הוא אשר דיבר ה' – משה מרחיב את ציוויי ה' לגבי המן

לאחר יציאת מצרים, בני ישראל מתחילים את מסעם במדבר ומתלוננים על חרפת רעב. בתגובה, ה' מבטיח שיוריד בכל יום אוכל מן השמיים עבור העם, ונותן הוראות לגבי התנהלותם:

^{שמות טז:ד} וַיֹּאמֶר יְ־הֹוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. ^טז:ה וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם.

בציווי זה שלושה מרכיבים:

1. על העם ללקט את הלחם מן השמים מדי יום.
2. ה' רוצה לבדוק אם בני ישראל ימלאו אחר הוראותיו.
3. ביום שישי העם נדרש ללקט כמות כפולה.^[1]

למחרת האוכל מופיע כמומבטח אך העם נבוך ומתקשה להבין במה מדובר (שמות טז:טו1). משה מסביר:

^{שמות טז:טו} …וַיֹּאמר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְ־הֹוָה לָכֶם לְאָכְלָה.

מנקודה זו ואילך, משה מוסר לבני ישראל סדרת הוראות ביחס לליקוט המן ואכילתו:

הציווי הראשון של משה: עומר לגולגולת

זו ההוראה הראשונה של משה לגבי המן:

^{שמות טז:טז} זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הֹוָה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ.^[2]

משה מצהיר שדבריו הם הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הֹוָה, ודברים אלה בוודאי מתייחסים לדברי ה' וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, אולם בגרסתו של משה יש שני חידושים:

1. עומר לגולגולת – בציווי ה', מוזכרת מנה יומית ("אשר ילקטו יום יום") אך לא כמות ספציפית. ואילו משה מייחס לה' קביעה של שיעור של עומר לגולגולת.
2. ליקוט של ראשי המשפחות – מן הציווי האלוהי משמע שעל כל בני ישראל לצאת וללקוט לעצמם מן (וְיָצָא הָעָם), אך משה מורה רק לראשי המשפחות ללקוט עבור בני ביתם.

לא משנה איך נפרש את החריגות הללו (ונרחיב על כך בהמשך), מסופר לנו כי בני ישראל צייתו להוראות משה:

^{שמות טז:יז} וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. ^טז:יח וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ.

הסדר המדויק של האירועים שנוי במחלוקת^[3] אך בכל אופן אנו רואים שבני ישראל ממלאים אחר הוראתו של משה ומשתמשים במידה של עומר לגולגלת.

הציווי השני של משה: אין להותיר מן המן

משה נותן הוראה שנייה לגבי המן:

^{שמות טז:יט} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר.

בפסוק ד לא נמסר שה' אסר על השארת הלחם מיום אחד למשנהו אלא רק שבני ישראל צריכים ללקוט דְּבַר יוֹם בְּיוֹמו. מן הניסוח של משה עולה כי ייתכן שהבין את הציווי המקורי של ה' כרצון לבחון את אמונתו של העם בדברי ה' שיספק להם מן גם ביום למחרת.

אולם בני ישראל אינם מצייתים:

^{שמות טז:כ} וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה.

על אף אזהרת משה העם לא היה בטוח שהמן ירד גם ביום הבא והותיר ממנו למקרה הצורך. משה כועס אך לא נאמר אם וכיצד ביטא את כעסו; ייתכן שהשאריות המתולעות והמעופשות כבר עשו למענו את העבודה.

הציווי השלישי של משה: אין לבשל את המנה השנייה של היום השישי

בני ישראל ממשיכים ללקוט יום יום את המן עד ליום השישי:

^{שמות טז:כא} וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס. ^טז:כב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה.

סדר האירועים אינו חד משמעי. לא ברור אם משה הורה לאנשים מראש ללקוט כמות כפולה או שהם עשו זאת משום שהופיעה כמות כפולה על האדמה.^[4] בכל מקרה, נראה שבני ישראל לא ידעו מדוע עליהם ללקוט כמות כפולה ביום שישי. על כן, לאחר שנשיאי העדה מדווחים למשה שבני ישראל ליקטו כמות כפולה, וכפי הנראה המתינו להסברים או להוראות נוספות, משה מסביר על אודות השבת:

^{שמות טז:כג} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ־הֹוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַי־הֹוָה מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר.^[5]

משה אומר להם שמחר הוא יום קדוש, וזו הסיבה שעליהם ללקט מנה כפולה. לפיכך, עליהם לבשל את הכמות הדרושה לסעודת יום שישי, ולהשאיר את היתר למאכל ביום השבת. משה טוען שאלה דברי ה' (הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ־הֹוָה) על אף שאין בדבר ה' אזכור של השבת, אלא רק הוראה שעל העם ללקוט כמות כפולה ביום שישי.

האם ה' אמר את הדברים הללו?

כיצד עלינו להבין כשמשה מדבר בשם ה' כשהדברים אינם מופיעים במפורש בדברי ה'? בהקשר של סיפור המן הפרשנים המסורתיים נחלקים לשני מחנות:

1. ביטוי מורחב לציטוט תמציתי קודם

האפשרות הראשונה היא שתיאור הציווי האלוהי בפסוקים ד–ה בפרק הוא גרסה מקוצרת של דברי ה' למשה ומשה מצטט מהם במלואם רק לאחר מכן. זו עמדתו של הרב סעדיה גאון (882–942) בפירושו לספר שמות:

הוא אשר דבר ה’ – והנה לא מצאנו בכתוב מפורש, אבל השליח שמע זאת מן השולח יתברך ויתעלה לפני זה, אלא שלא אמר להם מקודם.

וזהו מה שמוכיח שישנן מצות רבות ששמע אותם משה יתעלה, ולא הזכירם אלא לאחר זמן. כמו מה שאמר אלעזר זאת חקת התורה כו’ (במדבר לא, כא) ואין אנחנו מוצאים דבר זה מפורש בכתוב וכמו כל המצוות והמשפטים הכתובים במשנה תורה, שהגיע להשליח מאלהים ולא כתב אותם בספרים הקודמים…

לפי רב סעדיה גאון, התורה לעיתים קרובות מביאה את דברי ה' בקצרה ורק לאחר מכן מוסרת את דברי ההתגלות מפי בן אנוש בשם ה'.

2. פרשנות אנושית לדיבור אלוהי קצר יותר

אפשרות נוספת היא שדבר ה' בפסוקים ד–ה הוא אכן מה שה' אמר, ושציווייו הרבים של משה משקפים את פרשנותו והרחבתו של הדיבור האלוהי. זוהי גישת אברהם אבן עזרא (1089–1167) בהנמקת ההסברים הסותרים לשבת בשתי הגרסאות של עשרת הדברות.

לטענתו (בפירוש הארוך לספר שמות, שמות כ:א), הציווי על השבת בספר שמות (כ:ח–יא), המזכיר את בריאת העולם, משקף את הסברו של ה' ואילו הציווי בספר דברים (ה:יב–טו), המזכיר את יציאת מצרים, משקף את פרשנותו החדשנית של משה. אף שרק גרסת שמות של עשרת הדברות מציגה את דבר ה' הצרוף שנחרט על הלוחות, פרשנותו החדשה של משה נתפסת כהרחבה לגיטמית לציווי ועל כן מובאת גם היא ומתוארת כדבר "אשר צווך ה' אלוקיך".

אף שאבן עזרא אינו מסביר בצורה הזו את דברי משה על המן,^[6] טענתי היא שכל ההבדלים שהראינו לעיל בין הציווי האלוהי ובין דברי משה הם פרשנותו של משה דבר ה', זהו האופן שבו משה מבין את כוונת הדברים גם אם לא נאמרה במפורש.

כפי שטענתי במאמרי על סיפור מותם של נדב ואביהוא זוהי משמעות הביטוי "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ־הֹוָה" (ויקרא י:א–ג).^[7] ה' מעולם לא אמר את המילים שמשה מצטט, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד, אך משה מציג את המילים האלה כתמצית המסר שה' ניסה להעביר בהריגתם של בני אהרן.

כשאנו קוראים כך את דבריו של משה בפסוק כג עולה כי זוהי פרשנותו של משה על הציווי ללקוט מנה כפולה ביום השישי - היום השביעי, הוא יום קדוש שבו ה' שובת מכל מלאכה.

זאת ועוד, אפשר להציע שכאשר ה' אומר למשה לראשונה בפסוק ד שרצונו לנסות את בני ישראל ולראות אם ישמעו "לתורה" אם לאו, התורה שעליה הוא מדבר עדיין אינה מוגדרת במלואה. ה' מבקש ממשה לקבוע את הציוויים והעקרונות שייצגו את התורה המיוחסת לה'.

בני ישראל ממלאים אחר הציווי של משה

על אף חווייתם השלילית הקודמת כאשר הותירו מן המן עד הבוקר, בני ישראל ממלאים אחר הנאמר ומשאירים את המן מיום שישי לשבת.

^{שמות טז:כד} וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ.

פסוק זה מתאר את הציות של בני ישראל לציווי של משה (לא של ה'). הציות הזה משתלם כיוון שמעתה ואילך בני ישראל יודעים שהם יכולים להשאיר את המנה השנייה של היום השישי ליום השביעי מבלי שתתקלקל, שכן ה' ידאג לשמור על טריותה.^[8]

הציווי הרביעי של משה: ביום השביעי לא ירד המן

ביום הבא, בשבת עצמה, משה מוסר את ציוויו הרביעי לגבי המן:

^{שמות טז:כה} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַי־הֹוָה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. ^טז:כו שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ.

בדברי ה' למשה בפסוקים ד–ה לא נאמר שהמן לא ירד בשבת. נאמר רק שתינתן מנה כפולה ביום שישי. משה מסיק זאת כפי שהסיק שסיבת המנה הכפולה ביום שישי היא קדושת השבת. יתר על כן, משה אינו אומר במפורש שבני ישראל אינם אמורים לחפש מן בשבת אלא רק שעליהם לאכול את המן שיש ברשותם משום שבאותו היום לא ירד מן. אף על פי כן אין ספק שניסיון ללקוט מן ביום שבת ייתפס כביטוי מובהק של הטלת ספק בידיעתו הנבואית של משה.

בני ישראל מפרים את ציווי משה אך ה' נוזף במשה

מקצת מבני ישראל מתעלמים מהוראתו העקיפה של משה ביחס לאיסור הליקוט בשבת:

^{שמות טז:כז} וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ.

על אף שהיינו מצפים שמשה יכעס כפי שכעס קודם כאשר אנשים השאירו מן עד הבוקר (פס' כ), ה' הוא המתגלה לפתע למשה ואומר:

^{שמות טז:כח} וַיֹּאמֶר יְ־הֹוָה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וְתוֹרֹתָי. ^טז:כט רְאוּ כִּי יְ־הֹוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי.^[9]

מספר קשיים עולים מן הטקסט. ננסח אותם בצורת שאלות:

1. מדוע פונה ה' אל משה בכעס כאשר משה עצמו לא חטא?
2. מדוע ה' פונה אל משה במילה “מֵאַנְתֶּם” בלשון רבים?
3. מדוע ה' חוזר ומאזכר את עצמו בגוף שלישי, רְאוּ כִּי יְ־הֹוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם...?
4. אי הציות הקודם של בני ישראל תואר כאי ציות למשה, ומשה כועס. מדוע כאן ה' מתערב ומדבר כאילו פקעה סבלנותו כלפי בני ישראל ששוב התעלמו ממנו, כאילו כבר העלה את העניין הזה?

תשובה אפשרית לשאלות האלה היא ששם ה' כאן הוא תוספת של עורך. במקור היו אלה דברי משה המכוונים אל העם (תוספת העריכה מחוקה ובכתב נטוי):

^{שמות טז:כח} וַיֹּאמֶר יְ־הֹוָה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וְתוֹרֹתָי.

אם כן, הכעס על בני ישראל שמבטא משה בפסוקים כח–כט מקביל לכעס המוזכר לאחר אי הציות הראשון בפסוק כ.^[9] מדוע נעשתה עריכה מתיאור הנזיפה השנייה (פס' כח)?

בטקסט המקורי משה מתייחס לציווי אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בתור מצוותיו ותורותיו. אומנם ה' קידש את היום השביעי, אבל משה, בפרשנותו לכך, הוא הקובע את הכללים כיצד לשמור את השבת, באומרו לעם להישאר בבתיהם. עורך מאוחר יותר, שלא רצה לייחס את הציווי על השביתה ממלאכה ביום השבת למשה, שינה את פסוק כח כדי שיהיו אלה דברי ה' ולא דברי משה.

מצוות ה' נגד מצוות משה

שינויי עריכה כאלה ההופכים את מצוות משה למצוות ה' מצויים בעוד מקומות במקרא. כך קורה גם במעבר מציוויי משה לציוויי ה' ברבדים המאוחרים של ספר דברים.^[10]

דוגמה ברורה במיוחד לתופעה זו משתקפת מהמאמץ של תרגום השבעים לשנות את "מצוותי" ל"מצוותיו" בדברים יא:יג:

נוסח המסורה

 ^{דברים יא:יג} וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם…

תרגום השבעים

^{דברים יא:יג} ואם שמע תשמעו אל (כל) מצותיו אשר אנכי מצוה אתכם היום...^[11]

כפי הנראה המתרגם חש שהביטוי "מצוותי" הנאמר מפיו של משה הוא בעייתי ושינה אותו בהתאם.^[12]

הפרשנויות של משה = ציווייו של ה'

לסיכום, רוב הציוויים של משה לעם בשמות טז הם ההרחבה היצירתית שלו למסר האלוהי התמציתי בפסוקים ד–ה. בשמות טז כל הציוויים הם בעת ובעונה אחת "מצוותיו ותורותיו" של משה (שמות טז:כח) ו"תורתו" של ה' (פס' ד). מאחר שמשה הוא הנציג האנושי המקורב ביותר לה' המצוות שלו הן הן מצוות ה'.