מנהגם של סופרי העת העתיקה לייחס טקסטים ומסורות למשה

סיפור מחדש של המקרא ושכתובו

בכל שנה קוראים את כל התורה כולה. במהלך הקריאה השנתית מופיעים דברי תורה חדשים, דרשות חדשות ופירושים חדשים. פרקטיקה זו שומרת את הסיפור שלנו נוכח לנגדנו, אך בעת ובעונה אחת היא מאפשרת לנו לשנותו תוך שאנו מגוללים, מפרשים ומייצגים אותו מחדש.

המקרא המשוכתב

בני העת העתיקה לא הסתפקו בקריאה חוזרת ונשנית בתורה. הטקסט שאותו חוקרי המקרא מכנים "המקרא המשוכתב" הוא קורפוס של טקסטים עתיקים, קנוניים ולא-קנוניים, המספרים נרטיבים באופן אחר, מציגים חוקים המצויים כבר במקראות מוקדמים להם בהקשרים חדשים, ולעתים עורכים בהם שינויים ניכרים. הדוגמה המוקדמת והמפורסמת ביותר של המקרא המשוכתב הוא ספר דברים, המעדכן את הנרטיב של המקראות המוקדמים לו ואת חוקיהם, משנה אותם ומעבדם, ומשבצם בהקשרים חדשים מבעד לעיניה של ההיסטוריה הדויטרונומיסטית.^[1]

המניע שהביא מחברים אלו לספר מחדש את עברם במילותיהם שלהם אינו רחוק ביותר מהסיבה שבגללה קוראים דתות ולאומים בני ימינו את סיפורם ומפרשים אותו מחדש. למרות ששתי הפעולות אינן זהות, הן מתקיימות על רצף אחד; בצדו האחד עומדת הפעולה שאנו, בני העת החדשה, מכנים קריאה חוזרת ופרשנות חוזרת, ובצדו האחר עומדת הפעולה שבה עסקו הקדמונים בעת שכתוב הטקסטים. פעולה זו אפשר לסווג כקריאה חוזרת פעילה.

רכישת סמכות על המקרא המשוכתב

בשם איזו סמכות יכולים אדם או קהילה לעבד את המקראות הקדושים והמסורות הסמכותיות, לקוראם במבט חדש או אף לשכתבם? התשובה, כפי הנראה, היא באמצעות קשירת היצירה החדשה בדמות קדומה. ספר דברים, למשל, מתאמץ במיוחד להדגיש כי האדם שכתבו אינו אלא משה ולא אדם אחר. וזוהי לשון המקרא בראשית הספר (יש מן החוקרים הסבורים שזוהי פתיחתו המקורית):

^{דברים ד:מד} וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל

משה הוא נביא שלא קם עוד כמוהו. הוא קרוי "איש האלוהים" ויכול לדבר פה אל פה עם הגבורה. לפיכך, עבור מחבר מאוחר יותר אין דמות טובה ממשה לתלות בה טקסטים חדשים.

צורת ייחוס שונות למשה

אופן הייחוס למשה לובש צורות שונות, וגישתו של ספר דברים – הטוען שמשה הוא הכותב – היא רק אופן אחד מתוך כמה.^[2]

ייחוס לתורת משה

אופן ייחוס שונה למשה אפשר למצוא במסורות הנידונות בספרי עזרא ונחמיה ובספר דברי הימים, שהטקסט מציין כי הן כתובות בתורת משה. אחת מן הדוגמאות הללו עוסקת במעמדות הלוויה והכהונה.

^{עזרא ו:יח} וַהֲקִ֨ימוּ כָהֲנַיָּ֜א בִּפְלֻגָּתְה֗וֹן וְלֵוָיֵא֙ בְּמַחְלְקָ֣תְה֔וֹן עַל עֲבִידַ֥ת אֱלָהָ֖א דִּ֣י בִירוּשְׁלֶ֑ם כִּכְתָ֖ב סְפַ֥ר מֹשֶֽׁה.

(והעמידו כהנים בפלוגותיהם ולויים במחלקותיהם על עבודת האלהים אשר בירושלם, ככתב ספר משה.)

בתורה אין כל תיאור של "מפלגות ומחלקות" כהונה ולוויה (בלשון חז"ל "מעמדות", החלוקה הקובעת מתי ישרת כל בית בקודש). זאת ועוד, ספר דברי הימים המצטט את אותו ציווי עצמו תולה אותו בדוד ולא במשה:

^{דברי הימים ב לה:ד} [וְהָכִ֥ינוּ] לְבֵית אֲבוֹתֵיכֶ֖ם כְּמַחְלְקוֹתֵיכֶ֑ם בִּכְתָ֗ב דָּוִיד֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל וּבְמִכְתַּ֖ב שְׁלֹמֹ֥ה בְנֽוֹ. ^לה:ה וְעִמְד֣וּ בַקֹּ֗דֶשׁ לִפְלֻגּוֹת֙ בֵּ֣ית הָֽאָב֔וֹת לַאֲחֵיכֶ֖ם בְּנֵ֣י הָעָ֑ם וַחֲלֻקַּ֥ת בֵּֽית אָ֖ב לַלְוִיִּֽם.

כך עולה שהייחוס למשה אינו רק בגדר "מתן מקור מתאים לציטוט" אלא שהוא מכוון להטיל את משקלה של סמכות הולמת על החוק הנידון; משה הוא מקור החוק העליון.

ספר היובלים – ההתגלות השנייה בהר סיני

ספר היובלים נוקט גישה דומה לגישתו של ספר דברים. ספר זה, שנכתב במאה השנייה לפסה"נ, מייחס את הטקסט למשה ששמע אותו בהר סיני מפי הגבורה:

^{יובלים א:כז} ויאמר אל מלאך הפנים להכתיב למשה מן ראשית הבריאה עד היום אשר יבנה מקדשי בתוכם לעולמי עולמים.

הלכה למשה מסיני

דוגמה אחרת נמצא בחז"ל, הדנים בקטגוריות ההלכתיות שהן הלכה למשה מסיני. מתוכן נמצא לדוגמה:

• שי"ן של תפילין של ראש, ושיהיו הרצועות שחורות (בבלי, שבת כח ע"ב)
• יום שביעי של ערבה (משנה, סוכה ד, ג)
• חובת מעשר עני בעמון ובמואב בשנת שמיטה (משנה, ידיים ד, ג)

רשימת ההלכות אף כוללת הלכות שלכאורה לא יכול משה לאומרן, כגון שליחותו של אליהו הנביא לכשיבוא (משנה, עדויות ח, ז), שהרי משה נאסף אל אבותיו לפני לידתו של אליהו. בין כך ובין כך, אף אחת מהלכות אלו אינה כתובה בתורה.

ההבדל שבין גרסת חז"ל לשיח תורת משה ובין גרסתם של טקסטים קדומים יותר כגון ספר דברים או ספר היובלים נעוץ בזאת: חז"ל אינם טוענים כי דבריהם נכתבו כך בידי משה. תחת זאת הם מניחים כי המסורת עברה דור אחר דור ממשה ועד אליהם.

הבנת ייחוסים מן העת העתיקה בהקשרם

כיצד יש להבין התפתחויות בפרשנות ההלכה הטוענות למקור קדום בשעה שידוע לנו שנולדו בשלהי העת העתיקה? ומה באשר לאתגר שבספר דברים עצמו? המחקר המודרני יודע שרובם ככולם של הטקסטים שייחסו סופרי המקרא וחז"ל למשה לא נכתבו על ידיו. גם אחדים מחכמינו תהו על פשר הבעיה הבולטת ביותר בייחוס למשה בספר דברים, איך יכול משה לכתוב את סיפור מותו בעצמו?^[3] מה יש לעשות בייחוסים אלו למקורות קדומים?

 גישת שפינוזה: שקר קדוש

ברור כי בקלות אפשר לטפול על סופרי העת העתיקה אשמת זיוף או תרמית. אפשר לתאר את הסופרים ואת הפרשנים כמי שהוליכו את אבות-אבותינו שולל ורימו אותם בשיטת השקר הקדוש: זו אומנותה של ההנהגה הדתית המרמה את ההמונים בשם האידאולוגיה הדתית המסווה אינטרסים פוליטיים.

דעתי שלי מעולם לא היתה נוחה מניתוח זה. האין מרבית הטקסטים הקדומים מיוחסים למחברים שלא כתבו אותם? מן הטענה כי כמה מסופרי העת העתיקה שיקרו לשם שמים משתמע כי בידינו טקסטים "אותנטיים" לחלוטין מאותה תקופה, תפיסה שבעיני לוקה במידה גדושה של אנכרוניזם. באילו טקסטים ובאילו דמויות ביכולתנו לדון מתוך המבט העובדתי ההיסטורי שאנו מחילים על התפתחויות היסטוריות בנות זמננו?

תפיסה חדשה של ייחוס טקסטים בעת העתיקה

במקום זאת, יש לחשוב מחדש על האופן שבו אנחנו מבינים את הנרטיב ההיסטורי ואת הייחוס למחבר בעת העתיקה. לא משום שאין היסטוריה ממשית, אלא כי עלינו ללמוד כיצד להאזין לאופנים השונים שבהם סיפרו בני העת העתיקה את סיפור עברם כדי להקנות להווה שבו חיו ממד של סמכות.

שיח הקשור במחבר-המייסד

מישל פוקו כינה את הפסיכואנליזה הפרוידיאנית ואת התיאוריה המרקסיסטית "שיח הקשור במחבר-המייסד": תצורות שיח שהמשך התרחשותן תלוי בחזרה בלתי פוסקת לדמות מחבר-מייסד. במקרים אלו, היה על תיאורטיקנים בשדות אלו להציג את רעיונותיהם, רעיונות שאפשר לראות בהם יצירה חדשה, כניסיונות "לרדת לעומק דעתו של המחבר". לאור תפיסה זו פיתחתי את גרסתי שלי לרעיון זה, הנוגעת לתופעת הייחוס למשה, גרסה שאותה כיניתי Mosaic Discourse – "שיח תורת משה".^[4]

שיח תורת משה

הפרקטיקה של שיח תורת משה בעת העתיקה היתה תהליך חשיבה וכתיבה שהתפתח במשך כמה מאות, ובמסגרתו נכתבו טקסטים כגון ספר דברים וספר היובלים. הכתיבה בזהותו של משה יכולה להתפרש כשיטה מוקדמת להפיח בטקסט חיים מחודשים שוב ושוב, תהליך שהיה ועודנו עמוד התווך של קהילות מקראיות.^[5] ביהדות המשיכה הפרקטיקה להתקיים בספרות הרבנית, ושיאה מתגלה במדרש.^[6]

ארבע התכונות של שיח תורת משה

זיהיתי ארבע תכונות בולטות בשיח זה:

(א) סמכות – באמצעות עיבוד מסורות קודמות והרחבתן הפרשנית, טוען הטקסט החדש לסמכות המזוהה זה מכבר עם המסורות הנידונות בו.

(ב) תורה – הטקסט החדש משייך לעצמו סטטוס של תורה. יש שהוא מציג את עצמו כטקסט שמימי או ארצי, אך בכל מקרה יתאר את עצמו כביטוי אותנטי של תורת משה.

(ג) סיני - המסורת החדשה או הטקסט החדש מתוארים     כייצוג מחדש של ההתגלות בהר סיני. השגת גישה אל ההתגלות מודגשת שוב ושוב באמצעות יצירה מחדש של מעמד הר סיני. אסטרטגיה זו מדגישה את נוכחותו בהווה של מעמד הר סיני, אף בימי חורבן וגלות.

(ד) משה – הטקסט החדש מוצג כבעל זיקה לדמות המחבר-המייסד או כטקסט שנכתב בידיו. טענה זו מאצילה על הפרשנויות החדשות סמכות של התגלות או של כתיבה אלוהית ושל נבואה או פרשנות ברוח הקודש. או-אז יכול הטקסט החדש להיקרא כהרחבה של שיח האבות הקודם.

קיצורו של דבר, שיח תורת משה משמעו כי מחברי העת העתיקה כתבו באצטלה של משה הכותב, או שטענו כי מסורת זו או אחרת היא הלכה למשה מסיני, אולם בטענתם זו לא היתה כל כוונה לתאר עובדה היסטורית. מה שביקשו לומר הוא שהמסורת הנידונה היא יהודית "אותנטית" או שמקורה אלוהי, ושמשה עצמו היה מאשר אותה.

סיכום: ייחוס חמישה חומשי תורה למשה

שיח תורת משה מילא תפקיד בעל חשיבות הולכת וגדלה בהתפתחות ספרותו של ישראל הקדום וספרותו של העם היהודי. מגמה זו המשיכה להתקיים גם שנים ארוכות לאחר חתימת ספר דברים, והותירה את רושמה גם בשחר קיומן של היהדות הרבנית והנצרות המוקדמת.^[7]

למרבה האירוניה, לייחוס ספר דברים למשה נודעת תופעת לוואי שלה תפקיד רב-חשיבות ביהדות המאוחרת. בשעה שנחתמו חמשת חומשי התורה עם ספר דברים כיצירה אחת, הפכה כל התורה מעצם העובדה הזו לחלק משיח תורת משה, אף על פי שלא נאמר בה – אף לא פעם אחת מלבד בספר דברים עצמו – שמשה הוא שכתבה.^[8]