בת ציון, ירושלם המואנשת

האשה באיכה

^{איכה א:א} אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַּבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס.

איכה, המילה הפותחת את מגילת איכה, מאפיינת קינות מקראיות.^[1] היא מציבה שאלה רטורית שאין לה תשובה, שמביעה תדהמה: "איך ייתכן...?". המספר מבקש לבטא את הזעזוע העולה מהפער שבין תפארתה של ירושלים בעבר לבין חורבנה ודלותה בהווה.^[2]

המילה "איכה" מתורגמת לעתים בתרגום חופשי כ"אָהָה!". גם התרגום המילולי "אֵיךְ" אינו מביע את העוצמה הנדרשת. תרגום כמו "הֵילֵל!" או "הֵילִילוּ!" (מן השורש ילל, במשמעות זעקה) עשוי להתאים יותר, בהיותו ניצב על הגבול שבין דיבור לשתיקה;^[3] כמו בנאומו המצמרר של המלך ליר לאחר שמצא את קורדליה האהובה עליו מתה:

יַלֵּל, יַלֵּל, יַלֵּל! לֵב־אֶבֶן הוּא לִבְּכֶם;
הָהּ, לוּ כֻּלִּי עֵינַיִם וּלְשׁוֹנוֹת,
וְנִתְפַּלְּצוּ שָׁמַיִם מִבִּכְיִי.
הָלְכָה לְעוֹלָמָהּ וְלֹא תָּשׁוּב.^[4](מערכה ה)

אולם איכה היא מגילה עתירת-מילים, המעבירה את עומק הסבל הרגשי, בין היתר דרך קולה של אשה: בַּת צִיּוֹן. השם מתורגם לעתים כ"ציון היפה" או "ציון היקרה" –^[5] ייצוגים לדמותה הנשית-המואנשת של ירושלים.

^{איכה א:ו} וַיֵּצֵא מִן בַּת [מִבַּת] צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא מָצְאוּ מִרְעֶה וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף.

בהמשך לקריאת התדהמה הפותחת מופיעה שורה ארוכה של מטפורות נשיות לעיר : "מאלמנה גלמודה לנסיכה מושפלת, לזונה, לנפגעת אונס, לאהובה נבגדת, לאישה שננטשה."^[6] מה הופך את האישה לסמל כה עוצמתי המבטא קינה? בעת העתיקה, נשים שימשו כמקוננות מקצועיות: בן שרו קינות והילילו באתרי אבל כדי לעורר רגשות של צער ותדהמה:

‏^{ירמיה ט:טז} כֹּה אָמַר יְ־הוָה צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה. ^ט:יז וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם.

קול היללה הנשי – בגובה הצליל, בגוון, בקצב ובאינטנסיביות הרגשית – יכול אמנם לסדוק את לב האדם ואת רקיע השמים. ואולם "בת ציון", כדמות המביעה קינה במגילת איכה, אינה מופיעה יש מאין – יש לה היסטוריה.

מקור המטפורה

האנשתה של ירושלים או ציון כדמות נשית עשויה לנבוע מן הזיקה שבין ערי-מדינה בעולם הקדום לבין אלה פטרונית של אותן ערים. כפי שאתנה, בתו של זאוס, מקושרת לעיר היוונית העתיקה אתונה, כך "בַּת בָּבֶל" (תהלים קלז:ח), קשורה לבבל^[7] "בַּת אֱדוֹם" (איכה ד:כא–כב), לאדום, "בַּת מִצְרָיִם" (ירמיהו מו:יא, יט, כד) למצרים.

באופן דומה, "בת ציון" אינה מתייחסת ל"בתה של ציון", אלא ל"ציון כבת", תואר ומונח המבטא חיבה.

ירושלים מוזכרת לראשונה כ"בת ציון" בנבואת ישעיהו למלך חזקיהו מיהודה במהלך המצור האשורי בידי סנחריב בשנת 701 לפנה"ס (ישעיהו לו–לז; מלכים ב יח–יט). כאן, "בת ציון" מייצגת את דמות הבת הבטוחה בעצמה, ואף המתריסה, תחת חסותו של אביה המגן – י־הוה.

^{ישׁעיה לז:כב} זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ־הוָה עָלָיו [סנחריב]^[8] בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ [הכובש האשורי] בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בַּת יְרוּשָׁלִָם.^{[9] לז:כג} אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ וְעַל מִי הֲרִימוֹתָה קּוֹל וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ אֶל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל (השוו מלכים ב יט: כ–כב).^[10]

העיר המוקפת חומה מואנשת כאן כ"בתולת בת ציון" וכ"בת ירושלים". המילה "בת", כמוה כמילה "בתולה", מרמזת לנערה או אישה צעירה בשלה לנישואין שטרם נישאה ועדיין נמצאת ברשות אביה.^[11] בעולם הפטריארכלי של המקרא, כבודו של האב תלוי בבתו; אם הבת נאנסת או מושפלת, כבודו של האב נפגע.^[12]

כבתולה, בת ציון מתוארת תחילה כבלתי חדירה, שכן י־הוה – כאב – מגן עליה. בת ציון מתריסה כנגד הפולש המלכותי (במקרה זה, צבאות אשור) המבקש לחדור את חומותיה, לבזוז את אוצרותיה, ולהרוג או לשבות את עמה לעבדים.^[13] האנשת העיר ותושביה כ"בת ציון" מדגישה את מעמדה הנחשק של ירושלים תחת חסות אלוהית. מקור הביטחון הזה באמונה שי־הוה יגן על ציון כמקום מקדשו ומשכנו לעולם.^[14]

במגילת איכה, שחוברה זמן קצר לאחר חורבן הבית בשנת 586 לפנה"ס, המטפורה של בת ציון מתהפכת באכזריות : היא(כלומר, ירושלים) נהרסת, ואפילו נחרבת:^[15]

^{איכה א:ב} בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים.

בחורבנה, היא מאשימה את י־הוה:

^{איכה א:כא} שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי אֵין מְנַחֵם לִי כָּל אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ.

יתרה מכן, בת ציון יושבת גלמודה בכאבה, ללא מנחם (כפי שנאמר שוב ושוב, לדוגמה: א:ב, ז, ט, טז, יז). גרי אנדרסון מציין שאחת מהפרקטיקות של הפועל "לנחם", במשמעותו הטקסית, היא "להיכנס למצב של אבל לצד האדם המתאבל".^[16] המספר אכן מציע לבת את ניחומיו, באמצעות סדרה של שאלות רטוריות מוזרות:

^{איכה ב:יג} מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלִַם מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ.^[17]

במחווה אבהית, המספר מציע להעיד על סבלה של הבת, ובכך לנחמה. י־הוה, בזעמו המעניש, מייסר את בניו (ישראל) כפי שאב מייסר את בנו, ובכך נהפך לאויב (איכה ב:ד).^[18] אך בת ציון מסרבת להבין את ייסוריה כענישה מוצדקת.

אמנם, לכל אורכה של המגילה מצויים ביטויי הצדקה לעונש האלוהי – העם חטא והביא על עצמו את זעמו של י־הוה באסון (למשל: א:ה, ח, יד, כ; ג:א–כ; ד:יג, לא–מב; ה:ז) – אך בת ציון דוחה את הפרשנות הזאת. היא מסרבת להצדיק את דרכי האל כלפי האדם, כהצעתו של המספר, ונוקטת עמדה של אנטי-תאודיציה נוקבת. לחלופין, היא מאשימה את י־הוה עצמו בתכנון חורבנה:

^{איכה ב:כ} רְאֵה יְ־הוָה וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה....

^{איכה ב:כב} תִּקְרָא כְיוֹם מוֹעֵד מְגוּרַי מִסָּבִיב וְלֹא הָיָה בְּיוֹם אַף יְ־הוָה פָּלִיט וְשָׂרִיד אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי אֹיְבִי כִלָּם.

מכיוון שי־הוה הוא האחראי למצבה הנוכחי, רק י־הוה יכול לשמש לה כמנחם. אדל ברלין מציינת:

בהקשר זה ניתן לומר כי פרק א באיכה, ואולי אף כל המגילה, הוא קריאה לאלוהים לשמש מנחם לציון.^[19]

בת ציון – הזונה

כך גם בנבואת הפורענות של ישעיהו על ירושלים, בת ציון תינטש ותיוותר כצריף עזוב, חשופה לרוח וגשם, חסרת מגן או נתונה במצור:^[20]

^{ישׁעיה א:ח} וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה.

אעפ"י שישעיהו הראשון (פרקים א–לט) שייך ברובו לתקופה שלפני הגלות, נראה כי הפרק הראשון מהווה סיכום של הספר כולו. הוא לא רק מזהיר מפורענות, אלא גם מנבא את שיקומה של ירושלים, ולכן חוקרים טוענים שמדובר ביצירה מתקופת שיבת ציון.^[21]

הפרק מתאר את בת ציון כ"זונה",^[22] כשקריאת הקינה "אֵיכָה" משמשת אלוזיה למגילת איכה.

^{ישׁעיה א:כא} אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים (השוו איכה א:א; ב:א; ד:א).

המטפורה של ישראל כ"זונה" עוסקת לרוב בהפרת מוסכמות מיניות, שבהן הפקרות מינית או ניאוף משמשים כאנלוגיה לעבודה זרה – בגידת העם בי־הוה. לדוגמה:

‏^{ירמיה ב:כ} כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרֹתַיִךְ וַתֹּאמְרִי לֹא אֶעֱבֹד כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה.^[23]

עם זאת, תוכחתו של ישעיהו מתמקדת בעבירות מוסריות – רצח, שחיתות, דיכוי עניים, הזנחת האלמנה והיתום, ומוכיחה את העם שמעדיפים תפילות וצומות ריקים, הקרבת קורבנות והקטרת קטורת, על פני עשיית צדקה ומשפט (ישעיהו א:י–יז), ובכל מורדים ב"קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל".

^{ישׁעיה א:ד} הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת יְ־הוָה נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר.

פגיעוּתה של ציון וחילולה עומדים כאן בניגוד לתחושתה השחצנית והיהירה הטוענת לחסינותה מפני צבא אשור, כפי שביטאה באמצעות אותו שם תואר, "קדוש ישראל" (ישעיהו לז:כג, כמצוטט לעיל).

בת ציון מתנחמת

אף על פי שירושלים נחרבת, והעם נטבח או מוגלה, בת ציון שורדת את החורבן. בחומר הבתר-גלותי בישעיהו השני (פרקים מ–סו), הבת נעשית התגלמות התקווה וקריאה לשוב לציון.^[24] נבואות אלו מקדימות, או לכל המאוחר חופפות, את תקופת שיבת ציון שלאחר כיבוש האימפריה הנאו-בבלית והצהרת כורש מלך פרס, שהתיר ליהודים לשוב לארצם ולבנות מחדש את בית המקדש (539 לפנה"ס).^[25]

בתגובה ללשון "אין מנחם לה" שבמגילת איכה, הפועל "לנחם" הופך למילה מנחה (Leitwort) לאורך פרקי ישעיהו השני.^[26] הקורפוס כולו פותח בציווי:

^{ישׁעיה מ:א} נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם.

בהתייחסות ישירה לאיכה, תוך הבטחה שי־הוה שמע את תלונת בת ציון, ישעיהו השני קורא לשמים ולארץ לשמוח, כי י־הוה נחם את עמו:^[27]

^{ישׁעיה מט:יג} רָנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ יִפְצְחוּ [וּפִצְחוּ] הָרִים רִנָּה כִּי נִחַם יְ־הוָה עַמּוֹ וַעֲנִיָּו יְרַחֵם.^[28]

ציון מגיבה בתחילה בקינה מרה:

^{ישׁעיה מט:יד} וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְ־הוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי.

שני הפעלים, "שכח" ו"עזב", מחקים את תפילת הציבור במגילת איכה.^[29]

^{איכה ה:כ} לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים.

אך בישעיהו השני זהו כבר אינו קולו הקולקטיבי של העם, אלא ציון עצמה, ששרדה את החורבן, ושאלוהים מנחם אותה, תוך שימוש במטפורה שבה הוא מוצג כאימהי אף יותר מאם ביולוגית:

^{ישׁעיה מט:טו} הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ.^[30]

הפועל "לרחם" — "לאהוב או לחמול" — הוא מילה מנחה נוספת בישעיהו השני. במשחק לשון על כפל המשמעות, רחמיו של י־הוה גוברים על התפקיד הקשור ברחם.^[31] האל יכול להחליף את האם הביולוגית, לא כדמות אב מעניש, אלא כאם-על רחומה אף יותר.

שיקומה של בת ציון

בשלב זה לבת ציון (או בת ירושלים) מובטח שיקום מלא:

‏^{ישׁעיה נב:א} עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא. ^נב:ב הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם הִתְפַּתְּחוּ [הִתְפַּתְּחִי] מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן.

יתרה מכך, בעוד שציון, כדמות בת מתוארת כהרוסה במגילת איכה, היא נתפסת מחדש כאישה עקרה או גלמודה בישעיהו השני, הנדרשת לקרוא ולפרוץ בשירה:^[32]

^{ישׁעיה נד:א} רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר יְ־הוָה.

אף על פי שאין היא מוזכרת בשמה בפסוק זה, הדמות הנשית היא קרוב לוודאי בת ציון,^[33] שמובטח לה ישועה בסוף הדרך.

‏^{ישׁעיה נד:ו} כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ יְ־הוָה וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס אָמַר אֱלֹהָיִךְ.

לבסוף, י־הוה מודה כי אכן עזב אותה:

^{ישׁעיה נד:ז} בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים [שפע של אהבה]^[34] אֲקַבְּצֵךְ. ^נד:ח בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ יְ־הוָה.

הסטייה מעקרון הגמול האלוהי והפנייה להכרה של י־הוה בזעמו הנמהר מציגות צידוק-דין חלופי. בסופו של דבר, השפלתה של הבת מערבת את י־הוה, ה"אב". בנבואות הנחמה, המסר לאישה, בת ציון, אינו מוצג במונחים של חטא ועונש – "הגיע לה" – אלא, להיפך, הוא מכיר בתלונתה על כך שהאל לא נהג עמה על פי מידת הצדק, ומכאן סירובה להצדיק את סִבלה שחרג הרבה מעבר לגבולות הצדק הקפדני:

^{ישׁעיה מ:ב} דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד יְ־הוָה כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ.

י־הוה האימהי

מגילת איכה מסתיימת בתחינה:

‏‏^{איכה ה:כא} הֲשִׁיבֵנוּ יְ־הוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּב [וְנָשׁוּבָה] חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם. ^ה:כב כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד.

השיקום המתואר בישעיהו השני כוללת פמיניזציה של האלוהים, ולא דחייה או השתקה של האם.^[35] י־הוה גם לוקח על עצמו את תפקיד האם המנחמת את ילדה:

^{ישׁעיה סו:יג} כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ.

לאחר הצגתה בתחילה כנסיכה גאה וגאוותנית, בת ציון עוברת תקופת של קינה ויגון לנוכח הטבח, הסבל ושעבוד ילדיה, עד שהיא מגיעה למקום שבו י־הוה שוכן עמה לנחמה. יתרה מכך, דמות בת ציון והפמיניזציה של י־הוה בישעיהו השני מקדימות את ההאנשה הבתר מקראית של "כנסת ישראל" – הקהילה של ישראל – ואת התפיסה הבתר-גלותית של ה"שכינה" הנשית של האל.^[37]