הבנת עבודת האלילים

ספר דברים דן בעבודת אלילים. האזכור הידוע ביותר הוא האזהרה בעשרת הדיברות האוסרת על פולחן דמויות מעשה ידי אדם:

^{דברים ה:ח} לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. ^ט לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם.

 האיסור מופיע במקומות אחרים בחוק הדברימי המצביע באופן פולמוסי על טבעם הדומם של פסלים אלה:

^{דברים ד:כח} וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן.

החוק ספר דברים מבהיר שאסור לבני ישראל לעבוד צלמיות פולחן מעשי ידי אדם או גרמי שמים כמנהגי העמים הסובבים אותם. תפיסה דומה נמצאת גם בטקסטים מקראיים נוספים, כגון תהילים קטו ו-קלה, וישעיהו מד.

טקסטים מקראיים אלה הם כולם פולמוסיים, ואינם מספקים תובנה ממשית לגבי תודעתו של עובד האלילים במזרח הקדום.

פולחן צלמיות וגרמי שמים במזרח התיכון הקדום

מבט רחב יותר על דתות המזרח הקדום, עשוי לחשוף מעט את תפיסותיהם של בני הדת. ניתן לשחזר את דתות המזרח הקדום מתוך ממצאים ארכיאולוגיים, הכוללים מקדשים עתיקים ואתרי פולחן אחרים, כמו גם דרך טקסטים רבים שנכתבו בכתב יתדות על לוחות חרס בשפה האכדית (השפה השמית העיקרית במסופוטמיה הקדומה).

מי היו אלי מסופוטמיה הקדומה? ואולי מוטב לשאול – מה הם היו? התשובה אינה פשוטה. לכל אל עשויים להיות היבטים שונים, ורק שילוב שלהם ביטא את האל עצמו:

• היבט טבעי – האל היה קשור לאחד מאיתני הטבע או התבל, כגון המים או השמש.
• היבט מאפיין – האל נקשר עם תכונה מסוימת, לרוב תכונה אנושית או חברתית, כגון חוכמה או צדק.
• היבט גשמי-פולחני – האל היה מיוצג על ידי דימוי של מראה אנושי הממוקם באחד המקדשים.

כך, האל שמָּש מקושר באורח קוסמי לשמש, אחראי על תכונת הצדק, ושוכן בדמות גשמית של פסל במקדש הראשי בעיר סיפַּר.

דמויות גשמיות של אל

 ההיבט הגשמי-פולחני הוא זה שנראה לנו זר ביותר, והוא גם עומד במרכזו של פולמוס מקראי נרחב.

דמות האל הייתה בדרך כלל מיוצגת באופן אנתרופומורפי, כלומר בדמות אדם  (אף שהיו גם דמויות סמליות, בדרך-כלל, של גרמי שמים). הייצוג הפיזי נוצר מעץ ואבן שבדרך כלל צופו במתכות יקרות. הדמות הוצבה במקום המקודש ביותר (ה–cella) בתוככי ההיכל, והכוהנים הקריבו לה מנחות והתפללו לפניה. אולם, האם הם היו כה תמימים לחשוב שפסל מעשה ידי אדם אכן יכול לשמוע את תפילותיהם ולצרוך את קורבנותיהם?

טקס רחיצת הפה: הקדשת האליל

דרך אחת להבין את התפיסות העומדות בבסיס תופעת פולחן האלילים היא באמצעות בחינה מעמיקה של הטקס שבו הצלמית, שנוצרה בידי אדם בסדנה, הופכת לאל הראוי לפולחן. טקס זה, שנמשך יומיים, נקרא טקס "רחיצת הפה" (mīs pî) וכלל שבע שטיפות של פי הפסל במים. להלן, מובא סיכום הטקס, לפי המתואר בלוחות שנמצאו בנינוה, רובם מהמאה השביעית לפנה"ס.^[1]

המנחה הפותחת ומילוי הקערות

בבוקר היום הראשון, הכוהן הממונה על הפולחן יוצא אל שפת הנהר. הוא מקריב מנחה ושואב מים מהנהר לתוך שבע קערות. הוא ממלא את הקערות בצמחים, בעשבי תבלין, באבנים שונות, בשמנים ובדבש. לאחר מכן הוא שב אל העיר עם הקערות.

בשובו אל העיר, הכוהן נכנס אל הסדנה שבה נוצר פסל האל ומבצע את רחיצת הפה הראשונה של הפסל, באמצעות מי הנהר שבקערה הראשונה.

הקורבן לאֶאָה ו"החזרת" כלי העבודה של האומן

עם סיום הרחיצה, הכוהן מוציא את הפסל אל הנהר, בליווי האומן שבנה את הפסל בסדנה. בהגיעם, הכוהן מקריב אַיִל. אז הוא נוטל את כלי עבודתו של האומן – גרזן, אזמל ומסור – נועץ את הכלים בירך האַיִל ומשליך את הכלים לנהר. הנהר הוא משכנו של אֶאָה, האל הקדום רב העוצמה של המים המתוקים, אך גם אל החוכמה והמיומנות הטכנית, הכוללת את יצירת הפסל.

פעולת השלכת הכלים לנהר מסמלת את העובדה שהכלים ששימשו את האומן ליצירת הדמות נחשבים רכושו של אאה. מאחר שהפסל הושלם, הכלים מוחזרים לאאה בתוספת קורבן. כך, טקס פולחני זה מנסה להתמודד עם הפרדוקס של יצירת אל בידי אומן אנושי, בטענה שהכלים ששימשו ליצירתו שייכים לעולם שמיימי, ובפרט לאל אאה.

מזמור הלחש לאאה, אל המים

אחרי רחיצת הפה השנייה הכהן מדקלם שלוש פעמים את מזמור הלחש הבא לאל אאה:

"הַבָּא לְכָאן, הִנֵּה רֻחַץ פִּיו!
מִי יִתֵּן וְיִמָּנֶה עִם הָאֵלִים, אֶחָיו!
הָסֵר אֶת הַגַּרְזֶן, הָאִזְמֵל וְהַמַּסּוֹר שֶׁל הָאוּמָן,
כָּל אֲשֶׁר קָרַב אֵלָיו, מִגּוּפוֹ (שֶׁל הָאַיִל)!
אֵל זֶה רֻחַץ, הוֹ אֵאָה,

מְנֵה אֹתוֹ עִם הָאֵלִים, אֶחָיו!"

לחש זה מבטא את המשאלה שהפסל יהפוך לאל, כמו עמיתיו האלים.

מזמור הבוקר: הבקשה להעניק לפֶּסל את הכושר לשמוע, לאכול ולשתות

עתה מושיב הכוהן את הפסל על מחצלת קנים בגן ליד הנהר. הוא מבצע את רחיצת הפה השלישית והרביעית, ומשאיר את הפסל על גדת הנהר למשך כל הלילה.

בבוקר, הכוהן מקריב מנחות ומדקלם מזמור-לחש לאלים הגדולים של התבל:

"...(הו, אלים), הֱיוּ נוֹכְחִים בְּזֶה הַיּוֹם!

הֱיוּ נוֹכְחִים עֲבוּר פֶּסֶל זֶה שֶׁלִּפְנֵיכֶם!

קִבְעוּ אֶת יֵעוּדוֹ בִּגְדוּלָה, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל פִּיו לֶאֱכֹל,

שֶׁתְּהֵא אָזְנוֹ כְּרוּיָה לִשְׁמֹעַ!..."

האלים הגדולים מתבקשים "לקבוע את ייעודו" של הפסל כך שיוכל לאכול, לשתות ולשמוע – כלומר, כדי שהפסל יוכל לשמוע את התפילות המכוונות אליו ולאכול את המנחות המוגשות לו.

מזמורי לחש נוספים

הכוהן מבצע את רחיצת הפה החמישית, ובסופה הוא מדקלם לחש אחר. להלן חלקים נבחרים ממנו:

"כַּאֲשֶׁר נוֹצַר הָאֵל, נִשְׁלָם הַפֶּסֶל הַטָּהוֹר,
וַיּוֹפַע הָאֵל בְּכָל הָאֲרָצוֹת...
בַּשָּׁמַיִם נִבְרָא; בָּאָרֶץ נִבְרָא.

פֶּסֶל זֶה, בְּכָל הַשַׁמָים נִבְרָא וּבְכָל הָאָרֶץ

...

פֶּסֶל זֶה הוּא צֶלֶם הָאֵלִים וְהָאָדָם..."

כאמור, הטקסים משקפים ניסיון להתמודדות עם הפרדוקס התיאולוגי הקשור במהות הפסל, שעל אף שנוצר בארץ הוא בעל איכות שמיימית. הלחש מבהיר שהפסל נעשה הן בשמים והן בארץ, כלומר, בידי אדם, אך גם האלים, ובהתאם לכך יש לו תכונות של שני התחומים. מזמור הלחש ממשיך:

"...לְלֹא ’פְּתִיחַת הַפֶּה,‘ (pit pî)

לֹא יוּכַל הַפֶּסֶל לְהָרִיחַ קְטֹרֶת,

הוּא לֹא יוּכַל לֶאֱכֹל וְלֹא לִשְׁתּוֹת מַיִם"

ניסוחו של לחש זה דומה מאוד לטקסט המתפלמס בספר דברים, המצוטט לעיל, כאשר דמויות הפולחן מתוארים כאלים "אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן" (דברים ד:כח).

בדומה לחוק הדברימי, גם כאן יש הכרה בכך שהפסל טרם הונפש לחלוטין ואינו יכול לאכול, לשתות או להריח. אולם מהות הטקס היא להעניק לפסל את הכוחות הללו באמצעות דקלום הלחש ושאר פעולות הפולחן. בעוד שעות מעטות בלבד, יוכל הפסל להריח קטורת, לאכול מנחות ולשתות נסכים, וכביטוי ישיר של אלוהותו – גם להשתתף בפולחן.

הכריתה הסמלית של ידי האומן

הכוהן מבצע עתה את רחיצת הפה השישית. בשלב זה מתרחשת פעולה דרמתית: הכוהן כופת את ידי האומן שיצר את הפסל וכורת אותן באופן סמלי, באמצעות חרב מעץ. בזמן שידיו נכרתות, לכאורה, האומן מכריז:

"לֹא אֲנִי יָצַרְתִּי אֶת הַפֶּסֶל! כְּלָל לֹא יָצַרְתִּי אֶת הַפֶּסֶל! הָיָה זֶה הוּא [=אאה, אל האומנים] שֶׁיָּצַר אֶת הַפֶּסֶל! "

בדומה לפעולה הסמלית הקודמת, כשכליו של האומן הושלכו לנהר והושבו לאל אאה, גם כאן, כריתת ידי האומן מסמלת כי יצירת האל לא הייתה אנושית. האלימות המיוצגת בפעולה סמלית זו ממחישה שהיה חשוב להכחיש כל קשר בין ידי האומן האנושיות ובין היצירה השמיימית של האלים.

עתה, הכוהן שם פניו אל העיר, ומושיב לבסוף את האל על כס מלכותו במקדש. הוא מבצע את שטיפת הפה השביעית והאחרונה, מלביש את האל בבגדי מלכות ומכתיר אותו בעטרתו. עתה שלמה סוף-סוף דמות האל, ויאָה לפולחן.

הטקס כפתרון למתח מובנה

למרות הפרדוקסליות שבאמונה שלפיה הפסל אוכל קורבנות ושומע תפילות, מאפיינים אלה היו חלק מכריע מתפיסת האלוהות במסופוטמיה הקדומה. הטקס הארוך המתואר לעיל נועד ליישב את הפרדוקס הזה או לפחות לצמצם אותו, ולהעניק לאל או לאלה את הכוחות הנחוצים להם כדי להתקיים לא רק בעולמות המיתוס והטבע, אלא גם בעולם הארצי, האנושי והמוחשי.

התפלמסות

בחזרה לטקסט המקראי: לתורה אכן נוקטת עמדה פולמוסית כלפי הדימוי הפיזי של האל במזרח הקדום. חוקרים אחדים טוענים שפולמוס זה נובע מהיכרות ממשית עם טקס "רחיצת הפה" המסופוטמי, בעוד אחרים (שעימם אני נוטה להסכים) אינם רואים בפולמוס המקראי עדות להיכרות זו.

מכל מקום, הטקסט המקראי אינו מכיר בתפיסה התיאולוגית הקדומה שעמדה מאחורי הסגידה לדימוי הפולחני של האל, ולא במאמצים הקדומים להתמודד עם הפרדוקס שהוא מעורר. תחת זאת, חלקים ניכרים במקרא, ובמיוחד ספר דברים, עומדים על-כך שפולחן אלוהי ישראל חייב להתנהל ללא יצוג גשמי.