משה

דמותה של דבורה, נביאה ושופטת, מתוארת בכתוב בקצרה בלבד. אולם, מתוך דבריה ומעשיה, ובהשוואתה לדמויות אחרות, עולה נביאה המעוצבת על פי דמותו של משה.

השתחוויה אפיים ארצה – השתטחות על הקרקע בפישוט ידיים ורגליים – היא מחוות כבוד רווחת במקרא. מדוע כיום היא מתקיימת רק בימים הנוראים?

...מי השפיע על מי?

מה קרה לפנים של משה לאחר המפגש עם אלוהים בהר סיני: האם קרנו אור או שהצמיחו קרניים? האיקונוגרפיה של אמנות המזרח הקרוב הקדום יכולה לסייע בפיענוח כוונת הפסוקים בשמות לד:כט–לה.

בתוגה פולמוסית לפרשנויות האלגוריות היהודיות והנוצריות של חוקי התורה, כותב הבכור שור כי כשם שאלוהים דיבר אל משה בבהירות – "וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (במדבר יב:ח) – כך התורה בהירה, משמעותה כפשוטה, ואין לפרש אותה באופן אלגורי.

משה נותן לבני ישראל הוראות בעניין המן: כיצד ללקט, להכין, לאכול ולשמר אותו וכיצד לטפל בו בשבת. הניסוח והפרטים של הוראות אלה הם הרחבה יצירתית של משה לציווי הלקוני המקורי של ה'.

החשיבות – או שמא חוסר החשיבות – של ייחוס משפחתי בענייני מצוינות אישית וחיי מופת במקרא.

בני ישראל מצווים לפרוש מנשותיהם לפני מעמד הר סיני. חז"ל הסיקו מכך שמשה פרש מאשתו בדרך קבע (במדבר יב), בכדי שיתאפשר לו בכל עת לדבר עם אלוהים. לעומת פירוש זה, רבי יוסף אבן כספי (המאה ה־14 לערך) טוען שמדובר בסילוף של פשט הכתוב, ושפרישות שכזו היא עלבון להשקפת העולם היהודית.

מעמד הר סיני הפך להיות סיפור ישראלי מרכזי בתקופה הפרסית. אין אף טקסט מקראי מחוץ לתורה המזכיר אותו, עד להכללתו הייחודית בהקדמה ההיסטורית לתפילת הלויים בנחמיה ט:יג–יד. סופר מאוחר ערך את 'פסוקי סיני' אלו כדי להדגיש את ההתייחסות לתורת משה.

סופרי העת העתיקה כתבו את דבריהם כאילו כתבם משה, ויש שטענו כי מסורת זו או אחרת היא תורה למשה מסיני, אולם לא היה בכוונתם לקבוע בכך עובדה היסטורית. כוונתם היתה שהמסורת הנידונה היא יהודית "אותנטית" או שבאה מפי הגבורה, ושהיא נחשבת כתורה למשה מסיני. תופעה זו אני מכנה "שיח תורת משה".

התורה מתארת את הלויים כבני שבט ישראלי נטול קרקע אשר ירשו את מעמדם כשנענו לקריאתו של משה לנקום בבני ישראל החוטאים. תיאור זה מסתיר תהליך היסטורי מורכב יותר.