עלינו לשבח: אדון הכל או אלוהי ישראל?

תפילת עלינו לשבח, הנאמרת בסוף כל תפילה בנוסחי אשכנז וספרד מאז המאה ה-17, היא אחת התפילות המוכרות יותר מכל והמובנות פחות מכל בעולם התפילות היהודי. מקורה הוא נושא למחלוקת גדולה אולם ככל הנראה היא חוברה בין המאה ה-3 והמאה ה-7 לספירה כפתיחה לברכת מלכויות בתפילת ראש השנה. רק במאה ה־12 בצרפת הפכה עלינו לשבח לחלק בלתי נפרד מתפילות היום-יום.

כדי שהתנגדותה של התפילה הזו לעבודה זרה לא תתפרש כאנטי־נוצרית ייחסו אותה חכמים וחוקרים מימי הביניים ומן העת החדשה לדמויות טרום־נוצריות, מיהושע ועד רבן יוחנן בן זכאי. מאחר שהלשון, הרעיונות והסגנון השירי שלה דומים לאלו של שירת הקודש העברית במאות ה־7-5, סביר להניח שהתפילה הזו אינה מתקופת בית שני, אינה פרי עטו של האמורא רב,^[1] ואינה חלק מספרות ההיכלות, שלוש התיאוריות המרכזיות בימינו למקורה של התפילה הזו.^[2]

משמעותה של עלינו לשבח

שני חלקיה של תפילת עלינו עוסקים בקשר שלנו עם אלוהים בצורה שלכאורה יוצרת סתירה, אך האמת היא ששני החלקים משלימים זה את זה.

חלק א – אלוהי ישראל האוניברסלי

חלקה הראשון של תפילת עלינו מבטא את הקשר הבלעדי של ישראל ואלוהיו. המתח התיאולוגי מורגש. התפילה פותחת במילים:

עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדון הַכּל לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוצֵר בְּרֵאשִׁית

אלוהי ישראל מוצג כאדון הכל וכבורא העולם. אין הוא מתואר כאלוהי יציאת מצרים או כאלוהי הברית עם האבות, אלא דווקא כאלוהי הבריאה. אם כן האם רק עלינו, עם ישראל, לשבח אותו? מדוע אין העולם כולו נושא תפילה לאדון הכל? התשובה לשאלה זו מגיעה בשני שלבים. הראשון שבהם נמצא בפסוק המובא כראייה לחלק הראשון (דברים ד:לט):

^{דברים ד:לט} וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְ־הוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד.

במילים אחרות מכיוון ששום עם אחר לא נחשף להתגלות שכזו, רק אנו, היהודים, שהתוודענו לאמת של בריאת העולם, נקראים לעבוד את האל האחד שברא את הכל. עם זאת תשובה זו אינה מספקת שהרי אל אוניברסלי כזה ראוי להיות נעבד על ידי האנושות כולה, במיוחד לאור האמור בתפילה כי זהו האל האמיתי היחיד ואילו האחרים הם "הבל וריק" ו"אל לא יושיע". מתח זה מוצא את פתרונו בחזון העתידי המתואר בחלק השני של תפילת עלינו לשבח.

חלק ב – מלכותו העתידית של האל האוניברסלי

החלק השני של תפילת עלינו לשבח פותר את המתח שבין אל אוניברסלי ובין פולחן המיוחד לעם אחד בלבד על ידי התקווה כי בעתיד המצב ישתנה. כדי לגשר על הפער שבין התואר "אדון הכל" (המופיע בחלק הראשון)^[3] ובין הפולחן המצומצם של אל אוניברסלי זה החלק השני של התפילה פותח במילים "על כן נקווה לך ה' אלוהינו"^[4]. התקווה הזו, המתוארת במשפטים הבאים, היא שאלוהים יהפוך מלהיות אלוהי ישראל בלבד לאלוהי האנושות כולה. בכך נפתר הקושי העולה מקריאת החלק הראשון לבדו.

אחד האמצעים הספרותיים המדגישים את הנקודה הזו הוא החזרה על המילה "כל":

• וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ
• לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ
• יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל
• כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ
• תִּשָָּבַע כָּל לָשׁוֹן
• וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ

אם כך הנושא הכולל של הפסקה השנייה הוא האוניברסליזציה של פולחן ה' מפולחן יהודי לפולחן אנושי. רעיון זה מודגש גם דרך ארבע שמות פועל: "לראות, להעביר, לכונן ולהפנות", המתארים את תהליך השינוי הגלובלי הזה. הנושא של שם הפועל הראשון הוא העם היהודי, אותו דובר גוף הראשון המגולם במילה "עלינו". שלושת הפעלים האחרים נמצאים באחריותו של אלוהים.

שם הפועל הראשון – "לראות"

תקוותנו הראשונה היא:

לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ

ביטוי זה הוא ארמז למקדש, כאמור בתהילים:

^{תהלים סג:ג} כֵּן בַּקֹּ֣דֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶך

כאן הופעתו הצפויה של אלוהים מדומיינת ככזו שתהפוך את העולם למעין מקדש אוניברסלי. בתהליך המתואר הופכת "שכינת עוזו" של אלוהים שבחלק הראשון נמצאת ב"גבהי מרומים" ונודעה רק לעם ישראל ל"תפארת עזך", הזוהרת בהדרת כבוד לעיני כל בני האדם על פני האדמה.

שם הפועל השני – "להעביר"

ברגע שאנשים יראו את עוזו של אלוהים מתגלה על פני האדמה יוכל שם הפועל השני שבתקווה הזו לצאת לפועל. אלוהים יפעל:

לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן

התקווה זו משתמשת בלשון הנביאים כדי לתאר את הסרת אלוהי השקר והעבודה הזרם מן העולם וקבלה אוניברסלית של אלוהי ישראל.

שם הפועל השלישי – "לתכן"

התקווה השלישית היא:

לְתַכֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי

על פי הנוסחים הקדומים של תפילת עלינו, המילה נכתבת בכ"ף ולא בקו"ף, כלומר "לכונן" ולא "לתקן". במקרא המילה הזו מקושרת למלכות, למקדש ולעולם. הפסוק בתהילים צו:י מבטא את הרעיון הזה באומרו: "אִמְרוּ בַגּוֹיִם יְ־הוָה מָלָךְ אַף-תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל-תִּמּוֹט". במקרה שלנו הכוונה היא לא ליציבותו של העולם הפיזי, אלא לבנייה איתנה של עולם דתי ומוסרי.^[5] התפילה ממשיכה לתאר את הדברים הכרוכים בכינון עולם בדרך של מלכות אלוהית כזו, כלומר, ששמו של אלוהים ייקרא על ידי כל בשר, שכל הרשעים ישובו אליו, ושכל תושבי העולם ישתחוו לפניו.

שם הפועל הרביעי – "להפנות"

התקווה הרביעית היא:

לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ

זוהי תולדה של "כל בני בשר יקראו בשמך", ודוגמה מפעימה לאופן שבו "מנצלת" התפילה ביטויים מן המקרא לצורכי החזון שלה. שלוש פעמים מופיע הביטוי "רשעי ארץ" בספר תהילים ובכל פעם מדבר על השמדתם ולא על שובם לאלוהים. תפילת עלינו, לעומת זאת מתאימה לפרק בספר יחזקאל, לפיוט "ונתנה תוקף"^[6] ולשאר תפילות ראש השנה, קטעים המבקשים לכלות דווקא את הרשעה אך לא את הרשעים:

וְעוֹלָתָה [ולא בני עולה] תִּקְפָּץ פִּיהָ, וְכָל הָרִשְׁעָה [ולא הרשעים] כֻּלָּהּ כֶּעָשָׁן תִּכְלֶה

בעלינו לשבח כמו בתפילות ראש השנה בכלל התשובה דוחקת את הנקמה, אך הפעם אין זו התשובה של עם ישראל אלא של האנושות כולה.

התקווה העתידית: הכרה אוניברסלית באלוהים

אילו היו ארבע התקוות מתגשמות אזי (בעקבות ישעיהו מה:כג):

יַכִּֽירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי לְךָ תִכְרַע כָּל בֶּֽרֶךְ תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן

בדיוק כפי שעושה עם ישראל בחלק הראשון של התפילה. רעיון מקראי זה מתורגמת כאן לסגנון תיאולוגי חז"לי טיפוסי:

וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ, וְתִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד

אלוהי המקרא הוא אלוהי הברית, ועל כן המקרא חוזה הצטרפות של זרים לישראל בכל מקום אשר ילך (ראו שמות יב:מח, דברים כט:י, ישעיהו נו:ו-ח). חז"ל לעומת זאת מדברים על אלוהים העולה למלוכה ועל כן חוזים קבלה אוניברסלית של אלוהי ישראל. המטרה אינה לשלב את האנושות בתוך עם ישראל, אלא להרחיב את ריבונותו של אלוהים לכלל האנושות. בחלק א האנושות מחולקת לפי מוצא דתי. בחלק ב היא מתאחדת דרך מוסר דתי.

ריבונות על העולם כולו

החזון של תפילת עלינו הוא חזון אוניברסלי לגמרי. כמו סיפור הבריאה בבראשית א:א-ב:ד הוא אינו מזכיר את ציון, את המקדש, את התורה או את המצוות. עם ישראל אינו נזכר בו אלא רק עלינו/אנחנו. אין בו לא יום דין עתידי או גיור רק קבלה אוניברסלית של מלכות אלוהים.

כמו הפסקה הראשונה של "ובכן" בתפילת העמידה של ראש השנה גם כאן האוניברסליות מודגשת באמצעות החזרה על המילה "כל". בתפילה ההיא אנו מבקשים מאלוהים להטיל את מוראו על כל האנושות ועל כל הבריאה עד שכולם ישתחוו לפניו "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם", כלומר העולם כולו יכיר סוף סוף את ריבון העולמים שאנו כבר מכירים.

בתפילת עלינו אנו מקווים שאלוהים יכרית את עבודת האלילים מן הארץ ושכל האנושות תקרא בשמו. כל בני בשר, כל רשעי ארץ, כל יושבי תבל, כל ברך וכל לשון, כולם יקבלו את ריבונותו של אלוהים על העולם כולו.

עלינו לשבח וקריאת שמע

בחז"ל מכונה קריאת שמע בשם "קבלת עול מלכות שמים". זוהי לשון זהה כמעט ללשון של עלינו לשבח: "ויקבלו כולם את עול מלכותך". המעבר מקבלת "עול מלכות שמים" של עם ישראל לבדו לקבלת עול מלכות שמיים של האנושות כולה משתקף בשאלה המדרשית על הפסוק הפותח את פרשיית שמע (ספרי דברים לא), "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".

^{ספרי דברים לא} ה' אלהינו, למה נאמר והלא כבר נאמר ה' אחד, מה תלמוד לומר אלהינו עלינו החל שמו ביותר

המדרש תמה כיצד התורה יכולה לומר שאלוהים הוא שלנו אם יש רק אלוהים אחד. אף אחד לא אומר "שתיים ועוד שתיים שלנו שווה ארבע". המדרש מציע שתי תשובות. התשובה הראשונה היא שאנו היינו הראשונים להכירו וכי הייתה זו ההיכרות המעמיקה ביותר. אך יש גם תשובה שנייה:

דבר אחר ה' אלהינו עלינו ה' אחד על כל באי העולם, ה' אלהינו בעולם הזה ה' אחד לעולם הבא וכן הוא אומר (זכריה יד ט) והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד

אבל האם ה' לא אחד כבר עכשיו, שואל התלמוד (בבלי פסחים נ ע"א).^[7] אם הוא יהיה אחד רק ביום ההוא, מה זה אומר על אחדותו בהווה? לתלמוד תשובות רבות אבל התשובה של עלינו לשבח היא שאלוהים עדיין לא התקבל על כלל האנושות. "ה' אחד" פירושו "אחד לכל", מצב שטרם התגשם.

האמירה הזו היא סגירת מעגל. בניסיון להבין את הפרדוקס באמירה ש"אלוהינו" הוא גם האלוהים היחיד, חז"ל מביטים אל אחרית הימים שבה האנושות כולה תקבל על עצמה עול מלכות שמים כפי שעשו ישראל לפניה. כפי שחז"ל מצטטים את זכריה יד:ט כדי לפרש את המילים "ה' אחד" כ"אחד לכל", גם תפילת עלינו לשבח מצטטת אותו כגושפנקא לחזון מלכות ה' האוניברסלית שלה.

הקשר המדרשי בין עלינו ושמע

דורות מאוחרים הבחינו ששני החלקים של עלינו מתחילים בע' ומסתיימים בד' ויוצרים פעמים את המילה "עד", וראו בכך רמז לאמור בספר דברים כי "עַל-פִּי שְׁנֵי עֵדִים, אוֹ עַל-פִּי שְׁלֹשָׁה-עֵדִים--יָקוּם דָּבָר" (דברים יט:טו). ע' היא גם האות האחרונה במילה שמע ד' היא גם האות האחרונה של המילה אחד, ובספר התורה שתי האותיות האלה נכתבות בצורה מיוחדת. שמע ועלינו הם "שני עדים" למעבר של התפילה מ"אדון הכל" שרק עם ישראל עובד לאל של האנושות כולה.

חזון משחזר לעומת חזון אוטופי

בניגוד לרוב החזונות היהודיים על העתיד, "עלינו לשבח" אינו חזון משחזר, כלומר חזון השואף להחיות מחדש עבר אידיאלי כי אם חזון אוטופי, כלומר חזון המבקש ליצור עתיד אידיאלי. גם התקווה של "לך תכרע כל ברך" לא אמורה להתממש באיומי אקדח. התפילה אינה מייחלת להתייהדותה של האנושות אלא חוזה כיצד האנושות כולה תקבל על עצמה את האמונה המונותאיסטית ותחיה חיים מוסריים ("להשיב אליך את כל רשעי הארץ"). זוהי שאיפה לקבלת עול מלכות שמים של כלל האנושות, מצב שבעיני "עלינו לשבח" זהה גם להכחדת הרוע מן העולם.

העתיד המיוחל הוא עולם אוטופי שבו כל בני האדם עובדים את אלוהים. עם ישראל זכה להתגלות הראשונה של אמת שהעולם כולו יכיר בה לבסוף, והוא אינו אלא החלוץ של עבודת ה' האוניברסלית. העובדה שבשיאה של אי הסובלנות הדתית של ימי הביניים הפכה עלינו לשבח לקטע הסיום הקבוע של התפילה, מעין "המנון" לאומי שכזה, היא חידה מופלאה.