עשרת השבטים האבודים: מיתוס שנועד לערער את הלגיטימיות של השומרונים

סיפורים על עשרת השבטים האבודים – בין אם מאת כותבים יהודים או נוצרים – מוכרים רק לאחר תקופת בית המקדש השני.^[1] עם זאת, מתחילתה של מסורת זו, המיתוסים על השבטים האבודים התפתחו למגוון כיוונים, ובמהלך ההיסטוריה "נתגלו" השבטים האבודים בכל היבשות, למעט אנטארקטיקה.^[2] הדוגמה האהובה עלי היא "תיאוריית האינדיאנים היהודים", שהוצעה לראשונה במאה ה–16 על ידי חוקרים ספרדים שחשבו שצאצאי עשרת השבטים האבודים שרדו בקרב הילידים האמריקאים; גרסה של תיאוריה זו אף מצאה את דרכה למסורות של המורמונים בארצות הברית של המאה ה–19.

הפרט המוזר ביותר במסורת "עשרת השבטים האבודים" הוא ש"עשרת השבטים" של ישראל מעולם לא אבדו. אומנם, כפי שאנו יודעים מתעודות אשוריות,^[3] רבים מבני ישראל הוגלו לאשור בשנת 720 לפנה"ס תחת שלטונם של שלמנאסר החמישי וסרגון השני (כמו גם תושבי יהודה תחת שלטון סנחריב בשנת 701),^[4] אך רבים מבני ישראל האחרים המשיכו להתגורר במולדתם, שזמן קצר לאחר כיבושה הפכה לפרובינציה האשורית של שומרון. צאצאיהם הישירים, השומרונים,^[5] עדיין חיו שם בתקופת בית המקדש השני.

השורשים המקראיים של מסורת השבטים האבודים ו"השומרונים"

על פי התיאור המקראי, לאחר מותו של המלך שלמה, התפצלה "הממלכה המאוחדת",^[6] ועשרה שבטים הופכים לממלכת ישראל הצפונית, בעוד שבט יהודה הופך לליבה של ממלכת יהודה הדרומית. הנביא אחיה מבטיח לירבעם כי הוא ימלוך על עשרה השבטים "שייקרעו" משלמה:

^{מלכים א יא:לא} וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם קַח לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים כִּי כֹה אָמַר יְ־הוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים. ^יא:לב וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַ͏ִם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

עשרת השבטים הללו "אבדו" לאחר שהאשורים כבשו את הממלכה הצפונית והגלו את תושביה:

^{מלכים ב יז:כג} עַד אֲשֶׁר הֵסִיר יְ־הוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פָּנָיו כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

הסיפור ממשיך בכך שהאשורים יישבו בני עמים זרים במה שהפכה בעת ההיא לפרובינציה האשורית של שומרון:

^{מלכים ב יז:כד} וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ.

בתחילת יושבם בשומרון, ה' מביא עליהם אריות, מכיוון שהם אינם מבינים כיצד לעבוד אותו כראוי. על כן, מלך אשור מחזיר כוהן ישראלי מן הגלות כדי ללמד אותם את הדרך הנכונה לעבוד את האל המקומי. עם זאת, תושבי שומרון החדשים הללו מעולם לא אימצו את הדת הישראלית במלואה:

^{מלכים ב יז:לג} אֶת יְ־הוָה הָיוּ יְרֵאִים וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים כְּמִשְׁפַּט הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתָם מִשָּׁם. ^יז:לד עַד הַיּוֹם הַזֶּה הֵם עֹשִׂים כַּמִּשְׁפָּטִים הָרִאשֹׁנִים אֵינָם יְרֵאִים אֶת יְ־הוָה וְאֵינָם עֹשִׂים כְּחֻקֹּתָם וּכְמִשְׁפָּטָם וְכַתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה אֶת בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר שָׂם שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל.

הפעם הבאה שבה מובעת הטענה כי שומרון מאוכלסת על ידי מי שאינם ישראלים, שטענתם לפולחן אותנטי של ה'^[8] מוטלת בספק, היא בספר עזרא-נחמיה.^[9]

ספר עזרא-נחמיה דוחה את תושבי שומרון כמי שאינם מישראל

ספר עזרא-נחמיה מקדם הגדרה צרה של ישראל האמיתית, המוגבלת אך ורק לבני הגולה, בהתייחסו לגולים היהודיים ששבו לציון מבבל. גיבורי הספר אף דוחים את אלה שנדמה שהם יהודאים מקומיים שמעולם לא הוגלו, המכונים "עמי הארץ" (עזרא י:ב,יא; נחמיה י:לא–לב), וקל וחומר שפסלו את תושבי שומרון, הממלכה הצפונית לשעבר, כזרים שהועברו לשם ואין לקבל את תביעתם לזהות ישראלית אותנטית.^[10]

כאשר זרובבל – נצר לשושלת בית דוד – בונה מחדש את בית המקדש, אנשים המכונים על ידי המספר "צרי יהודה ובנימִן"^[11] מבקשים להשתתף:

^{עזרא ד:א} וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן כִּי בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לַי־הוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ^ד:ב וַיִּגְּשׁוּ אֶל זְרֻבָּבֶל וְאֶל רָאשֵׁי הָאָבוֹת וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם (ולא) [ק: וְלוֹ] אֲנַחְנוּ זֹבְחִים מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה.^[12]

ראוי לציין כיצד המספר מחליש את הלגיטימיות של בקשתם להשתתף על ידי ציון הודאתם כי הם אימצו את פולחן ה' רק לאחרונה, וכן על ידי ציון מוצאם הלא-ישראלי. זרובבל וישוע הכהן הגדול דוחים את הבקשה על הסף, בטענה כי אנשים אלה אינם בני עמם, כלומר, הם אינם ישראלים, וה' אינו מעוניין בהשתתפותם:

^{עזרא ד:ג} וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה לַי־הוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס.

"צרי יהודה ובנימן" בספר עזרא-נחמיה מעולם לא זוהו במפורש כשומרונים, אך הקוראים קישרו אותם לאויבו המושבע של נחמיה, המושל סנבלט משומרון, אשר יחד עם בעלי בריתו פעל לסכל את המאמצים לבנות מחדש את חומות ירושלים:

^{נחמיה ג:לג} וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט כִּי אֲנַחְנוּ בוֹנִים אֶת הַחוֹמָה וַיִּחַר לוֹ וַיִּכְעַס הַרְבֵּה וַיַּלְעֵג עַל הַיְּהוּדִים. ^ג:לד וַיֹּאמֶר לִפְנֵי אֶחָיו וְחֵיל שֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר מָה הַיְּהוּדִים הָאֲמֵלָלִים עֹשִׂים הֲיַעַזְבוּ לָהֶם הֲיִזְבָּחוּ הַיְכַלּוּ בַיּוֹם הַיְחַיּוּ אֶת הָאֲבָנִים מֵעֲרֵמוֹת הֶעָפָר וְהֵמָּה שְׂרוּפוֹת.

שבטי הצפון ונקודת מבט חלופית על שומרון

הסיפור בספר מלכים והגישה הבדלנית של עזרא-נחמיה מציירים תמונה של קרע עמוק בין יהודי הדרום לשבטי הצפון, שהוגלו לאשור והוחלפו בזרים שפולחנם לה' היה במקרה הטוב סינקרטיסטי. אם נוסיף לכך את השפעתם של סיפורים מהברית החדשה, כגון הסיפור על השומרוני הטוב (לוקס י:כט–לז) והאישה השומרונית ליד הבאר (יוחנן ד:ז–מב), יחד עם תיאורו המזלזל של יוספוס את השומרונים, אין זה מפתיע שקוראים יהודים ונוצרים כאחד הניחו שבתקופת בית המקדש השני לאחר הגלות רק יהודה וירושלים שמרו באופן אותנטי על מסורת ה'.^[13]

אולם, בשנות ה–70 של המאה ה–20 החלו לעלות על השגות על הנרטיב בן אלפיים השנים שהיה בלתי מעורער (לרוב) על אודות מה שמכונה "הפילוג השומרוני." ^[14] תהליך זה החל מבחינה מדוקדקת של טקסטים נוספים מתקופת הבית השני – מן המקרא ומחוצה לו – הסותרים את ההגדרה הצרה של מי שנחשבים ישראלים ואת המחיקה התרבותית של שבטי הצפון שבספרי מלכים ועזרא-נחמיה:

ספר דברי הימים, שנכתב על ידי יהודאים בתקופה הפרסית המאוחרת או ההלניסטית המוקדמת, מציג נקודת מבט כלל-ישראלית, המתייחסת כמובן מאליו לכך שחברי השבטים הצפוניים הם מאמינים אמיתיים בה'.^[15] ראוי לציין כי התיאור בספר דברי הימים של חג הפסח של חזקיהו, זמן רב לאחר נפילת הצפון לידי אשור, שב ומצביע על כך שחזקיהו (והמספר) רואים בתושבי הצפון יהודים לגיטימיים ולא זרים:

^{דברי הימים ב ל:א} וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְגַם אִגְּרוֹת כָּתַב עַל אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה לָבוֹא לְבֵית יְ־הוָה בִּירוּשָׁלָ͏ִם לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַי־הוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

חזקיהו פונה במפורש אל תושבי הצפון כאל צאצאי אברהם, יצחק ויעקב — ולא כאל אנשים שמזה מקרוב באו! יתר על כן, הוא מתאר אותם כשאריות העם שברחו מהגלות האשורית:

^{דברי הימים ב ל:ו} וַיֵּלְכוּ הָרָצִים בָּאִגְּרוֹת מִיַּד הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו בְּכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וּכְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שׁוּבוּ אֶל יְ־הוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב אֶל הַפְּלֵיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְכֵי אַשּׁוּר. ^ל:ז וְאַל תִּהְיוּ כַּאֲבוֹתֵיכֶם וְכַאֲחֵיכֶם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בַּי־הוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיִּתְּנֵם לְשַׁמָּה כַּאֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים.

בעוד שעזרא ונחמיה חוגגים את הגירושים שהוטלו על נישואים "מעורבים" בין בני הגולה לאלו שנמנים על אלו שלא גלו, אילנות היוחסין של שבט יהודה^[16] שבספר דברי הימים מכילים שפע של נישואים מעורבים, לא רק עם עמים זרים כמו מצרים ואדומים, אלא גם עם בני שבטי ישראל הצפוניים.^[17]

מגילת אסתר אשר בה אסתר ומרדכי הם משבט בנימין, שבטו של שאול המלך, המלך הראשון של ישראל, שמשפחתו הודחה על ידי דוד.

איגרת אריסטאס מכילה תיאור סיפורי של יצירת תרגום התורה מעברית ליוונית במאה השלישית לפנה"ס, תרגום הידוע בשם "תרגום השבעים." כפי שמציינת פמלה ברמש מאוניברסיטת וושינגטון, תיאור זה מניח כמובן מאליו ששנים-עשר השבטים קיימים ומעורבים בהפקת התרגום:

שישה זקנים מכל שבט נשלחו על ידי הכהן הגדול [בירושלים] לבקשת תלמי, ושם התרגום שהתקבל נגזר ממספרם הכולל, שבעים ושניים.^[18]

טובי ובנו טוביה, גיבורי ספר טוביה, מתייחסים על שבט נפתלי הצפוני.^[19] הסיפור, המתרחש בתקופה שלאחר הכיבוש האשורי, מתאר את בני ישראל כמי ששומרים על מסורות אבותיהם למרות שהם חיים בגלות הפרסית.

ספר מקבים ב' מבטא את התפיסה כי ליהודים ולשומרונים יש מורשת דתית משותפת המתבטאת בזעם (ו:ב) על חילול מקדשי ירושלים וגריזים:

^{מקבים ב ו:א} כעבור זמן לא רב שילח המלך את גרון האתונאי לאלץ את היהודים לנטוש את חוקי האבות ולא לנהוג כאזרחים לפי חוקי האל, ^ו:ב ולטמא את המקדש אשר בירושלים ולהסב את שמו ל'של זווס האולימפי', הן את זה שבהר גריזים, כםי שביקשו יושבי המקום – (ולהסב את שמו ל)'של זאוס כסניוס'.^[20]

כל המקורות הללו מתבססים על ההנחה שהשומרונים והיהודים הם חלק מהעם ישראל במובנו הרחב. הממצאים הארכיאולוגיים מראים לנו שבהנחה זו אינה רק בדויה מן הדמיון, אלא היא משקפת את המציאות באותה תקופה.

הממצאים הארכיאולוגיים ושומרון הישראלית

האשורים נהגו הגלייה סלקטיבית, ובעוד שאזורים מסוימים בממלכה הצפונית סבלו מירידה דמוגרפית חמורה, סקרים ארכיאולוגיים בשטח ממלכת ישראל הצפונית משקפים גם המשכיות בלתי פוסקת של התיישבות ותרבות חומרית לאורך התקופות האשורית, הבבלית, הפרסית וההלניסטית.^[21]

מצד אחד, יתכן שהפליטים מהמתקפה האשורית נמלטו דרומה ליהודה, ובכך תרמו לגידול האוכלוסייה שאותו מזהים כמה חוקרים בממצאים הארכיאולוגיים מיהודה וירושלים בסוף המאה השמינית ובמאה השביעית לפנה"ס. ^[22] אולם מהצד שני, כפי שכותב גארי קנופרס (1956–2018) מאוניברסיטת נוטרדאם, אין "ראיות לכך שהתרבות המסורתית באזור ההררי של אפרים ומנשה הוחלפה לפתע בתרבות זרה אחת או במגוון תרבויות זרות."^[23]

במילים אחרות, תושבים רבים מממלכת ישראל, במיוחד בקרב אלו שלא השתייכו לאליטה, נשארו בשומרון והמשיכו לחיות בה כישראלים. ואכן, מהתקופה הבבלית ועד התקופה ההלניסטית, מחוז שומרון היה עשיר ומאוכלס הרבה יותר מיהודה/יהוד, כשעושרו נובע במיוחד מהסחר הבינלאומי.

התיעוד הספרותי של יהודה במקרא ומחוצה לו מטשטש את המציאות ההיסטורית של מעמדה החברתי-כלכלי העליון של שומרון לעומת יהודה, אשר סביר שמשך את תושבי יהודה לקשר הדדי ביניהן לצורך רווח כלכלי, תרבותי, ואולי אף דתי.^[24] בתקופה הפרסית, שבה בני האליטות המקומיות שימשו לעתים קרובות כפקידים אימפריאליים, היו ודאי מנהיגים דתיים ופוליטיים משומרון ויהודה – ומוסדות הסופרים שלהם – בקשר זה עם זה:

מכתבי יֵב (פפירוסי יב): ראיות לכך שהיהודים והשומרונים בני התקופה הפרסית היו בקשר אלו עם אלו – ולא בסכסוך – ניתן לראות בסדרת מכתבים מסוף המאה החמישית לפנה"ס, המראים כי קהילת יֵב(אלפנטינה), בהנהגתו של אדם בשם ידניה, התייעצה עם פקידים ביהודה ובשומרון בנוגע לתוכניות לבנות מחדש את מקדש ה'. המכתב הארוך ביותר מביניהם נפתח בברכות מאת ידניה וכוהני ה' לבגואס, מושל יהודה מטעם השלטון הפרסי, אשר על אף שמו הפרסי היה ככל הנראה יהודי מבחינה אתנית ומאמין בה':^[25]

^{Recto 1} אל מראנ בגוהי פחת יהוד עבדיכ ידניה וכנותה כהניא זי ביב בירתא

תרגום: אל אדוננו בגוהי [=בגואס/בגוי] פַּחַת יהודה, עבדיך ידניה וסיעתו, כוהנים ביֵב הבירה [=המבצר]^[26]

ידניה מתאר כיצד המצרים המקומיים הרסו את מקדש ה' של קהילת יב, ומבקש אישור לבנות אותו מחדש. הוא מתלונן כי מכתב קודם ששלחו הוא ועמיתיו בנושא זה למושל בגואס/בגוי, כמו גם לממסד הכוהני בירושלים ולאליטה הירושלמית, זכה להתעלמות (Recto 17b–Verso 2a):

אפ קדמת זנה בעדנ זי זא באישתא עביד לנ אגרה שלחנ מראנ ועל יהוחננ כהנא רבא וכנותה כהניא זי בירשלמ ועל אוסתנ ועל זי ענני וחרי יהודיא אגרה חדה לא שלחו עלינ

תרגום: אף לפני כן, בעת שהרעה הזאת נעשתה לנו, שלחנו איגרת [ל]אדוננו וליהוחנן הכהן הגדול וסיעתו הכוהנים אשר בירושלים, על אוסתן ועל ענני וחורי יהודה. איגרת אחת הם לא שלחו אלינו [העורכת: כמענה].^[27]

מאוחר יותר, ידניה מודיע למושל בגואס כי אותה פנייה נשלחה גם לעמיתיו עובדי ה' בשומרון (Verso, 12):

אפ כלא מליא באגרה חדה שלחנ בשמנ על דליה ושלמיה בני סנאבלט פחת שמרינ (=אף שלחנו בשמנו את כל המילים [הללו] באיגרת אחת אל דליה ושלמיה בני סנאבלט, פחת שומרון).

הכותב מניח כמובן מאליו שכיהודים הם חלקו קרבה דתית הן עם יהודים הן עם שומרונים, ולכן הם פנו לתמיכה משתי קבוצות אלו.^[28]

פפירוסים ומטבעות משומרון: רבים מהאנשים המוזכרים במסמכים משפטיים מהמאה ה–4 לפנה"ס בפפירוסים משומרון נושאים שמות יהוויסטיים — כדוגמת דליה, ישעיהו, יהונור, יהוחנן, מיכיהו ומושל שומרון, חנניה — מה שמראה שהשומרונים ראו עצמם כבני ישראל. ^[29] באופן דומה, מטבעות משומרון בני הזמן מזכירים שמות "מקראיים" מסורתיים כמו ירבעם ומשתמשים בכתב עברי קדום, בעוד שהדימויים החזותיים שעליהם משקפים המשכיות עם מוטיבים ישראליים מתקופת הברזל ב.^[30]

חפירות הר גריזים: יצחק מגן, קצין המטה לארכיאולוגיה מטעם המינהל האזרחי ביהודה ושומרון, חשף עדויות לקיומו של מתחם קדוש מונומנטלי שנבנה במאה החמישית לפנה"ס על הר גריזים, אשר פעל כבר בימי נחמיה והמשיך לפעול עד להריסתו בשנת 111 לפנה"ס בידי יוחנן הורקנוס החשמונאי. ^[31] אחת הכתובות הארמיות מהתקופה ההלניסטית שפורסמו על ידי החופר יצחק מגן מתייחסת למקדש גריזים כ"בית זבח", אותו ביטוי שמצוי בדברי הימים ב' ז:יבבהתייחסו לבית המקדש בירושלים:

ופרינ כל (=...ופרים כל...)

[דב]ח בבית דבחא (= נזבח בבית הזבח)

 [אז]נא מהורד[א]^[32]

מאות כתובות אבן מקוטעות מאזור גריזים, המתוארכות למאה השנייה לפנה"ס וכתובות בעברית, ארמית ויוונית, משמרות שמות יהוויסטיים רבים.^[34] ביניהם, שמות טיפוסיים של לוויים וכוהנים הכוללים את לוי, עמרם, אלעזר ופינחס (האחרון מוזכר פעמיים בכתב עברי קדום). כמו במקדש בירושלים, גם מקדש גריזים היה בפיקוחם של כוהני המתייחסים לאהרון, בהתאם לדרישות התורה.^[35]

נישואי תערובת בין שומרונים ליהודים: שלושה מקורות קדומים מספקים הצצה לקיומם של נישואי תערובת בין הצפון לדרום. על פי ספר נחמיה, בן למשפחת כהנים מירושלים נשא לאישה את בתו של סנבלט:

^{נחמיה יג:כח} וּמִבְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וָאַבְרִיחֵהוּ מֵעָלָי. ^יג:כט זָכְרָה לָהֶם אֱלֹהָי עַל גָּאֳלֵי הַכְּהֻנָּה וּבְרִית הַכְּהֻנָּה וְהַלְוִיִּם. ^יג:ל וְטִהַרְתִּים מִכָּל נֵכָר וָאַעֲמִידָה מִשְׁמָרוֹת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם אִישׁ בִּמְלַאכְתּוֹ.^[36]

באופן דומה, יוספוס פלוויוס (קדמוניות היהודים, ספר יא, סעיף 301–303) מספר סיפור דומה להפליא על נישואים שהתרחשו במאה הרביעית לפנה"ס בין ניקסו, בתו של סנבלט, לבין מנשה, אחיו של יהוידע, הכהן הגדול בירושלים. יוספוס מספר כי לאחר שמנשה סירב להתגרש מאשתו השומרונית, סנבלט בנה עבורו את מקדש גריזים, שבו יכהן ככהן גדול.^[37]

נחמיה ויוסיפוס שניהם מביעים זלזול בכהונה בגריזים כחידוש משני ולא מקורי ששורשו בעקשנותו של כהן יהודאי ממורמר. ^[38] עם זאת, הסיפורים משמרים מסורת של נישואי תערובת בין האליטה הצפונית לדרומית, וביניהן אולי גם משפחות כוהנים מהאליטה.

המקור השלישי על "נישואי תערובת" בין הצפון לדרום הוא פפירוס אמהרסט 63, מסמך ארמי מהמאה הרביעית לפנה"ס שמקורו לא ידוע, שנרכש במצרים.^[39] על הקשיים בפענוחו,^[40] נראה שהוא מכיל אוסף של טקסטים ארמיים הקשורים לקהילה במצרים, אולי ביֵב. מגוון החיבורים שבו כוללים שלושה מזמורים, שאחד מהם זוהה כגרסה מוקדמת צפונית של מזמור כ' מספר תהילים. הוא גם מתעד שיחה בין מלך לבין אדם שמוצג כדוברם של קבוצת אנשים שזה עתה הגיעה, שאומר למלך: "אני בא מ[י]הודה, אחי משומרון הובא לכאן, ועכשיו, אדם מביא את אחותי מירושלים."^[41]

כל העדויות הללו תרמו להבנה חדשה במחקר, כפי שמציין בנדיקט הנסל מאוניברסיטת קרל פון אוסייצקי באולדנבורג:

בתקופה שלאחר הגלות התקיימו שתי קהילות יהוויסטיות עצמאיות בשתי הפרובינציות שומרון ויהודה, כל אחת עם מאפיינים מובחנים, אך שתיהן חלקו יהוויזם (=פולחן ה') מונותאיסטי (בעיקרו). ^[42]

מסתבר כי דווקא דו-קיום ולא סכסוך היה המצב הרגיל ביהודה ושומרון בתקופה ההלניסטית.^[43] מכיוון שזו התקופה שבה כנראה הגיעו ספרי התורה לצורתם הסופית, בתהליך בן כמה שלבים,^[44] חוקרים רבים מציעים כעת כי הייתה מידה מסוימת של שיתוף פעולה או משא ומתן בין סופרים מצפון לדרום ביצירת התורה.^[45]

חיבור התורה: מיזם משותף צפוני ודרומי

עמנואל טוב מהאוניברסיטה העברית בירושלים הראה שרוב העריכות וההרחבות המשוערות הכלולות בתורה השומרונית כבר היו קיימות בעותקים מסויימים של התורה שנמצאו בין מגילות מדבר יהודה, ומכאן שהן אינן תוספות שומרוניות כיתתיות.^[46] נוסח המסורה והתורה השומרונית מבוססים על גרסאות קדומות נפרדות של התורה; יתר על כן, היהודים מכת מדבר יהודה/קומראן עיינו בגרסאות העתיקות [העורכת: כלומר, במגוון נוסחים ולא רק בנוסח יחיד].

לדברי טוב, הגרסאות הקודמות שהפכו בהמשך לתורה השומרונית (המגילות המכונות "טרום-שומרוניות") "משקפות מסורת טקסטואלית פופולרית של התורה שהייתה נפוצה בישראל העתיקה במאות האחרונות לפני הספירה, לצד קבוצת נוסח המסורה ומספר טקסטים נוספים".^[47] טוב מוסיף וטוען כי התורה השומרונית וגרסת התורה ששימשה את מתרגמי תרגום השבעים במאה השלישית לפנה"ס נגזרו שניהם מגרסה עתיקה משותפת של התורה.^[48]

ראיות מפורטות יותר לקיומן של גרסאות שונות של התורה ולקבלתן מצד הסמכויות הדתיות בשומרון/גריזים ובירושלים מתמקדות בשלושה קטעים בתורה, שעד המאה ה–21 נחשבו לדוגמאות המובהקות ביותר לעריכות שומרוניות המקדמות את הר גריזים, אך התבררו כגרסאות שהיו קיימות אפילו בקרב אנשי יהודה:

האבנים המסוידות — ספר דברים מצווה על בני ישראל לכתוב את התורה על אבנים מסוידות לאחר חציית הירדן, אך נוסח המסורה והחומש השומרוני חלוקים לגבי המקום שבו יש לעשות זאת:

^{דברים כז:ד} נה"מ וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל [נוסח שומרון: בהרגריזים] וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד.^[49]

בפפירוס גיסן (Giessen), כתב היד הקדום ביותר שלתרגום השבעים עבור יחידה מקראית זו, גם כן נרשם שֵׁם המקום גריזים, כמו בחומש השומרוני, וכך גם בתרגום הלטיני הקדום , המבוסס על תרגום השבעים (Vetus Latina).^[50] הדבר מעיד על כך שהנוסח העברי של התורה שעליו התבססו המתרגמים הכיל את שם המקום "גריזים", ולכן המתרגמים היהודים באלכסנדריה לא ראו במיקום זה בעיה.^[51]

לכך שגריזים, ולא עיבל, הוא השם המקורי של ההר בהקשר מקראי זה יש גם היגיון נרטיבי. על פי כל הגרסאות של ספר דברים, גריזים הוא ההר המיועד לברכה, ואילו עיבל הוא ההר המיועד לקללה, מה שהופך אותו למקום לא סביר לַאבנים שעליהן חרוטות מצוות התורה (דברים כז:יב–יג).^[52]

המקום אשר יבחר או בחר – נוסחת ריכוז הפולחן בספר דברים שונה בין עדי הנוסח: בנוסח המסורה מצוי הפועל בצורת ה"עתיד" (imperfect, לא נשלם) "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר", שמאפשר לזהות מקום זה עם ירושלים. לעומת זאת, בחומש השומרוני, מופיע הפועל בצורת ה"עבר" המושלם "המקום אשר בחר", המציין את הר גריזים, שהוא המקום היחיד שנבחר בתורה (ראו לעיל). יש לציין כי גם תרגום השבעים, התרגום הלטיני הקדום, וכן התרגומים לבוהארית ולקופטית משקפים צורת פועל בעבר: , "בחר" ולא "יבחר",^[53] וסביר להניח שתרגומים נוצרים (התרגומים ללטינית עתיקה, בוהארית, וקופטית) לא הכירו החומש השומרוני או נעזרו בו. על כן, נראה כי שתי המסורות בדבר זמנו של הפועל בביטוי זה נובעות מגרסאות מוקדמות שונות של התורה.

הדיבר העשירי — מה שמכונה "הדיבר העשירי השומרוני" הוא הרחבה הבאה בחומש השומרוני לאחר שמות כ:יז, המורכבת אך ורק מציטוטים מספר דברים. לאחרונה טענה הילה דיפני מהאוניברסיטה העברית בירושלים (הערת העורכת: כיום באוניברסיטת חיפה) כי הטקסט השומרוני כולו היה קיים במגילה גדולה אך מקוטעת שנמצאה בקומראן,^[54] שסימונה 4QpaleoExod^m. באמצעות "שחזור חומרי וטקסטואלי של הטורים הרלוונטיים ב-4QpaleoExod^m באמצעות כלים דיגיטליים המדמים את מצב העמודות הללו לפני התבלות המגילה"^[55], היא הראתה כי "יש מקום לשלושת ההרחבות העיקריות של החומש השומרוני בשמות כבמגילה המקורית." ^[56]

נראה, אם כן, כי החומש השומרוני החל למעשה כטקסט משותף ליהודים ולשומרונים.^[57] תגליות טקסטואליות אלה מעידות על מה שסטפן שורש מהאוניברסיטה העברית בירושלים מכנה "תרבות ספרותית עברית ישראלית משותפת,"^[58] ומדגימות את טענתו של גארי קנופרס כי יש להתייחס לתורה כאל "ירושה משותפת מן התקופה שקדמה להתערערות הקשה של היחסים בין יהודים לשומרונים בשתי המאות האחרונות לפני הספירה"^[59] ראוי לזכור שבזמן שהתורה התקרבה לצורתה הסופית, היו מקדשים פעיליםלה' בירושלים ובגריזים (שלא לדבר על יב ואולי גם באתרים אחרים בגולה), כל מקדש עם צוות כוהנים וסופרים משלו.^[60]

קהילות מחוברות

הגיע הזמן לנטוש את התפיסה כי לאחר שנת 720 לפנה"ס, אוכלוסיית הממלכה הצפונית לשעבר מילאה תפקיד שולי בלבד בהתפתחות מסורות ה', המהוות את הבסיס ליהדות.^[61] כיום אנו יודעים שהפילוג בין היהודים לשומרונים התרחש מאות שנים לאחר תקופת עזרא ונחמיה, והוחמר על ידי כיבוש הצפון על ידי החשמונאים בשנת 111 לפנה"ס.^[62]

המתנגדים לשבי ציון בספרי עזרא ונחמיה ככל הנראה נימנו גם הם על מאמיני ה', וביניהם יהודים שלא היו בגלות ודרשו את חלקם בשלטון המקומי וצאצאי השומרונים משבטי ישראל הצפוניים, שחיו ועבדו את האל במולדת אבותיהם – ואשר ללא ספק היו מופתעים לשמוע שהם "אבודים". "עשרת השבטים האבודים" לא נעלמו בערפילי האגדה, ולא היו אבודים או שוליים בהיסטוריה הישראלית. הסיפור מתגלה כסיפור של המשכיות ותרומה, ולא של היעלמות.