בנות צלפחד מערערות על החוק ומשה נאלם דום

נשים ולשון

הנרטיב המקראי נושא גוון גברי. כיוון שהוא נכתב על ידי גברים, הוא פונה אל הקהל דרך דמויות גבריות ומתעד בעיקר שיח גברי. ההנחה הרווחת היא שנשים מיוצגות באמצעות השיח הגברי, בעוד שהעולם הנשי הוא עולם אילם במידה רבה. אם נשים הושתקו או לא עוּדדו לבטא את עצמן, הרי שממילא כישוריהן הלשוניים לא יכלו להתפתח באותה מידה כמו אלו של הגברים. ואף על פי כן, נדמה שכאשר נשים עומדות במרכז הסיפור, רבות מהן מפגינות כישרון מילולי ויצירתיות לשונית מרשימה.

היכולת של נשים לבטא ולהביע את עצמן הופכת לעיתים קרובות למקור של כוח נשי, המאזן במידת מה את נחיתותן המשפטית והכלכלית של נשים בחברה המקראית. נשים כמו חנה, נעמי, רות ודבורה, מפגינות כישרון לשוני שמשפיע השפעה מכרעת על גברים ומעשיהם, ובו בזמן מקדם את מטרותיהן שלהן.

בנות צלפחד מפרות את הסדר הפטריארכלי

כדי לחלק את ארץ כנען לאחר הכיבוש, משה עורך מפקד של בני ישראל (במדבר כו). בתוך כל שבט, הנחלות תינתנה לכל ראש משפחה גבר. זהו ההקשר שבו אנו פוגשים את בנות צלפחד, שאביהן מת מבלי להותיר אחריו יורש זכר:

^{במדבר כו:לג} וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה.^[1]

נוכח האפשרות שהן תהיינה מודרות מחלוקת הנחלות, מעלות הבנות את תביעתן בפני מנהיגי ישראל.^[2] בכך הן מערערות על הליך פטריארכלי של רישום פטריליניאלי (לפי יוחסין של גברים בלבד) של שבטי ישראל ותתי-שבטיהם. הן מבדילות את עצמן מהמון הנשים האלמוניות, כשהן הופכות לדמויות מובחנות שראויות לכך ששמותיהן הפרטיים יצוינו יותר מפעם אחת בלבד:

^{במדבר כז:א} וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה.

חשיבותה של היוזמה הנועזת של הנשים "לִקְרֹב" מתבררת בשימוש בשורש ק.ר.ב, שמשמעותו "להתקרב", "לגשת" או "לפנות". אותו פועל עצמו מצוי גם בהמשך, כאשר משה קרב אל ה' בעניינן (במדבר כז:ה). הפועל מוזכר גם בספר דברים, כאשר משה מזכיר כיצד ציווה את העם להביא אליו בעיות קשות לשיפוט (דברים א:יז). כדי להדגיש עד כמה מאתגר ונועז היה המעשה של הבנות בפנייתן, מונה הטקסט את כל בעלי הסמכות הגבריים שמולם הן נאלצות לעמוד בשעה שהן ניגשות לפתח אוהל מועד:

^{במדבר כז:ב} וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר....

חמש האחיות בונות את טענתן בכישרון תוך חלוקתה לשלושה חלקים. ראשית, הן מציגות את העובדות שאין עליהן עוררין: הן מדגישות, לזכות אביהן, את נאמנותו למשה בזמן המרד של קורח נגדו (במדבר טז);^[3] וכן מציינות שצלפחד מת מבלי להותיר אחריו יורשים זכרים:

^{במדבר כז:ג} אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְ־הוָה בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ.

בשלב השני, לובשת לשונן של האחיות טון אסרטיבי מעט יותר, כאשר הן גורסות כי אין זה ראוי ששמו של אביהן יימחה מההיסטוריה בכך שלא תהיה נחלה שתישא את שמו:

^{במדבר כז:ד} לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן...

רק אז פורשות האחיות את בקשתן שיורשה להן לרשת את הקרקע שהייתה ניתנת לאביהן אילו היה עדיין חי:

^{במדבר כז:ד} תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.

המדרש הימי-ביניימי ילקוט שמעוני מציג כל אחת מחמש בנות צלפחד כטוענת חלק שונה מהטיעון בצורה אסטרטגית:

דבר אחר: ותקרבנה בנות צלפחד חמשתן אמרו חמשה דברים. הראשונה אמרה: "אבינו מת במדבר". השניה אמרה: "והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח". השלישית אמרה: "כי בחטאו מת, הוא המקושש".^[4] הרביעית אמרה: "ובנים לא היו לו". החמישית אמרה: "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו", וכל הפסוק (כז:ד).

אף על פי שהנשים אכן מערערות במובלע על החוק, או על הנוהג הקיים, המונע מבנות לרשת את נחלת אביהן, הרטוריקה שלהן זהירה ונבונה ואינה מתריסה בגלוי נגד המוסדות הפטריארכליים.

מערערות על החוק, לא על הפטריארכיה

במקום לערער על ההיגיון שמאחורי החוק, הן מציבות את אביהן ואת זכותו להמשכיות שמו במרכז הפנייה שלהן. אף שבסופו של דבר מטרתן היא לרשת את אדמת אביהן, הן עוטפות את בקשתן בשפת הפטריארכיה, ומדגישות כי הן מבקשות נחלה "בתוך אחי אבינו" — ובראש ובראשונה למען אביהן.

משה וזקני ישראל אולי השתכנעו שהנשים ביקשו לחזק את הסדר הפטריארכלי באמצעות הבטחת המשכיות שמו של אביהן, אך המילים שמצלצלות באוזנינו בעוצמה הן דווקא "תנה לנו אחֻזה בתוך אחי אבינו". כפי שמטעים חוקר המקרא ברוך א' לוין (1930–2021):

הדאגה המובעת כאן היא ל"שמו" של האב, שהיא דרך לומר "זכותו על הקרקע"… לפי המערכת הקיימת, בהיעדר יורש זכר, אחֵי צלפחד או יורשיהם היו נוחלים את הקרקע, והם היו מעניקים לה את שמם שלהם… על כן, בנות צלפחד עמדו על כך שינחלו לצד נחלת דודיהן מצד אביהן. העוצמה שבבקשתן מורגשת היטב.^[5]

הדחף האנטי-פטריארכלי שמוטמע בדברי הנשים, שלכאורה נאמרים לתומם, נחשף במדרש שמרחיב את דבריהן:

^{ספרי במדבר פסקא קלג} כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים ולא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה. אמרו: לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום. בשר ודם רחמי המקום! בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות. אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא על הזכרים ועל הנקבות, רחמיו על הכל, שנאמר: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה:ט).^[6]

במילים אחרות, במבנה החברתי הקיים יש סולידריות בין הגברים נגד הנשים והסכמה שבשתיקה לשמר את זכויות הגברים על חשבון הנשים. על פי מדרש זה, הנשים מאשימות את הגברים — ולא את ה' — בהטייה ובעליונות הגבריות.

משה נאלם דום

הרטוריקה הסוחפת של הנשים משתיקה את משה וגורמת לו לפנות מיד להתייעצות עם ה':

^{במדבר כז:ה} וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְ־הוָה.^[7]

נראה שה' מתרשם לא רק מהטיעון של הנשים, אלא גם מהאופן המדוקדק שבו ניסחו את דבריהן. כאשר הוא משיב לפנייתן, הוא כמעט מצטט את דבריהן מילה במילה — ואף משבח את ה"דיבור" שלהן:

^{במדבר כז:ו} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ^כז:ז כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן.^[8]

הניסוח של דברי ה' מדגיש כי התרשמותו אינה נוגעת רק לצדקת טענתן של הנשים, אלא גם לאופן שבו בחרו להציג אותה. המילה "דֹּבְרֹת" מדגישה את פעולת הדיבור עצמה — את אופן ההתבטאות — ולא רק את עצם התביעה. בנוסף, התואר "כֵּן" אינו מציין בהכרח רק "צודק" או "נכון" במובן המשפטי, אלא יכול להתפרש גם כ"מדויק" או "ניסוח נכון", כלומר כמתייחס לסגנון ואיכות הדיבור של הנשים לא פחות מאשר למהות דבריהן.

המדרש בבמדבר רבה מפרש אף הוא את תגובתו של ה' כמתייחסת דווקא לעניין ה"דיבור":

^{במדבר רבה כא} הֱשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, שֶׁהוֹדָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדִבּוּרָן.

זכותן של הבנות לגלות תורה

מדרש הספרֵי טוען שמשה הוא זה שהיה צריך למסור את ההלכה הזו, אך היא נמסרה דווקא על ידי בנות צלפחד כהכרה בזכותן ובגדולתן:

^{ספרי במדבר פסקא קלג} ראויה היתה פרשת נחלות שתאמר על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד שנאמרה על ידן. לכך מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.

הספרי גם משבח את חמש האחיות על רצונן העז לרשת חלק בארץ ישראל בשעה שבני ישראל עוד היו במדבר, וחלק מהגברים אף הטילו ספק אם ייכנסו אי־פעם לארץ:

^{ספרי במדבר פסקא קלג} רבי נתן אומר: יפה כח נשים מכח אנשים: אנשים אומרים (במדבר יד:ד) "נתנה ראש ונשובה מצרימה", ונשים אומרות "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו" (כז:ד).^[9]

כך הצליחו חמש בנות צלפחד לחולל תיקון בחוק הירושה, ולהחליף נוהג שראה בזכרים בלבד יורשים לגיטימיים של נחלת אביהם המת. ה' מצווה את משה לכלול בחוק לא רק את בנות צלפחד, אלא כל בת בישראל, כחוליה בשרשרת האפשרית של יורשיו של איש מישראל:

‏^{במדבר כז:ח} וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ. ^כז:ט וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו.^[10]

הגבלת זכויות הירושה של נשים

אך ניצחונן של חמש הנשים הפך מוגבל חלקית, כאשר נציגים משבטן, שבט מנשה כנציגי בני יוסף, פונים אל משה ואל זקני ישראל בתלונה: אם הנשים תינשאנה לגברים משבט אחר וייוולדו להן בנים, אזי תעבור בעלות הקרקע משבט אביהן אל השבט שאליו נישאו — ובכך תצטמצם נחלת שבטן:

^{במדבר לו:ג} וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ.

הם מוסיפים לטעון כי חוק שנת היובל, שלפיו קרקע שנמכרה מחוץ למשפחה מאז היובל הקודם חוזרת לבעליה המקוריים (ויקרא כז:כד), לא יספק פתרון במקרה זה:

^{במדבר לו:ד} וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן.

מכיוון שהקרקע תעבור בירושה ולא במכירה, העברתה לשבט אחר תהיה קבועה והיא לא תוחזר בשנת היובל. תשובתו של משה, בשם ה', מהדהדת את הלשון שבה אישר ה' את צדקת טענתן של חמש האחיות:^[11]

^{במדבר לו:ה} וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי יְ־הוָה לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים.

החזרה על הביטוי מדגישה את הקשר שבין שני האירועים ומחזקת את תוקף תיקון החוק שהעניק זכויות ירושה לבנות, תוך הכרזה כי האינטרסים השבטיים גוברים על הצרכים המשפחתיים.^[12] אולם מכיוון שהמילים נאמרות עתה מפי משה ולא מפי ה' עצמו, הן מאבדות את הגוון של שבח אלוהי שניתן לנאום האחיות —שהיה מרומז קודם לכן בתגובת ה' לטענותיהן — ומצטמצמות לציון ענייני של צדקת טענת בני יוסף בלבד.

הפסיקה החדשה קובעת כי הנשים יוכלו לרשת את נחלת אביהן רק אם תישארנה רווקות או אם תינשאנה לגברים מתוך שבטן שלהן (כפי ש בנות צלפחד אכן עושות בסופו של דבר בבמדבר לו:י–יב):

^{במדבר לו:ו} זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים.

יתרה מזו, כשם שהחוק הקודם הוסיף את בנותיו של אדם לרשימת יורשיו האפשריים, כך גם ההגבלה החדשה תחול על כל בת ישראל שתירש נחלה (פסוקים ח–ט).

ראוי לציין כי הן בסיפור המקראי עצמו והן בפירושים המדרשיים השונים, זוכות בנות צלפחד לשבח ולגמול בדרכים שונות על יוזמתן הנועזת וטענתן המשכנעת. זאת אף על פי שההצלחה הראשונית שלהן בהשגת תיקון לחוק הירושה מתבררת כחלקית בלבד, בשל התיקונים שהוכנסו בפסיקה הסופית.

אחרית דבר

חמש אחיות וחוק הירושה המוגבלת ב"גאווה ודעה קדומה"

הרומן "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן (1813), קלאסיקה מראשית המאה ה–19 שזכתה לתחייה מחודשת בזכות מספר עיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים, מהדהד את הסיפור המקראי על בנות צלפחד. חמש בנות משפחת בנט שייכות לאצולה הכפרית הבריטית, אך הן מודרות מירושת אביהן עקב חוק הירושה המוגבלת באנגליה, שקובע כי נחלתו של אדם תעבור לקרוב משפחתו הזכרי הקרוב ביותר. מצוקתן של האחיות יכולה להיקרא כמעין אנלוגיה מודרנית לפרשת בנות צלפחד בספר במדבר.

הקשר בין חמש הבנות מן העת העתיקה לאחיות הבדויות בסיפורה של אוסטן ראוי לציון כדוגמה נוספת לאופן שבו סיפור מקראי נטמע ביצירה מודרנית.^[13] העובדה שג'יין אוסטן גדלה כבתו של כומר אנגלי מחזקת את ההשערה שהכירה את פרשת בנות צלפחד, ושהבחירה שלה להציב בסיפור חמש אחיות — לא שלוש או ארבע — נועדה במודע לרמוז לסיפור המקראי.

עננה רובצת מעל חייהן של בנות בנט בשל ידיעתן שאם אביהן ימות לפני שיינשאו, הן תעמודנה בפני חיי עוני, שכן הן צפויות לאבד את ביתן ואת ההכנסות שמניבה נחלת אביהן. אף שהרומן כולו ניתן לקריאה כביקורת מרומזת על חוק הירושה המוגבלת, האחיות עצמן אינן מערערות בגלוי על האבסורד שבו. להיפך, הן מקבלות את חוסר האפשרות לשנות את החוק כעובדה מוגמרת, ואף מנסות לגרום לאימן להשלים עם גזירת הגורל:

ג’יין ואליזבת ניסו להסביר לה מה פירוש העברת־הירושה מידי יורשות־בנות. לא פעם כבר ניסו לעשות זאת, אולם זה היה נושא למעלה מכוח השגתה של מרת בנט, והיא המשיכה להתמרמר על האכזריות אשר בהעברת ירושה ממשפחה בת חמש בנות לזכותו של אדם שאין איש מוצא בו חפץ.^[14]

אוסטן מציגה ראיות רבות להשפעות הפסיכולוגיות המזיקות של חוק הירושה המוגבלת על הצעירות ועל אימן — חוק שמעודד חוסר ביטחון, ערך עצמי ירוד, התבטלות עצמית ואף התנהגות היסטרית, במיוחד בכל הנוגע למרדף אחר ביטחון כלכלי דרך נישואין. הפתרון החלקי שמוצע בספר במדבר — נישואין אנדוגמיים שישמרו את הנחלה בבעלות הנשים ובתחום השבט — זוכה להדהוד קומי ברומן של אוסטן, כאשר יורש הנחלה של מר בנט, מר קולינס היהיר והנלעג, מבקר את משפחת בנט בכוונה להציע נישואין לאחת הבנות — מהלך שהוא עצמו רואה בו מחווה נדיבה מצדו.

אבל גם אם אחת הבנות הייתה נישאת לקרוב המשפחה הזה, הנחלה הייתה עוברת אליו — לא אל אשתו, בת בעל הקרקע — והיא הייתה ניצבת בפני אותה מצוקה אם בעלה ימות מבלי להותיר לה בן זכר. כך מתברר שדווקא האחיות המקראיות הקדומות, שייתכן והיה מצופה מהן להכניע ראש בפני חוק פטריארכלי לא צודק, מתגלות כנועזות ותקיפות יותר מעמיתותיהן במאה ה–19. הן מעזות לאתגר את חוק הירושה, להצביע על העוול שבו ולפעול לתיקונו — ובכך להציב את הנשים כיורשות לגיטימיות של מורשת האב.