הרחבה פנים-מקראית של עשרת הדיברות

עשרת הדיברות והתפילה

בעולם התפילה היהודי של סוף ימי הבית השני זכו עשרת הדיברות למעמד שווה ערך במרכזיותו לקריאת שמע. בתפילתם של הכהנים בבית המקדש טרם הקרבת קורבן התמיד נאמרו קודם הדיברות ולאחר מכן קריאת שמע (משנה תמיד ה, א). הרצף הקנוני הזה של עשרת הדיברות וקריאת שמע נמצא לפנינו גם בספר דברים (פרקים ה-ו) וגם בפפירוס עתיק המתוארך לשנת 150 לפנה"ס בערך.^[1] מומחים מסכימים כי הפפירוס הזה היה חלק מ"סידור" תפילה יומית קדום. על כן אפשר לומר בפה מלא כי עשרת הדיברות היו חלק בלתי נפרד מהתפילה היהודית באותה התקופה.

הוצאתם של עשרת הדיברות מן התפילה

כבר בראשית ימי התלמוד אנו מוצאים כי מנהג אמירת עשרת הדיברות לפני קריאת שמע לא נשמר הלאה. התלמוד במסכת ברכת (דף יב עמוד א) מספק לנו הסבר: "שכבר בטלום תרעומת המינים", רוצה לומר כי רבים מן הנוצרים היהודים ורבים עוד יותר מן הנוצרים הגויים – "המינים" בלשון חז"ל – טענו כי אין עוד צורך לשמור את מצוות התורה, ובפרט מצוות שבין אדם למקום. לטענתם, עיקרן של המצוות מתקיים בשמירה על עשרת הדיברות, המתמקדים ברובם בתחום שבין אדם לחברו.

ההוצאה של עשרת הדיברות מן התפילה לא לא היה אירוע חד פעמי, אלא התרחש באופן הדרגתי לאורך מספר דורות. בתקופת חז"ל אנו שומעים על חכמים חשובים המבקשים לייסד מחדש את מנהג אמירת עשרת הדיברות ולכלול אותם בפרשיות שבתוך התפילין, אך נסיונות אלו לא צלחו.^[2] כיום, ההבחנה המיוחדת היחידה של עשרת הדיברות בתפילה הוא המנהג לקום בעת קריאתם בתורה -בפרשת יתרו, בפרשת ואתחנן ובחג השבועות.^[3]

חשיבותם המוגבלת של עשרת הדיברות במקרא

למרות תפיסה רווחת הרואה בעשרת הדיברות אבן יסוד בישראל הקדום, כמה וכמה חוקרים טוענים כי בימי המקרא הייתה השפעתם קטנה למדי.^[4] אמנם הם מופיעים בשמות כ ובנוסח אחר בדברים ה אבל לא זוכים לאזכור מפורש בשום מקום אחר במקרא, וכשהם כן מצוטטים אלו תמיד רק שלושה או ארבעה דיברות ולא יותר. נתבונן למשל באזכור הנדיר שלהם בירמיהו:

^{ירמיהו ז:ט} הֲגָנֹ֤ב׀ רָצֹ֙חַ֙ וְֽנָאֹ֗ף וְהִשָּׁבֵ֥עַ לַשֶּׁ֖קֶר וְקַטֵּ֣ר לַבָּ֑עַל וְהָלֹ֗ךְ אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתֶּֽם.

לכל היותר אפשר למצוא כאן חמישה מתוך עשרה.

דיברות אחרים בפעם השנייה

אחרי שמשה מזועזע נוכח ישראל העובדים את עגל הזהב ושובר את לוחות הברית הראשונים (שמות לב), הוא מקבל שני לוחות ברית חדשים (שמות לד). הציפייה שלנו, הקוראים, היא שמשה יקבל שוב את עשרת הדיברות שקראנו בשמות כ, ועל כן אנו מופתעים לראות ש"עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים" (שמות לד:כז-כח) הם למעשה קובץ של בערך שש עשרה מצוות, אשר כולן בתחום של "בין אדם למקום", ובתוכן גם איסור על ניאוף, איסור על נישואי תערובת עם אנשי כנען והציווי לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה.^[5]

האם זה אומר שעשרת הדיברות הומרו למצוות של בין אדם למקום? שהמוטיב המוסרי המרכזי והבולט של עשרת הדברים הוחלף לאוסף חוקים של פולחן?

הרחבת עשרת הדיברות בפרשת קדושים

כאן נכנסת לתמונה הפרשייה הראשונה של פרשת קדושים. כבר המדרש הקדום ויקרא רבה (פרשת קדושים כד) ראה בפרק הזה חזרה על עשרת הדיברות של שמות כ ודברים ה.^[6] בתשובה לשאלה מדוע דווקא הפרשייה הזו בספר ויקרא היא שנקראת במעמד ה"הקהל" (דברים לא:י-יג), טקס הנערך פעם בשבע שנים ובו קורא הכהן לעם מתוך ספר התורה, עונה המדרש כך:

ר’ לוי אמ’ מפני שעשרת הדיברות כלולין בתוכה
1. "אנכי י”י אלהיך" [בעשרת הדיברות] וכת’ הכא [וכאן כתוב] "אני י”י אלהיכם" (ויקרא יט:ב).
2. "לא יהיה לך" וכת’ הכא "ואלהי מסכה לא תעשו לכם" (יט:ד).
3. "לא תשא" וכת’ הכא "ולא תשבעו בשמי לשקר" (יט:יב).
4. "זכור את יום השבת" וכת’ הכא "ואת שבתותי תשמרו" (יט:ג וראו גם פסוק ל).
5. "כבד את אביך ואת אמך" וכת’ הכא "איש אמו ואביו תיראו" (יט:ג).
6. "לא תרצח" וכת’ הכא "לא תעמד על דם רעך" (יט:טז).
7. "לא תנאף" וכת’ הכא "אל תחלל את בתך להזנותה" (יט:כט).
8. "לא תגנב" וכת’ הכא "לא תגנבו ולא תכחשו" (ויקרא יט:יא).
9. "לא תענה" וכת’ הכא "לא תלך רכיל בעמך" (יט:טז).
10. "לא תחמד" וכת’ הכא "ואהבת לרעך כמוך" (יט:יח).^[7]

המדרש מוצא אפוא בויקרא יט את עשרת הדיברות כולם.

לא בדיוק כפפה ליד

אף שרוב המקבילות אכן משכנעות, בכמה מקרים ההשוואה מוגזמת. לרצוח אדם ולעמוד על דמו זה לא אותו הדבר, כנ"ל לגבי לנאוף ולמכור את בתך לזנות.^[8]

לאיסור "לא תחמוד" אין מקבילה מדויקת בויקרא יט, ומכאן כי רק לתשעה מתוך עשרת הדיברות יש דמיון בולט בפרק הזה.^[9] עם זאת, אפשר למצוא כאן קשר עקיף לאיסור לא לחמוד – לחמוד הוא לרצות משהו שיש לחברי, והציווי "ואהבת לרעך כמוך" קורא לאדם לרצות שלחברו יהיה מה שיש לו.

לקרוא את פרשת קדושים כמדרש של עשרת הדיברות

אימוץ העיקרון של השיטה הזו מאפשר לנו לומר כי ויקרא פרק יט הוא פרשנות פנים-מקראית, בדומה למדרש של עשרת הדיברות. אנו מוצאים ציטוטים דומים של חלק מהציוויים, רמיזות לחלקים אחרים, והרחבה של כולם. לדוגמה, לאחר החזרה על האיסור "אַל־תִּפְנוּ אֶל־הָאֱלִילִם" (יט:ד) עולה השאלה כיצד יש לעבוד את אלוהי ישראל. אי אפשר לעבוד את אלוהי ישראל בכל דרך ועל כן פסוקים ה-ח וכן כא-כו מציעים תשובה לכך, וקובעים את הכללים לפולחן נכון.

האיסור לא לגנוב (פסוק יא) לא מספיק – יש גם לדאוג לנזקקים (ט-י); לשמור על משקלים ומידות אחידים של מסחר ולעשות עסקים ביושר (לה-לו); לשמור על כללי העסקה הוגנים, לשלם שכר הולם ולא להלינו (יג).

האיסור "לא תשקרו איש בעמיתו" (פסוק יא) – נגזרת של האיסור על שבועת שקר (יב) – הוא רק ההתחלה. מערכת המשפט חייבת לפעול בצורה הוגנת ללא משוא פנים (פסוקים טו, לה); אסור לנצל את העני, החירש או העיוור (יד-טו).

עשרת הדיברות המקוריים נפתחים באמירה "אנכי י־הוה אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". בויקרא יט אין אמנם חזרה על הדברים אך ניתן לראות בהרחבה שלו את ההשלכות של יציאת מצרים בידי ה':

^{ויקרא יט:לג} וְכִֽי יָג֧וּר אִתְּךָ֛ גֵּ֖ר בְּאַרְצְכֶ֑ם לֹ֥א תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ. ^יט:לד כְּאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר׀ הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ כִּֽי גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְ־הֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם.

הקדושה המשותפת לעשרת הדיברות ולויקרא יט היא מוסרית

בהכנות לקראת ההתגלות הראשונה של עשרת הדיברות בני ישראל נדרשים לעבור תהליך של טהרה, ובלשון הכתוב "התקדשות":

^{שמות יט:י}וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם.

בפועל, הדבר שבני ישראל מצווים עליו מיד אחר כך – כלומר עשרת הדיברות – שייך הרבה יותר לעולם המוסר מאשר לעולם הפולחן.

על מנת למלא את יעודם כעם סגולה, התורה בויקרא יט מצווה "קדושים תהיו". אפילו בפרק הזה חלק מהדברים שבני ישראל נדרשים לעשות כדי להפוך לקדושים הם עניינים של בין אדם למקום, ועם זאת, בניגוד לשמות לד וההתמקדות שלו בפולחן, רובו של ויקרא יט אינו אלא פיתוח של עשרת הדיברות, וכמוהם עסוק בעיקר בשאיפה ליושר ולצדק.