חג קורבן העצים – "ככתוב בתורה"

מקורות מוקדמים לחג קורבן העצים

בתקופת בית שני התקיים טקס או חג שבו הביאו עצים למקדש.^[1] יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו) מתאר את המנהג בספרו מלחמת היהודים (ב.425):

היום שלאחר מכן היה חג קורבן העצים, שבו נהגו כולם להביא עצים אל המזבח כדי שלעולם לא יחסר חומר בעֵרה לאש, והיא אכן אינה כבה ובוערת תמיד.^[2]

יוספוס קושר במרומז בין תרומת העצים ובין ויקרא ו:ה–ו.

^{ויקרא ו:ה} וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָכלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. ^ו:ו אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה.

יוספוס קובע את יום תרומת העצים והחגיגות הנלוות לתאריך י"ד באב, יום אחד מוקדם לתאריך המצוין במגילת תענית,^[3] לוח מתקופת החשמונאים המונה את ימי הזכרון שבהם אסור לצום:

בחמשה עשר באב זמן אעי כהניא ודלא למספד בהון.

המקור המוקדם ביותר שבו מתואר טקס הבאת העצים לבית המקדש הוא נחמיה י:לה. המנהג מוצג שם בתוך רשימת מצוות מן התורה שהעם מתחייב לשמור:

^{נחמיה י:לה} וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה לְבַעֵר עַל מִזְבַּח יְ־הוָה אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה.

השוואת המקורות

שלושת המקורות הללו חלוקים בכמה פרטים. ראשית, בנחמיה מדובר רק על טקס, ואילו יוספוס מתאר את יום הבאת העצים כיום חג. מעמד היום כחג עולה גם מהכללתו ברשימת המועדים שבמגילת תענית. הבדל שני הוא שספר נחמיה לא נוקב בתאריך ספציפי להבאת העצים, בשונה מיוספוס וממגילת תענית. נחמיה מציין שיש להביאם במועדים קבועים במהלך השנה, כפי שיניחו מאוחר יותר המקורות החז"לים (משנה תענית ד:ה; תוספתא תענית ג:ה).

במשנה נמנים תשעה תאריכים שונים במהלך השנה שבהם הביאו את העצים למקדש, חמישה מהם בחודש אב. ייתכן שדברי המשנה משקפים נקודת מעבר בין הבאת העצים הסדירה המתוארת בספר נחמיה ובין חג קורבן העצים שיוספוס מתאר. בכל יום משפחה מסוימת מביאה עצים, אך אחד הימים, חמישה עשר באב, המיוחד למשפחת זתוא בן יהודה, שונה מן האחרים (משנה תענית ד:ה):

בחמשה עשר בו [זמן קרבן] בני זתוא בן יהודה; ועמהם [בא הקרבן של ה]כהנים ולוים וכל מי שטעה בשבטו ובני גונבי עלי בני קוצעי קציעות.

חמישה עשר באב משמש אפוא כמעין מועד השלמה שבו מביא את קורבן עצים כל מי שלא נכלל בימים האחרים.

קורבן העצים כמצווה מן התורה?

הקטע בספר נחמיה נחתם באמירה שקורבן העצים נעשה "ככתוב בתורה". ייתכן שהיה קטע שדיבר על הבאת קורבן עצים בגרסת התורה שעמדה לפני נחמיה. אולם מסתבר יותר שיש כאן דוגמה לפסאודו־ציטוט מן התורה שנועד לחזק את מעמדו של חידוש משפטי.^[4] בדרך זו נחמיה מקנה למצווה מעמד מחייב ומעמיד בפני הקוראים בדורות הבאים חג הקשור לסמכות המשפטית של התורה; וזאת על אף שהוא לא מוזכר בה במפורש.

מגילת המקדש (11Q19)

דרך נוספת לקשור את המנהג לסמכות המשפטית של התורה היא להכלילו בחיבור חדש המורכב ממצוות ומושגים מן התורה. לדוגמה, מגילת המקדש (11Q19), חיבור משפטי המשכתב חומרים מן התורה ובונה מהם מודל לחברה היהודית האידאלית, כולל את חג קורבן העצים בגרסה המעובדת של לוח המועדים שבו.^[5]

בכתב היד 11Q19 טור יג:10–טור ל:2 מוצג לוח מועדים מפורט המשליט הרמוניה בין לוחות המועדים השונים בתורה ומתאים את תוכנם לגרסת המחבר לדת ולפולחן.^[6] לוח המועדים המעובד כולל גם כמה מועדים נוספים:

מינוי הכוהנים השנתי, א–ז בניסן (11Q19 טו:3–יז:4);
ביכורי היין, ג באב (11Q19 יט:11–כא:10);
ביכורי השמן, כ"ב באלול (11Q19 כא:12–כג:2);
קורבן העצים, כג–כח באלול (11Q19 כג:2–7).

חג היין החדש חל חמישים ימים אחרי שבועות, חג ביכורי החיטה. חג ביכורי השמן ("מועד היצהר") חל חמישים יום לאחר מכן,^[7] ומיד אחריו נפתח חג קורבן העצים שאורכו שישה ימים. כתב היד 4Q327, שאף בו יש לוח מועדים, קובע את חג השמן לעשרים ושניים בחודש השישי, ככל הנראה אותו התאריך שעליו חשבו מחברי מגילת המקדש.^[8]

בשונה מן הקטעים העוסקים במינוי הכוהנים, ביין ובשמן, הקטע במגילת המקדש המתאר את קורבן העצים קטוע מאוד ולא ידוע אם אומנם הוא מציג את הבאת קורבן העצים כ"מועד", כפי שנאמר בו למשל על חג ביכורי השמן ("מועד היצהר"). אך אין ספק שמגילת המקדש כללה את קורבן העצים בלוח המועדים לצד חג ביכורי השמן, ובכך קבעה לו מעמד מסויים.

תורה משוכתבת (4Q365)

אחת ממגילות מדבר יהודה, כתב היד 4Q365, קשורה לאוסף רחב של כתבי יד שהחוקרים כינו במקור "מקרא משוכתב" (4Q158, 4Q364–4Q367).^[9] לאור המודעות הגוברת לגיוון הרב שאפיין את הטקסטים המקראיים בתקופת בית שני ולתפקיד שמילאה הפרשנות בנזילות הטקסטואלית הזו, כעת מרבית החוקרים מכנים את הטקסטים הללו 4QPentateuch(?) – רוצה לומר, הם רואים בהם גרסה אחת מני גרסאות רבות ושונות של התורה שהיו אז.

בכתב היד 4Q365 מצויים בעיקר חומרים התואמים לטקסטים מן התורה, המוכרים לנו מנוסחים שונים. חוקרים הראו שלכל חמשת כתבי היד האלה מאפיינים דומים, המשייכים אותם לקבוצה מסוימת של טקסטים קדומים של התורה שסידני וייט קרופורד מתארת כ"הרמוניסטיים/מרחיבים".^[10]

מהו טקסט מרחיב?

הסופרים שכתבו את הטקסטים הללו לא העתיקו את הטקסטים שלפניהם מילה במילה אלא נקטו אסטרטגיות עריכה המכוונות להרמוניזציה ולהכללה. הדוגמה המפורסמת ביותר מקבוצה זו היא התורה הקדם־שומרונית – גרסה מימי בית שני של נוסח התורה שהקהילה השומרונית אימצה ברבות הימים כתורה שלה.^[11]

לכתבי היד המכונים "תורה משוכתבת" כמה מאפיינים המצויים על פי רוב בספרות פרשנית, בהם הרמוניזציה, פרפרזות, השמטות והוספות. להלן מספר דוגמות:

• חיבור סיפור בנות צלופחד, המחולק בספר במדבר לפרקים כז ולו, לסיפור רציף אחד (4Q365 טור לו);
• הוספת שבע שורות חדשות לשירת מרים אחרי חציית ים סוף (4Q365 6a ii + 6c 1-7).

אולם מקרי ההרמוניזציה וההרחבה מעטים למדי. ככלל, כתב היד 4Q365 תואם את התורה המוכרת מנוסחים קדומים שונים (למשל תרגום השבעים, הקדם־שומרוני והפרוטו־מסורה). מבחינה זו, 4Q365 דומה מאוד למה שאנחנו מכנים "התורה" ויהודים בתקופת בית שני זיהו כתורה אחת מני כמה.

לוח המועדים מויקרא כג בכתב היד 4Q365

טור כג ב־4Q365 כולל מקבילות ללוח המועדים בשמות כג והרחבה שלו. שורות 1–4 זהות כמעט לויקרא כג:מב–כד:ב¹. תחילה באה מצוות בניית הסוכה שבסוף ויקרא כג:

^א [בסו]כות תשבו שבעת ימים כול האזרח בישראל ישב בסוכות למ[ען ידע]ו דו[רותיכם] ^ב כי[ בס]וכות הושבתי את אבותיכם בהוציאי אותם מארץ מצר[י]ם אני י־הוה אלוהיכ[ם] (=ויקרא כג:מב-מג)

אז באים הפסוק החותם את פרק כג והפסוק הפותח את הפרק הבא:

^ג [ ] וידבר מושה את מועדי י־הוה אל בני ישראל [ (=ויקרא כג:מד)

^ד וידבר יהוה אל מושה לאמור צו את בני ישראל לאמור… (ויקרא כד:א-ב¹)

אולם בשונה מכל הגרסאות הקדומות האחרות של התורה, שבהן בא בשלב זה הציווי להדליק את נר התמיד בשמן זית, ב־4Q365 נוספו ללוח המועדים מן התורה ציווי להביא עצים למקדש וציווי על חג ביכורי השמן (4Q365 כג:1–11). כמו במגילת המקדש, הבאת ביכורי השמן מתוארת במפורש כמועד, ואילו הבאת קורבן העצים אינה מועד (אלא אם כן התיאור מופיע בקטע של כתב היד שלא השתמר). כמו במגילת המקדש, שני הציוויים מופיעים זה לצד זה כחלק מלוח המועדים המורחב:

^ד …בבואכמה אל הארץ אשר^{‎ ה} [א]נוכי נותן לכמה לנחלה וישבתם עליה לבטח תקריבו עשׄ^צים^[12] לעולה ולכול מלאכ[ת]^{‎ ו} [הב]ית אשר תבנו לי בארץ לערוך אותם על מזבח העולה [ו]אׄת העגל[י]ם[ ^‎ז [ ]◦םׄ לפסחים ולשלמים וׄלתודות ולנדבות ולעולות דבר יום[ ביומו^{‎ ח} [ ]ל◦[ ]ל◦[ ]◦מים ולד[ל]תות ולכול מלאכת הבית יקרי[בו ^‎ט [ מ]ועד היצהר יקריבו את העצים שנים [שנים ^י [ ]◦◦י המקריבים ביום הריש[ו]ן לוי ◦[ ^יא [ ראו]בן ושמעון[ וב]יום הרב[יעי

בנקודה זו הפרגמנט מסתיים. התוספת בשורות אלה נובעת מן הקושי שחג שניכר שהיה נפוץ למדי בימי בית שני – וספר נחמיה אף מייחס לתורה – לא מוזכר בתורה.

השיטה של 4Q365: איך הוסיפו מועדים

מדוע נוספו הציוויים הללו דווקא כאן? ברמה הפשוטה, נראה שהסופר החליט לכלול את המועדים החדשים בסוף הרשימה המצויה בתורה, כפי שעשה הסופר מאסכולת הקדושה שהוסיף את הציוויים על אודות חג הסוכות (פס' לט–מג) המופיעים אחרי סופו המקורי של הפרק (פס' לז–לח).^[13] אבל השיטה שנקט הסופר שכתב את 4Q365 מתוחכמת יותר.

בספר ויקרא כד:א–ב¹ מופיעה נוסחה לשונית המתארת ציווי מאת אלוהים למשה כאשר הוא מתבקש למסור לבני ישראל מצווה כלשהי. במקרה זה הציווי הוא להביא שמן למנורה במשכן.

^{ויקרא כד:א} וַיְדַבֵּר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ^כד:ב צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

פתיח ממוחזר

בטור כג:4 בכתב היד 4Q365 מופיעה בדיוק הנוסחה הכפולה הזו (אלוהים מצווה את משה לצוות את בני ישראל), אך היא נבדלת מן הכתוב בספר ויקרא בהוספת המילה "לאמר" פעם שנייה בסוף המשפט:

4Q365

וידבר י־הוה אל מושה לאמור צו את בני ישראל לאמור

ויקרא כד

וַיְדַבֵּר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

התאמת הפתיח למועדים האחרים

נוסחת הציווי הכפול ("וַיְדַבֵּר … דַּבֵּר") משמשת להצגת המועדים בויקרא כג כמה פעמים.^[14] כתב היד 4Q365 חורג מן הנוסחה הזו: הוא נוקט את הפועל "לצוות" אחרי הפועל "לדבר", משום שהוא מחקה את פתיחת פרק כד, שבו לא מוצג מועד נוסף אלא הציווי על המנורה. הפתיח השאוּל, אשר משמש כעת להצגת קורבן העצים ומועד היצהר, מחזק את הקשר ללוח המועדים באמצעות הוספת המילה "לאמר" פעם נוספת – פרט שלא נמצא בויקרא כד:ב¹ אך כן בפתיחים של שני המועדים האחרונים (יום התרועה וסוכות).^[15]

החלפת השמן למאור במועד היצהר ובקורבן העצים

יחידת הרחבה העוסקת במועדי הבאת העצים והשמן יכולה לשמש כתחליף ליחידה הספרותית העוסקת במנורה בויקרא כד:א–ד בזכות התפקיד המרכזי השמור לשמן בשתיהן. בויקרא כד:ב בני ישראל מצֻווים להביא שמן להדלקת המנורה במשכן, וזה המקור להרחבה הפרשנית ב־4Q365. פרטי חג השמן לא מתוארים בכתב היד, אבל כפי שידוע ממגילת המקדש ידוע קורבן העצים כלל הבאת שמן למקדש.^[16]

ב־4Q365 לא נאמר באילו תאריכים בדיוק חלו חג קורבן העצים וחג השמן. אם מערכת התאריכים ב־4Q365 זהה למערכת במגילת המקדש, חשוב לעמוד על כך שהחגים הללו אינם מוצגים ב־4Q365 במקומם הנכון בלוח השנה (לכאורה לפני יום התרועה). יש להניח ששני המועדים הללו נמצאים בסוף הלוח בגלל הקשר הפרשני לציווי להביא שמן למנורה בויקרא כד:ב.^[17]

"בבואכמה אל הארץ"

מיד אחרי נוסחת הפתיחה הכפולה מוצג ב־4Q365 כג:4–5 קורבן העצים:

בבואכמה אל הארץ אשר [א]נוכי נותן לכמה לנחלה וישבתם עליה לבטח

האמירה שמצווה זו או אחרת תתחיל לחול בכניסת ישראל לארץ מופיעה בכמה מקומות בתורה (הה"א הסופית במילים "בבואכמה" ו"לכמה" היא צורת איות ייחודית לספרות קומראן).

פסוק מורכב

הפסוק מצרף חלקי פסוקים ממקומות שונים בתורה:אשר

בבואכמה אל הארץ – שימוש זה בצורת המקור (בכתיב "בבואכם") מופיע רק במצוות הבאת התרומה (ממתנות הכהונה) בבמדבר טו:יח.^[18] הצורה הנפוצה יותר היא "כי תבוא"^[19] או "כי תבואו".^[20]

[א]נוכי נותן לכמה לנחלה – הצירוף "אשר אני נותן לכם" מופיע בכמה פסוקים הנפתחים ב"כי תבוא/תבואו אל הארץ".^[21] אחד מהם הוא הפסוק בויקרא כד העוסק בקורבן העומר (פס' ו), אף שהמילה "לנחלה" מופיעה רק בדברים כו:א, ותמיד נאמר "אני" ולא "אנוכי".

וישבתם עליה לבטח – תיאור הישיבה לבטח בארץ ייחודי לסוף ספר ויקרא (כה:יח–יט, כו:ה).

אם כן, הפסוק החדש משתמש בסגנון ובצירופים מקראיים קלאסיים כדי להעביר תוכן חדש בתכלית.

צִביון קדום

חגי הבאת העצים והיין קשורים לכאורה להנאה מטוּב הארץ, ולפיכך הם חלים רק אחרי הכניסה לארץ. עם זאת, אפשר להציע הסברים ספרותיים ופרשניים נוספים לסיבה שבשלה הוצגו החגים החדשים במסגרת זו.

צביון קדום (הסבר ספרותי)

ההדגשה שחגי הבאת העצים והיין יחולו רק "בבואכם אל הארץ" מחזקת את הצביון הקדום של הציווי ויוצרת רושם שהוא ניתן בתקופת הנדודים במדבר. בדרך זו המחבר יכול להסתיר את מקורם המאוחר של החגים – תקופת בית שני.

הטכניקה הזו דומה למנהגו המפורסם של ספר דברים לכנות את מקום הפולחן המרכזי "המקום אשר יבחר י־הוה" (למשל דברים כה:ה בנוסח המסורה). אומנם ניכר שספר דברים מתכוון לירושלים, הוא מנסח בדקות את הציווי להקמת מקדם מרכזי אחד, בצורה המתיישבת עם הטענה שמקורו בימי משה.^[22]

ב־4Q365 נעשה שימוש בגרסה שונה מעט של רעיון דויטרונומיסטי זה – "המקדש העתיד להיות" – ונאמר שם שהעצים שיש להביא נועדו להיות מנחה:

ולכול מלאכ[ת] [הב]ית אשר תבנו לי בארץ

כמו בספר דברים, לשון הכתוב יוצרת את הרושם שהציווי ניתן בימים שבטרם בחירת מקום המקדש, וכך מקנה לו צביון קדום.

המשך לסוכות (הסבר ספרותי)

סיבה אפשרית נוספת למקום החגים הללו ברשימה היא שהסופר ביקש לתאר את חג קורבן העצים ואת חג הבאת השמן כסיום התהליך שהחל בסוכות. בסיום הקטע הקודם הוסבר שבני ישראל מצֻווים לשבת בסוכות לזכר הימים שבהם אלוהים הושיבם בסוכות כשהוציאם ממצרים. אם חגי העצים והיין מוצגים מיד אחר כך כחגים שעתידים לחול עם כניסת ישראל לארצם, הם נתפסים כשלב הבא בתולדות עם ישראל. במילים אחרות, אלה חגים שחוגגים בהם את הכניסה לארץ ולא את יציאת מצרים או את הנדודים במדבר.

פתרון הבעיה בספר נחמיה (הסבר פרשני)

מניע חלקי נוסף לקביעת החגים בסוף לוח המועדים ב־4Q365 הוא הבעיה הבולטת העולה מקיום חג קורבן העצים בנחמיה י:לה. כתב היד מנצל את ההזדמנות שהבעיה מעמידה לפניו. בזכות קביעת מקורותיו של קורבן העצים בתורה, בימי משה, האירוע המתואר בנחמיה י:לה נתפס כעת כמימוש הציווי ולא כמקורו. קורבן העצים שבנחמיה נחגג לראשונה בידי קהילת גולים לשעבר עם חזרתם לארץ מן הגלות וחידוש החיים היהודיים – ככתוב בגרסה זו של התורה.

קביעת מקור קורבן העצים בתורה – שלוש אסטרטגיות

היהודים בתקופת בית שני עמדו בפני מתח בולט בין הטקסט המחייב שקיבלו מן הדורות הקודמים, התורה – שחג קורבן העצים וחג השמן לא מופיעים בה – ובין חיי הדת שהכירו במציאות, שלחגים אלה היה שמור בהם מקום של כבוד.

בשונה מחנוכה ומפורים, שאינם מופיעים בתורה משום שהם מציינים אירועים שחלו אחרי ימי משה, אי אפשר להסביר בקלות את היעדרו של קורבן העצים מן התורה. מסיבה זו יהודי בית שני חיפשו דרך לקשור את המנהגים הללו ללוח המועדים שבתורה.

בטקסטים שבהם עיינתי פגשנו שלוש אסטרטגיות שונות שננקטו בתגובה למתח ובאו לייחס מקור מקראי לקורבן העצים:

• בספר נחמיה נאמר פשוט שחג קורבן העצים כתוב בתורה.
• מגילת המקדש כוללת את החג לצד מועדים חדשים נוספים בלוח המועדים המורחב שבה.
• כתב היד 4Q365 משלב אותו בצורה מתוחכמת בשכתוב הפרשני שלו ללוח המועדים שבויקרא כג.

שלוש האסטרטגיות הללו משקפות את מעמד החיבורים לדעת מחבריהם:

ציטוט מן התורה – ספר נחמיה מעגן את החג ב(פסאודו־)ציטוט מפורש, וכך מעיד שהתהליך הפרשני מתרחש מחוץ למקור המקראי לכאורה.

השלמה לתורה – מגילת המקדש משכתבת לגמרי את החוק המקראי. המטרה אינה להחליף את התורה אלא להוסיף ולהשלים אותה.

שכתוב המקרא – כתב היד 4Q365 מציג את עצמו ככתב יד של התורה עצמה, ומשום כך הוא מבקש להעלים כל סימן לשכתוב הפרשני שעשה לשם החידוש הדתי. 4Q365 מפרש בדרך יצירתית את הטקסטים המקודשים בתגובה למתח בין סמכותו הקפואה לכאורה של המקרא ובין הצורך שכתבי הקודש והמציאות הדתית יתפתחו וישתנו תמיד.