"מה טובו אוהליך יעקב" – הלל של בלעם לנשות ישראל

אחר שבני ישראל חונים בערבות מואב שוכר בלק מלך מואב את בלעם כדי לקללם (במדבר כב:ד–ו). פעמיים מנסה בלעם לקלל את ישראל אך י־הוה מסכל את כוונתו והופך את הקללה לברכה לריבוי העם (כב:מא–כג:י) ולעוצמה צבאית (כג:יא–כד). בפעם השלישית^[1] מחליט בלעם לברך את ישראל ביוזמתו שלו ואומר כך:

^{במדבר כד:ה} מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.^[2]

שורת הפתיחה היפהפייה הזו מעטרת אינספור בתי כנסיות בכל רחבי העולם. היא פותחת את תפילת שחרית וגם זכתה ללחנים מוכרים. אבל מה בכלל הפירוש של ברכתו של בלעם לאוהלי ישראל?

הפרשנות המודרנית רואה בפסוק הזה הלל ליופייה של ההתיישבות הישראלית בארץ בתקופה קדומה כלשהי.^[3] התלמוד רואה באוהלים ובמשכנות רמז לבתי כנסיות ובתי מדרשות (בבלי סנהדרין קיה ע"ב).^[4] וכך כתב רבי טוביה בן אליעזר (המאה ה־11 בביזנטיון) במדרש "לקח טוב" שלו:

מה טובו אהליך יעקב – אלו בתי מדרשות. משכנותיך ישראל. אלו בתי כנסיות.^[5]

פרשנות זו מחברת בין האהלים והמשכנות של בלעם ובין אהל מועד והמשכן. רש"י לעומת זאת, בעקבות דברי הבבלי בבבא בתרא (ס ע"א),^[6] קורא את המילה אוהלים כפשוטה:

מה טובו אהליך – על שראה פתחיהם שאין מכוונין זה מול זה.

לפי פירוש זה, בלעם ראה כי היושב באוהל אחד לא יכול היה לראות מה מתרחש באוהל חברו, והעריך שהדבר נעשה כדי שבני הזוג בכל אוהל יוכלו להתייחד זה עם זה בצניעות. הפרשנויות המדרשיות האלה מבליטות שתיהן את הקושי לקרוא את הפסוק כפשוטו – מדוע מכל הדברים, בוחר בלעם לשבח את האוהלים?

"שובו לכם לאהליכם" בספר דברים: לשון נקייה ליחסי מין

תיאור מעמד הר סיני בספר דברים מלמד אותנו שהמילה "אוהלים" יכולים לפעמים לשמש דימוי ליחסי אישות. בספר שמות, לפני שי־הוה יורד אל ההר, משה מצווה על העם להתקדש ולהתנזר מפעילות מינית כדי לשמור על טהרה:

^{שׁמות יט:יד} וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. ^יט:טו וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה.

בחזרה על הסיפור הזה בספר דברים מתואר כי העם חשש על חייו וביקש שמשה לבדו יהיה העד להתגלות האלוהית. י־הוה נענה ואמר למשה כך:

^{דברים ה:כז[*ל]} לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם.

הביטוי "שובו לכם לאהליכם" הוא לשון נקייה להיתר עבור העם לשוב לפעילות מינית. כך חז"ל הבינו את הפסוק הזה (בבלי מועד קטן ז ע"ב) ואף החילו את ההבנה הזו על פסוק אחר עם המילה אוהל, בפרשייה העוסקת בדיני מצורע:

...תַנְיָא: ״וְיָשַׁב מִחוּץ לְאׇהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים״ (ויקרא יד:ח), שֶׁיְּהֵא אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וְאֵין ״אׇהֳלוֹ״ אֶלָּא אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם״.^[7]

אין ספק כי המילה "אוהל" הובנה כאן כ"אשה" בממד המיני שלה.^[8]

"אהליבה" – הכינוי הבוטה בנבואת יחזקאל

יחזקאל בנבואתו מעביר את הדימוי המיני של האוהל אל המישור הגרפי. הנביא מדמה את שומרון וירושלים לשתי אחיות הנשואות לי־הוה:

^{יחזקאל כג:ב} בֶּן אָדָם שְׁתַּיִם נָשִׁים בְּנוֹת אֵם אַחַת הָיוּ... ^כג:ד וּשְׁמוֹתָן אָהֳלָה הַגְּדוֹלָה וְאָהֳלִיבָה אֲחוֹתָהּ וַתִּהְיֶינָה לִי וַתֵּלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּשְׁמוֹתָן שֹׁמְרוֹן אָהֳלָה וִירוּשָׁלִַם אָהֳלִיבָה.

השם "אהלה" אינו אלא "האוהל שלה", והשם "אהליבה" הוא "אהלי בה". בתיאור חטאיהם של שתי הערים משתמש יחזקאל בדימויים מיניים הנושקים לפורנוגרפיה.^[9] כך למשל כותב יחזקאל על אהליבה (ירושלים):

‏^{יחזקאל כג:יז} וַיָּבֹאוּ אֵלֶיהָ בְנֵי בָבֶל לְמִשְׁכַּב דֹּדִים וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּתַזְנוּתָם וַתִּטְמָא בָם וַתֵּקַע נַפְשָׁהּ מֵהֶם.^[10]

בגידתה חסרת הבושה של אהליבה כה חמורה עד שיחזקאל רואה בה הצדקה ואפילו סיבה טובה לחורבן ירושלים והמקדש. אין השכינה האלוהית ראויה לשרות בכלי שנטמא כל כך:

^{יחזקאל כג:יח} וַתְּגַל תַּזְנוּתֶיהָ וַתְּגַל אֶת עֶרְוָתָהּ וַתֵּקַע נַפְשִׁי מֵעָלֶיהָ כַּאֲשֶׁר נָקְעָה נַפְשִׁי מֵעַל אֲחוֹתָהּ.

השם "אהלי בה" רומז על מקדש ה' בירושלים. כשירושלים מכניסה כוחות ואלילים זרים אל תוך מרחבו הפרטי של י־הוה משול הדבר לניאופה של אהליבה.^[11] אם ממשיכים את עולם הדימויים הזה הרי שאוהלו של י־הוה הוא איבר מינה של ירושלים^[12], דבר שכמו המקדש נועד אך ורק לבן זוגה האלוהי ורק כך יישאר בקדושתו.^[13] בהקשר הזה המילה אוהל היא לשון גנאי מכוונת, כינוי בוטה לאיבר המין הנשי המגלם את התיעוב שחש המחבר למול חילול המקדשים בשתי הערים.

הלשון הנקייה בברכת בלעם ובשיר השירים

השימוש באוהל כדימוי לאישה, למין ואפילו לאיבר המין מעורר מחשבה מחודשת על המונח הזה בדברי בלעם. ביטוי השבח של בלעם, "מה טובו", מופיע עוד פעם אחת בכל המקרא, בתוך אחד משירי האהבה של שיר השירים, בדברי השבח של הדוד לרעייתו:

‏^{שׁיר השׁירים ד:י} מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים. ^ד:יא נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן.

החושניות של שיר השירים ניכרת כאן היטב, וממשיכה גם בשיר הבא:

^{שיר השירים ד:יב} גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם. ^ד:יג שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים. ^ד:יד נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים. ^ד:טו מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן.

הדוד ממשיל את גוף הרעייה לגן ומתאר כי הוא "נעול", כלומר לא נגיש למגע אינטימי.^[14] לאחר מכן הוא מדמה את המראה שלה ובפרט את ריחה לבשמים מבשמים שונים.

דימויי הגן והמים החיים מופיעים גם אצל בלעם, מיד לאחר דבריו – "מה טובו". המילים המודגשות משותפות גם לבלעם וגם לשיר השירים:

^{במדבר כד:ו} כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע יְ־הוָה כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. ^כד:ז יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים...

ה"אַהָלִם" בשירת בלעם (הן ה"אהלות" בשיר השירים) הם לשון נופל על לשון עם ה"אֹהָלִם" שבפסוק הקודם. במקומות אחרים מזוהה ניחוח האַהָלִים עם התעלסות אהבים, והנה למשל בדברי הפיתוי של האישה הזרה בספר משלי:

^{משׁלי ז:יז} נַפְתִּי מִשְׁכָּבִי מֹר אֲהָלִים וְקִנָּמוֹן.‏

בלעם מזכיר גם ארזים, שנרמזו גם בשיר הקודם בשיר השירים, במילים "כְּרֵיחַ לְבָנוֹן" (ד:יא).

דימויי המים חוזרים פעמים רבות הן אצל בלעם הן אצל הדוד בשיר השירים, המתאר את הרעייה כמעיין גנים וכבאר. מקבילה נוספת בין השניים היא השורש נ.ז.ל החוזר בשניהם. המים הנוזלים מופיעים גם בדברי השבח של ספר משלי לחיבור שבין איש לאשתו:^[15]

‏^{משׁלי ה:טו} שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ. ^ה:טז יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה בָּרְחֹבוֹת פַּלְגֵי מָיִם. ^ה:יז יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ. ^ה:יח יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ.

בשיר השירים הדימויים האלה לא נועדו לתאר רק את גופה של הרעייה אלא לרמוז בבירור על יחסי מין. בחצי הבא של השיר הזה מופיע דו שיח ובתוכו מזמינה הרעייה את הדוד לבוא אל הגן, להנות מפירותיו ולהרוות את צימאונו:

^{שיר השירים ד:טז} עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו.

הדוד עונה ומתייחס למעשה האהבה שלהם:

^{שיר השירים ה:א} בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי...

על רקע דברים אלה דברי הפתיחה של בלעם על אוהליו הטובים של ישראל הדומים לגנים ולצמחי בושם על גדת נחל אינם אלא דימוי לטובן של נשות ישראל.

ברכה לפריון

על פי קו הדימויים הזה המשך דבריו של בלעם הוא למעשה ברכה לגבר הישראלי – "מימיו" וזרעו יזרמו ויגיעו אל "מים רבים", כלומר האישה:

^{במדבר כד:ז} יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים...

בתפיסת המזרח הקדום לגוף האישה יש מאגר מים פנימי, ותהליך הרבייה האנושי נוצר מקליטה של מים וזרע אל תוך האישה היוצאים לבסוף בדמות הוולד ומי הלידה. פסוק זה מתכתב אפוא עם תפיסה זו.^[16]

עם זאת, לשון הפסוק אינה קשורה רק למיניות. היא גם מציגה דימוי נפוץ במזרח הקדום, הרואה את חיי אדם כתוצר חקלאי. תקווה פריימר־קנסקי מכנה זאת "דימויי אדם-צומח" ומזכירה לנו כי הרעיון הזה מושרש בשפה העברית באינספור ביטויים, למשל זרע או פרי (במובן של צאצא).^[17]

תפיסה זו של האדם כצמח מסבירה גם את הדימוי של האישה כגן, מוטיב נוסף של המזרח הקדום החוזר במקומות שונים לגמרי, מכתובת שומרית הקוראת "חרוש את רחמי" ועד דברי הקוראן "נשותיכם הן כאדמת חריש לכם" (סורה שנייה, 223, תרגום דאר אל אסלאם). בישעיהו ה:א–ז נמשלת אהובתו של י־הוה לכרם וכאשר שמשון מאשים את הפלישתים כי נגעו באשתו הוא אומר להם כך: "לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי" (שופטים יד:יח).^[18]

אם כן, תוך שימוש בעולם הדימויים של המזרח הקדום, בלעם למעשה אומר כך: "מה טובו נשותיך הפוריות ישראל". בשילוב ההבטחה כי זרעם של הגברים הישראלים יישא פרי יוצרת השירה הזו ברכה לפריון.

בהקשרה הרחב ברכת הפריון של בלעם היא גם אזהרה

בתוך ההקשר הרחב יותר של הסיפור ברכת האוהלים של בלעם מתגלה כי ההבטחה לגברי ישראל ששוברה בצידה: נשותיכם יהיו פוריות וייקלטו את זרעכם; אם תגבילו את המיניות שלכם אליהן, ל"אוהליך" בלבד, תזכו לכוח גברא גם במיטה וגם במלחמה.^[19] בדיעבד מתגלה שזהו גם אות מבשר רעות. מיד לאחר סיפור בלעם מתפתים גברי ישראל לנשות מואב ועובדים את אלוהיהן:

^{במדבר כה:א} וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. ^כה:ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן.

החטא הזה גורר מגפה שבה מתים עשרים וארבע אלף איש מישראל. לו רק הקשיבו הגברים לבלעם!

היפוך האזהרה: בלעם בעיני המחברים הכהניים

על אף האזהרה הטמונה בתוכה ברכת בלעם עצמה מתארת את הצלחתו של ישראל ומתאימה לדיוקן החיובי של בלעם המצטייר במקורות הקדומים יותר. אלא שמעמד זה נסדק בהדרגה בקטעים דברימיים ובתר-דברימיים, המציגים את בלעם באור שלילי: לא עוד נביא אמת המעביר את דבר י־הוה, אלא ידעוני עובד אלילים, טיפש יותר מאתונו.

המחברים הכהנים מטילים דופי בדמותו של בלעם אף יותר, ומציגים אותו כמי שלא ניסה להציל את עם ישראל מפיתוי הנשים עובדות האלילים ואף כהוגה הרעיון, כלומר האיש שהאחריות על חטא בעל פעור מוטלת על כתפיו.^[20] כך אחר מלחמת מדיין (במדבר לא:ב) משה מצווה על בני ישראל להרוג את המדייניות שנלקחו בשבי באומרו כי:

^{במדבר לא:טז} הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּי־הוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְ־הוָה.

הגרסה הכהנית של הסיפור מעבירה את התפיסה כי משכב עם נשים נוכריות מוביל לחורבן ישראל בצורה מטלטלת.^[21] בדיוק ברגע שבו משה קורא לקיים גזר דין מוות בכל הגברים שחטאו בבעל פעור רואה פנחס חטא כזה מתרחש לנגד עיניו.

^{במדבר כה:ח} וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

המילה קֻבָּה, כלומר אוהל, היא משחק מילים מכוון עם המקום שבו דוקר פנחס את החוטאים, קֳבָתָהּ של האישה. מילה זו מתפרשת לרוב כבטן/גוף/קיבה אולם נכון יותר יהיה לראות בה שימוש נוסף בלשון נקייה לרחם או לאיבר המין.^[22]

הסיפור הגרפי והאלים של בעל פעור הגיע למקומו הנוכחי בבמדבר כה מפני שהמחברים הכהנים הבינו כי "ברכת האהלים" של בלעם היא ברכה לאון ולפוריות. המחברים הכהנים הפנו את הדימוי המיני של האוהל בברכת בלעם כנגד בלעם המושמץ כדי לרמוז: הברכה הזו לא רק הייתה אזהרה לגברי ישראל מפי הבגידה בנשיהם ובאלוהיהם, אלא בעיקר הסיבה לה.