השתחוויה לאלוהים ולבני אדם – מנהג מקראי

במגילת אסתר, הסיבה לכעסו של המן ולרצונו להשמיד את כל היהודים היא סירובו של מרדכי לכרוע ולהשתחוות לפניו:

^{אסתר ג:ב} וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה.

הטקסט אינו מפרט מדוע מרדכי סירב להשתחוות.^[1] למען האמת, השתחוויה לפני אדם היא מאורע רווח במקרא. אברהם, לדוגמה, משתחווה אפיים ארצה לפני החיתים כשהוא מבקש לקנות חלקת אדמה כדי לקבור בה את שרה:

^{בראשׁית כג:ז} וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת.

ועוד:

יעקב משתחווה לפני עשו כמה פעמים בדרך למפגש איתו (בראשית לג:ג).

אחי יוסף משתחווים לפניו (בראשית מב:ו; מג:כו, כח).

משה משתחווה לפני חמיו (שמות יח:ז).

דוד משתחווה אפיים ארצה לפני יהונתן (שמואל א כ:מא).

ונתן הנביא ובת שבע אשת דוד משתחווים לפני דוד (מלכים א א:כג, לא)

ההסבר המסורתי לסירובו של מרדכי להשתחוות לפני המן עתיק כמעט כמו הטקסט עצמו. בתוספות היווניות למגילת אסתר, שלדעת רבים מתוארכות לשלהי המאה השניה לפני הספירה,^[2] מרדכי מתיחס ישר לבעיה בעצמו בעצמו:

אתה יודע כל ואתה תדע כי לא מזדון לב ולא מגאוה ולא מאהבת הכבוד עשיתי זאת לבלתי השתחוות להמן הגאה; הן לי יאתה לנשק כפות רגליו למען תשועת ישראל. אולם עשיתי זאת לבלתי רומם כבוד אדם מעל לכבוד אלוהים ולבלתי השתחוות לאחר מבלעדיך יי.^[3]

רבים מהפרשנים במהלך 2100 השנים האחרונות השתמשו בטענה הזו בניסיון להסביר את מעשיו של מרדכי.^[4] אולם ידוע שחז"ל מתירים במפורש להשתחוות לפני אדם. לדוגמה, בסוגיה התלמודית העוסקת בפסוק האוסר להשתחוות לאלילים (שמות כ:ה) נאמר:

^{בבלי סנהדרין סא ע"ב} להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם כמותך.

הברייתא (מקור תנאי שאינו כלול במשנה) שואלת האם מותר להשתחוות לבני אדם הרואים עצמם כאלוהים, לדוגמה המן:

יכול אפילו נעבד כהמן [להשתחוות לאדם שעובדים אותו כאל כמו במקרה של המן]? [לא] תלמוד לומר [לפי שנאמר] "ולא תעבדם".

הברייתא קובעת שאין להשתחוות לאדם שעובדים אותו כאל,^[5] ואולם התלמוד ממשיך ואומר כי יתכן שהשתחוויה מותרת במקרים שבהם ההימנעות ממנה כרוכה בסכנה, כמו במקרה של המן. מכאן יש המסיקים שהימנעותו של מרדכי מהשתחוויה הייתה לפנים משורת הדין ולא בגדר חובה נורמטיבית או הלכתית, וכי עשה זאת כדי לקדש שם שמיים.^[6]

השתחוויה אפיים ארצה לפני אלוהים

ברחבי המקרא אנחנו מוצאים למעלה ממאה פעמים שבהן אנשים יראי אלוהים משתחווים אפיים ארצה לפני האלוהות.^[7] לדוגמה, זקני ישראל משתחווים בעומדם לפני ההר:

^{שׁמות כד:א} וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְ־הוָה אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק.

בעת הבאת הביכורים, על הישראלים להשתחוות לפני אלוהים:

^{דברים כו:י} וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְ־הוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ.

וכך כותב חוקר מחשבת ישראל אורי ארליך מאוניברסיטת בן גוריון:

בתקופת המקרא יציבת הגוף הנפוצה ביותר ובעלת האפיון הפולחני המובהק ביותר בעבודת הקרבנות ובתפילות היא ההשתחוויה...גם בתקופת בית שני אנו מוצאים תפוצה נרחבת של ההשתחוויה ושל הנפילה על הפנים בעת התפילה ובעבודת המקדש.^[8]

אולם לאחר חורבן בית שני, נעלמה ההשתחוויה מן התפילה החז"לית, מלבד במקרים נבחרים ונדירים.^[9]

השתחוויה אפיים ארצה כיום

בתפילת "עלינו לשבח", הנאמרת שלוש פעמים ביום בסוף התפילה, נאמר:

וַאֲנַחְנוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.^[10]

אולם המנהג הוא להשתחוות בכיפוף ברכיים ופלג הגוף העליון בלבד. ההשתחוויה אפיים ארצה בפישוט ידיים ורגליים שמורה לראש השנה ויום הכיפורים בתפילת "עלינו לשבח" וליום הכיפורים בעת אמירת סדר "העבודה" בקטע שבו מזכירים שישראל היו משתחווים בבית המקדש ביום הכיפורים. מתי ומדוע הפסיקו היהודים להשתחוות אפיים ארצה לפני אלוהים דרך קבע?

התלמוד מספר את סיפורו של רב אבא בר אייבו, הידוע בכינויו "רב", שנולד בבבל, למד בארץ ישראל, ובראשית המאה השלישית שב לבבל ונעשה אחד מחכמיה הגדולים:

^{בבלי מגילה כב ע"ב} רב איקלע לבבל בתענית צבור... נפול כולי עלמא אאנפייהו ורב לא נפל על אפיה.

תרגום: רב הגיע לבבל ביום תענית ציבור… במהלך התענית כל הציבור נפלו על פניהם (השתחוו אפיים ארצה בעת התפילה) ואילו רב לא נפל על פניו.^[11]

התלמוד מקשה על מעשיו של רב:

^{בבלי מגילה כב ע"ב} מ"ט רב לא נפיל על אפיה. רצפה של אבנים היתה, ותניא (ויקרא כו, א) "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה". עליה אי אתה משתחוה בארצכם, אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש.

תרגום: מדוע לא נפל רב על אפיו? רצפת אבן היתה שם, וכתוב "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה [על רצפת האבנים]". אסור להשתחוות בכל מקום [בארצכם מחוץ לבית המקדש],^[12] אולם על אבני המקדש מותר [או אולי חובה?] להשתחוות.

התלמוד ממשיך ומציע הסבר נוסף להימנעותו של רב על סמך מעמדו החברתי:

^{בבלי מגילה כב ע"ב} אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה, כיהושע בן נון דכתיב (יהושע ז:י) ויאמר ה' אל יהושע קום לך [למה זה אתה נפל על פניך].

תרגום: אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן יודע בוודאות שייענה מן השמיים, כמו יהושע בן נון שנענה, ככתוב (יהושע ז, י) "וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ".

תירוצים אלו מסבירים לכל היותר את בחירתו של רב בנסיבות נקודתיות, אולם אינם מסבירים מדוע בוטלה ההשתחוויה אפיים ארצה במהלך התפילה.

מדוע נעשתה ההשתחוויה נדירה

חוקרים בני ימינו מציעים כמה הסברים שונים לצמצום נוהג ההשתחוויה.

בידול יהודים מנוצרים

פרופסור לואיס גינזברג ז"ל מבית המדרש לרבנים באמריקה סבור שמשום שהשתחוויה אפיים ארצה, או לכל הפחות כריעה על הברכיים, הפכה לאחד ממנהגי התפילה החשובים בנצרות המוקדמת, היהודים בחרו לבדל את עצמם באמצעות הימנעות מהמנהג. כך הוא כותב:

משום שהכנסייה הנוצרית אימצה את מרבית אופני הסגידה היהודיים, הרי שבארץ ישראל, שם העמיקה עוד ועוד המחלוקת בין בית הכנסת והכנסייה וצברה עוינות, החלו היהודים להביט בעין רעה על אופני הסגידה הישנים.^[13]

בדומה לגינזברג, חוקרים רבים מציינים שההתנגדות להשתחוויה בארץ ישראל הייתה עזה יותר מבְּבָּבֶל.^[14] כך למשל, בסיפור התלמודי שהובא לעיל (בבלי מגילה כב ע"ב), רב מגיע לבבל מארץ ישראל, שבה אין דוגלים בהשתחוויה, ומסרב להשתתף במעשה.^[15]

הימנעות מהשתחוויה לכיוון תמונות

הסבר אחר לביטול המנהג הוא שלאחר חורבן בית המקדש, כאשר החלו להיבנות בתי כנסת מעוטרים ברצפות פסיפס פיגורטיביות, הרבנים ביקשו למנוע מן היהודים להשתחוות כלפי מטה, אל עבר התמונות ברצפה,^[16] משום שהמעשה עלול להתפרש כעבירה על האיסור המקראי המופיע בעשרת הדיברות:

^{שׁמות כ:ד} לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. ^כ:ה לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם....

יעקב בלידשטיין ז"ל, חוקר מחשבת ישראל מאוניברסיטת בן גוריון, מפקפק בהסברים אלו וטוען כי היות שהשתחוויה אפיים ארצה בתפילה היא מנהג יהודי עתיק, לא סביר שייפסק רק משום שגם הנוצרים הראשונים נהגו כך. לעניין רצפות הפסיפס, בלידשטיין מביא ראיות לכך שחז"ל הפסיקו את מנהג ההשתחוויה עוד לפני שפסיפסים נעשו רווחים בבתי כנסת.^[17]

השתחוויה אפיים ארצה מותרת בבית המקדש בלבד

במקום זאת, בלידשטיין טוען ש"השתחוויה אפיים ארצה בתגובה לנוכחות אלוהים הייתה שמורה למקדש, וזה הרי נחרב".^[18] הוא מציין שה"השתחוויה" החלקית  שמציבים חז"ל כתחליף, מתבצעת בצורה מהופכת מההשתחוויה שנהגה במקדש. במקדש המתפללים השתטחו על פניהם כאשר שמעו את שם אלוהים נהגה (משנה יומא ו:ב); אולם לאחר חורבן המקדש, רב – אותו חכם שסרב להשתחוות עם הקהל – אמר:

^{בבלי ברכות יב ע"א} המתפלל כשהוא כורע, כורע בברוך, וכשהוא זוקף, זוקף בשם.

העקרון הזה–שמנהגי בית הכנסת שונים ממנהגי בית המקדש בכוונה תחילה–עשוי להיות חלק מן התשובה. אולם יחסם של חז"ל לנוהגי המקדש לאחר חורבן המקדש הוא עניין מורכב. חלק מהפרקטיקות, כגון קרבנות מן החי, אכן לא עברו אל בית הכנסת. אולם אחרות, כגון ברכת כוהנים, נמשכו.

השפעת התרבות היוונית-רומית

אורי ארליך ניגש לשאלה מכיוון חדש, ובוחן אותה לנוכח התנאים הסוציולוגיים המשתנים ששררו בתקופה. הוא מציין כי ההשתחוויה אפיים ארצה לפני השליט רווחה במזרח גם בזמנים בתר-מקראיים, אולם לא הייתה מקובלת בעולם היווני-רומי, שהיה נקודת ההתייחסות של הדורות הראשונים של חז"ל בארץ ישראל. יוסף בן מתתיהו, לדוגמה, מתאר כיצד באי חצר המלוכה היו משתחווים לפני המלכה בחדייב (כיום בעירק), ומוסיף את המילה "כמנהגם" לטובת הקוראים הרומאים.^[19] ארליך כותב:

עולם המקרא וראשית ימי הבית השני היו נתונים תחת השפעה תרבותית של המזרח, שמחוות ההשתחוויה הייתה בו נורמה מקובלת ביותר בנימוסים החברתיים ואף בפולחן הדתי. לעומת זאת בסוף ימי הבית השני ובתקופת חז"ל הייתה ארץ ישראל נתונה להשפעה הלניסטית-רומית.^[20]

הדבר יכול להסביר מדוע חכמים בארץ ישראל נרתעו ממעשה ההשתחוויה אפים ארצה לפני אלוהים. שכן השתחוויה מסוג זה היא סבירה רק שמקום שמשתחווים גם לבני אדם בעלי סמכות.

וכך כותב ג'ון ופ"ד בולדסון, היסטוריון אנגלי שהתמחה בתולדות רומא העתיקה (1901–1977):

בחיי היום-יום החברתיים… התבזות גופנית כזו [כלומר, השתחוויה אפיים ארצה] לא הייתה קיימת בקרב היוונים עצמם… מנהג חברתי זה… זעזע והרתיע אותם… מבחינת היוונים כולם… הייתה הפעולה סמן אופייני לכניעות המזרחית. הם ראו בכך דבר מגוחך או משפיל, תלוי במצב רוחם.^[21]

ארליך טוען שכאשר חכמי ארץ ישראל יצרו את אופן התפילה החדש לאחר חורבן המקדש, ההשתטחות אפיים ארצה כבר לא נשאה משמעות תרבותית. כאשר המשמעות נעלמה, יכלה ההתנגדות למנהג להיתפס, כפי שכותב בלידשטיין, "כדחייה של ההשפלה העצמית המתלווה להתנהגות זו בכדי לבטא חרטה" או "כהתנגדות ליראת שמיים הפגנתית".^[22]

טקסטים יהודיים שונים מימי הביניים אומרים במפורש כי הבעיה שבהשתחוויה אפיים ארצה בתפילה היא היוהרה שבה. לדוגמה, מנחם המאירי, שפעל בפרובנס במאה ה-13–14, כותב:

אין אדם חשוב רשאי להעמיד עצמו כל כך כחסיד לפני הצבור שיפול על פניו לפניהם.^[23]

ייתכן שלו חי המאירי בארץ שבה השתטחו בני אדם לפני בני תמותה אחרים כעניין שבשגרה, כמחווה של הבעת כבוד או נאמנות, לא היה רואה בנפילה אפיים ארצה לפני אלוהים מעשה של הפגנת יראת שמים כוזבת.

ההשתחוויה הפכה זרה לתרבות המקום

היהדות מעולם לא הגדירה את ההשתחוויה כמחווה השמורה לאלוהים בלבד; ההפך הוא הנכון. היהדות נוצרה ושגשגה כאלף שנים בחברה שבה השתחוויה אפיים ארצה הייתה הדרך הרווחת שבה כיבדו בני האדם – יהודים ולא יהודים – בני תמותה אחרים. משכך, ובדרך הטבע, כבוד זה הוענק גם לאלוהים.

לאחר שחרב המקדש ורבים ממנהגיו גוועו, ההשתחוויה אפיים ארצה נעשתה זרה מבחינה תרבותית והחלה להיראות מגוחכת, משפילה, או הפגנתית ומזויפת. אין פלא אפוא שהמנהג לא הפך לחלק ממנהגי התפילה שנוסדו לאחר החורבן.^[24]