזנו תהא-נא כרויה לשמוע! ...

האלים הגדולים מתבקשים "לקבוע את גורלו" של הפסל כך שיוכל לאכול, לשתות ולשמוע – כלומר, כדי שהפסל יוכל לשמוע את התפילות המכוונות אליו ולאכול את המנחות המוגשות לו.

לחשים נוספים

הכוהן מבצע את רחיצת הפה החמישית, ובסופה הוא מדקלם לחש אחר. להלן חלקים נבחרים ממנו:

כאשר נוצר האל והפסל הטהור הושלם,הופיע האל בכל הארצות ... הוא נוצר בשמים, הוא נוצר בארץ, פסל זה נוצר מכלל השמים, מכלל הארץ ... הפסל הוא דמות אל ואדם.

כאמור, הטקסים משקפים ניסיון להתמודדות עם הפרדוקס התיאולוגי הקשור במהות הפסל, שעל אף שנוצר בארץ הוא בעל איכות שמיימית. הלחש מבהיר שהפסל נעשה הן בשמים והן בארץ, כלומר, בידי אדם, אך גם בידי האלים, ובהתאם לכך יש לו תכונות של שניהם. הלחש ממשיך:

... פסל זה לא יוכל להריח קטורת ללא פתיחת הפה (pīt pī), אוכל לא יאכל, מים לא ישתה.

ניסוחו של לחש זה דומה מאוד לטקסט הפולמוסי בספר דברים, המצוטט לעיל, שבו הפסלים מתוארים כאלים "אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן" (דברים ד:כח).

בדומה לחוק בספר דברים, גם כאן יש הכרה בכך שהפסל טרם הונפש לחלוטין ואינו יכול לאכול, לשתות או להריח. אולם מהות הטקס היא להעניק לפסל את הכוחות הללו באמצעות דקלום הלחש ושאר פעולות הפולחן. בעוד שעות מעטות בלבד, יוכל הפסל להריח קטורת, לאכול ולשתות מן המנחות, וכביטוי ישיר של אלוהותו – גם להשתתף בפולחן.

הכריתה הסמלית של ידי האומנים

הכוהן מבצע עתה את רחיצת הפה השישית. בשלב זה מתרחשת פעולה דרמתית: הכוהן כופת את ידי האומנים שיצרו את הפסל וכורת אותן באופן סמלי, באמצעות חרב מעץ. בזמן שידיהם נכרתות, לכאורה, האומן מכריז:

אנוכי כלל לא יצרתי את הפסל, אנוכי לא יצרתי, ידיי לא נגעו בו! [אל האומנים] הוא שיצר אותו!

בדומה לפעולה הסמלית הקודמת, כשכליהם של האומנים הושלכו לנהר והושבו לאל אאה, גם כאן, כריתת ידי האומנים מסמלת כי יצירת האל לא הייתה אנושית. האלימות המיוצגת בפעולה סמלית זו ממחישה שהיה חשוב להכחיש כל קשר בין ידי האומנים האנושיות ובין היצירה השמיימית של האלים.

עתה, הכוהן שם פניו אל העיר, ומושיב לבסוף את האל על כס מלכותו במקדש. הוא מבצע את שטיפת הפה השביעית והאחרונה, מלביש את האל בבגדי מלכות ומכתיר אותו בעטרתו. פסל האל הוא עתה אל שלם היאה לפולחן.

הטקס כפתרון למתח מובנה

למרות הפרדוקסליות שבאמונה שלפיה הפסל אוכל קורבנות ושומע תפילות, מאפיינים אלה היו חלק מכריע מתפיסת האלוהות במסופוטמיה הקדומה. הטקס הארוך המתואר לעיל נועד ליישב את הפרדוקס הזה או לפחות לצמצם אותו, ולהעניק לאל או לאלה את הכוחות הנחוצים להם כדי להתקיים לא רק בעולמות המיתוס והטבע, אלא גם בעולם הארצי, האנושי והמוחשי.

פולמוס

בחזרה לטקסט המקראי: התורה אכן נוקטת עמדה פולמוסית כלפי הדימוי הפיזי של האל במזרח הקדום. חוקרים אחדים טוענים שפולמוס זה נובע מהיכרות ממשית עם טקס "רחיצת הפה" המסופוטמי, בעוד אחרים (שעימם אני נוטה להסכים) אינם רואים בפולמוס המקראי עדות להיכרות זו.

מכל מקום, הטקסט המקראי אינו מכיר בתפיסה התיאולוגית הקדומה שעמדה מאחורי הסגידה לדימוי הפולחני של האל, ולא במאמצים הקדומים להתמודד עם הפרדוקס שהוא מעורר. תחת זאת, חלקים ניכרים במקרא, ובמיוחד ספר דברים, עומדים על-כך שפולחן אלוהי ישראל חייב להתנהל ללא יצוג גשמי.