שרה סוף סוף מפרידה את עצמה מאברהם

ספר בראשית חושף מעט מאוד על עולמה הדתי והפנימי של שרה. כפי שכתבה תמי שניידר מאוניברסיטת קלרמונט, אי אפשר "לראות את חייה של שרה בשלמותם או להעריך אותה באופן מלא, כי הטקסט [המקראי] לא נכתב כדי לדון בסיפורה של שרה: היא משמשת דמות בסיפורו של מישהו אחר"^[1] — כלומר בסיפורו של אברהם.

אפילו הפסוק הרטרוספקטיבי הפותח את פרשת חיי שרה, "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה", מציין רק את משך שנותיה, 127, מבלי לחשוף דבר על מהלך חייה, אופייה, אמונותיה או מעשיה. למרבה האירוניה, "חיי שרה" אינם מתארים את חייה אלא את מותה. שאר הפרק מתמקד בפרטי המשא ומתן של אברהם וברכישת חלקת קבר.^[2]

כשהייתי על סף סיום לימודי התואר הראשון, ולא הייתי בטוחה לאן עליי לכוון את מסע חיי, כתבתי את "Biblical Graduations" (סיום לימודים תנ"כי), שיר שמהותו חיפוש חוכמה לשלב שלאחר הלימודים, דרך דמויותיהם של האבות והאמהות, אשר נכתב מנקודת מבטו של יצחק. כתיבת השיר סימנה את ראשית המסע שלי אל סיפור חייה של שרה המקראית. כך נפתח השיר:

אברהם, אבי, היה אדם בר מזל.
כשהוא סיים את לימודי הפוליתאיזם
אלוהים אמר לו בדיוק מה לעשות.
שרה הלכה עימו.
אברהם כבר לימד אותה על
על האל האחד.
ובכוחות עצמה היא למדה
איך לפקפק, לצחוק
להישמע מחוץ לאוהלה
על ידי מלאכים שבאים לארוחת ערב
וזוכרים ומתמהמהים,
לשלוף בנים מגופות עייפות
ולהעמיד בניסיונות נשמות שבירות.

באופן שבו דמיינתי זאת, אברהם יודע מה לעשות עם חייו כי אלוהים מדריך אותו בכל צעד, ושרה אשתו פשוט הולכת בעקבותיו ללא עוררין. אף אחד מהם לא צריך לקבל החלטות, ובמיוחד שרה, אשר מקבלת הוראות שמגיעות אליה מיד שנייה. אבל בשלב מסויים מתרחש שינוי: שרה מתחילה לגבש מסקנות משלה, לפעול ולפקפק. שרה מתחילה ליזום ולצאת לדרך משלה. זה היה אז באותה תקופה של סיום לימודיי, מתוך הרעיון הזה בעת כתיבת עבודה בתחום המדרש הפמיניסטי,^[3] שהתחלתי במסע לחשוף את סיפורה של שרה, האם הקדומה.

נדודיו של אברהם

סיפורו של אברהם הוא סיפורו של אדם הנודד ללא הרף, שכל חייו מאופיינים בתנועה כפייתית ממקום למקום, עד זקנתו, כפי שנראה מתוך רשימת נדודיו:

אור כשדים – מקום הולדתו של אברהם (בראשית יא:לא)
חרן – בהנהגת אביו תרח, ובליווי אחיו נחור ומשפחתו, אשתו שרי, ואחיינו היתום לוט (שם)
כנען – אלוהים שולח אותו ל"ארץ אשר אראך". והוא מלווה על ידי שרי ולוט (בראשית יב:א–ה)
שכם/אלון מורה — שם הוא עוצר לבנות מזבח (יב:ו)
הגבעות בין בית אל לעי — שם הוא בונה מזבח נוסף (יב:ח)
הנגב — ממשיך שם בנדודיו (יב:ט)
מצרים — יורד לשם בשל הרעב (יב:י)
הנגב — לאחר שפרעה מגרש אותו (יג:א)
בית אל — שם הוא נפרד מלוט (יג:ג)
אלוני ממרא ליד חברון — קורא בשם י־הוה (יג:יח)
דן ואחר כך דמשק — כדי להציל את לוט מצבא ארבעת המלכים (יד:יד–טו)
אלוני ממרא — שלושת המלאכים מבשרים לו על הולדת יצחק (יח:א)^[4]
גרר — אין הסבר מדוע הוא עובר לעיר פלשתית זו, אך שם הוא נקלע לסכסוך עם מלכה, אבימלך (כ:א)
באר שבע — עדיין בתחום הפלשתים, אברהם חופר בארות, כורת ברית עם אבימלך, ונשאר שם תקופה ממושכת (כא:כב–לד)^[5]
מוריה — עולה לשם כדי להקריב את יצחק על פי ציווי האל (כב:א–יח)
באר שבע — אברהם חוזר לשם לאחר כישלון העקדה (כב:יט)
קריית ארבע/חברון/ממרא — רוכש את מערת המכפלה כדי לקבור את אשתו, שרה (כג:א)
נגב — מקום מושבו של יצחק כאשר רבקה מגיעה; סביר להניח שגם אברהם שוהה שם (כד:סב)
קריית ארבע/חברון/ממרא — מקום קבורתם של אברהם ושרה יחד (כה:ט)

אברהם מצטייר כדמות של תנועה מתמדת, כמעט פראית, שאינה יודעת מנוחה. הוא קופץ ממקום למקום, בונה מזבחות, נודד במדבר הנגב, עוזב ארץ אחת ועובר לאחרת ואז שב חזרה. הוא אפילו ממהר להאכיל את אורחיו כאשר הם מסכימים לנוח ולאכול באוהלו. גם לאחר שאלוהים מבטיח לו את הארץ, אברם ממשך לנדוד ויורד למצרים ומאוחר יותר לגרר הפלשתית.

חוסר השקט הזה בא לידי ביטוי גם בבנו הבכור ישמעאל, המתואר כ"פרא אדם" שאברהם נשאר קשור אליו:

^{בראשית טז:יב} וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן.^[6]

שרה מתה לבדה

במשך רוב חייה שרה מתוארת כמי ש"הולכת עם" אברהם. אך לקראת סוף חייה, התמונה משתנה: שרה מתה בקריית ארבע, ככל הנראה, לבדה:

^{בראשית כג:ב} וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.

הכתוב מדגיש כי אברהם בא להספיד אותה – מה שמעלה את השאלה – היכן היה בזמן מותה? בסוף ספיור עקדת יצחק, המאורע שקדם למותה של שרה, אברהם ועבדיו חוזרים לבאר שבע בנגב:

^{בראשית כב:יט} וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע.

לכאורה, אם כך, אברהם עדיין שוהה בבאר שבע בזמן מותה של שרה בקריית ארבע, במרחק של כ-43 קילומטרים. פער זה בין המקומות עורר שאלות רבות אצל פרשנים, אך רובם דחו את האפשרות שהם חיו בנפרד בשנותיה האחרונות של שרה.

אברהם רק "טייל" בבאר שבע

רש"י (ר' שלמה יצחקי, 1040–1105 בקירוב) מסביר כי אברהם לא קבע את מקום מושבו בבאר שבע, אלא שהה שם לפרק זמן קצר:

^{רש"י בראשית כב:יט} "וישב אברהם בבאר שבע" – לא ישיבה ממש, שהרי בחברון היה יושב, שתים עשרה שנים לפני עקידתו של יצחק יצא מבאר שבע ובא לו לחברון...

על פי פירוש זה, אברהם חוזר לביתו בחרן כאשר בא להתאבל על שרה. גם רמב"ן (ר' משה נחמני, 1195–1270 בקירוב) מניח כי אין זה מתקבל על הדעת שאברהם התגורר בבאר שבע בזמן ששרה התגוררה בקריית ארבע.^[7]

שרה הלכה לחברון כדי למות

ר' יצחק קארו (1458–1535),^[8] בפירושו "תולדות יצחק", מודה שלפי קריאה פשטנית השניים חיו בנפרד:

^{תולדות יצחק בראשית כג:ב} איך מתה שרה בחברון, [כיון] שדירתו של אברהם בבאר שבע... כי בבאר שבע נצטוה בעקידה, כי שם ביתו ואם כן מי הוליך שרה לחברון.

כדי להשיב על כך, ר' יצחק מצטט את פתרונו של אחיו ר' אפרים — אביו של ר' יוסף קארו המפורסם, מחבר השולחן ערוך. לפיו, שרה עזבה את באר שבע, שהייתה חלק מארץ פלשתים, וביקשה למות בחברון שהייתה חלק מארץ כנען, הארץ הקדושה אשר הובטחה לה ולאברהם:

כונת אברהם היתה מתחלה להקבר הוא ואשתו בארץ כנען, לפי שארץ ישראל מכפרת עון... ^[9] ולפיכך כשהרגישה בעצמה אפיסת הכוחות ויתרון החולשה, וידעה שלא תאריך ימים, צותה (על משרתיה) שיוליכוה לחברון למות שם... לפי שהיא בארץ כנען. ולזה ויבא אברהם מבאר שבע שהיא ארץ פלשתים ואינה ארץ כנען, לא קנה אברהם אחוזת קבר, שבבאר שבע אינו רוצה להקבר, ובארץ כנען לא היה דר לקנות אחוזת קבר, ונשאר כן עד שמתה שרה.

כלומר, לפי פירוש זה, שרה עזבה את באר שבע מרצונה, מתוך מודעות למותה הקרב ובא, וביקשה למות במקום מקודש יותר — בארץ המובטחת. ואולם, אף שאני מוצאת את הערתו של ר' קארו לפיה שרה עוזבת את באר שבע מרצונה וחוזרת לחברון, משכנעת, היא אינה מסבירה את השינוי הפתאומי הזה. נדמה שהמניע לשינוי הזה מתבהר באמת רק כאשר ממקמים אותו בהקשר של עקדת יצחק, הסיפור הקודם למותה, קשר שכבר עמדו עליו חז"ל.

מותה של שרה והעקדה

בהתבסס על הקרבה בין סיפור העקדה למותה של שרה, בראשית רבה, מדרש מן המאה החמישית לספירה, מציע שאברהם היה עדיין בהר המוריה בזמן מותה של שרה, ולכן חזר משם לחברון כדי לקבור אותה.^[10] במהודרת וילנה למדרש, ישנה הערה נוספת שלפיה שרה מתה מהתקף לב או מהלם כששמעה את הידיעה על ניסיון עקדת בנה בידי אברהם:

^{בראשית רבה (וילנה) נח:ה} ...ומתה שרה מאותו צער לפיכך נסמכה עקידה לויהיו חיי שרה.^[11]

תיאור מוחשי אף יותר מופיע במדרש מאמצע האלף הראשון, פרקי דרבי אליעזר, שבו המלאך הרשע סמאל משתמש בעקדה כדי להפחיד את שרה עד מוות:

^{פרקי דרבי אליעזר לב}וכששב אברהם מהר המוריה חרה אפו של סמאל שראה שלא עלתה בידו תאות לבו לבטל קרבנו של אברהם אבינו. מה עשה? הלך ואמ[ר] לשרה: "הלא שמעת מה נעשה אח"ר בעולם?" אמרה לו: "לאו." אמ[ר] לה: "לקח אברהם את יצחק בנו ושחטו והקריבו על גבי המזבח לעולה." התחילה שרה לבכות ומיללת שלשה יבבות כנגד שלשה תקיעות שלשה יבבות יללות כנגד שלשה יבבות ופרחה נשמתה ומתה.

פרשנות זו, אף שהיא רגישה להיעדרותה של שרה מסיפור העקדה וכן לדאגתה העמוקה של אם לבטיחות בנה, אינה עוסקת במפורש בשאלה מדוע שרה נמצאת בקריית ארבע ולא בבאר שבע כאשר היא מתה. עם זאת, היא מציעה כיוון מסוים: בעקבות העקדה, נוצר קרע עמוק – לא רק בין אברהם ליצחק, שאינו מוזכר עוד כמי שחוזר מן ההר בסוף הסיפור, אלא גם בין אברהם לשרה. מסעו של אברהם עם יצחק להר המוריה מאלץ את שרה, שעד לאותו רגע הלכה בעקבות אברהם, לצאת סוף סוף למסע משלה.

מסעה העצמאי של שרה: מדרש מודרני

לאורך רוב חייה, שרה הלכה בעקבות אברהם. אך לאחר סיפור העקדה, היא מפסיקה את "הליכתה עם" וחוזרת לממרא (חברון, קריית ארבע), המקום שבו י־הוה הבטיח לאברהם ושרה שהיא תלד בן בתוך שנה. ברוח מדרשית מודרנית, אני מציעה לראות בצעד זה פנייה ישירה האל: שרה הולכת לשם כדי לדון בעניין עם אלוהים בעצמה.

אם שלושה מלאכים אלוהיים טרחו לבקר אותה במקום זה כדי לבשר לה על הריונה הקרוב, כיצד ייתכן שאותו אל מצווה על אברהם להקריב את אותו בן שהובטח לה? אלוהיה של שרה בוודאי אינו אל המשחק ברגשותיה של אם, ואיננו כזה המתעקש מאב לעמוד בנסיונות אכזריים ומניפולטיביים. אין ספק שהיא הזכירה זאת לאלוהים!

בקריאה המחודשת שלי, שרה שבה לאוהלה שבחברון וממתינה לביקור חוזר של המלאכים, כדי לשמוע הבטחה שבנה לא ייפגע. בדומה לביקורם הקודם, היא צוחקת בהכרת תודה עם הגעתם, ומיד שולחת את אחד מהם למהר למוריה, המקום המשוער, כדי למנוע מאברהם להניח יד על בנה. “אמור לו שהוא כבר הוכיח את אמונתו ואת יראתו,” היא מצווה, "ועשה כל מה שצריך בכדי לעצור אותו." לאחר מכן היא ממתינה לשמוע כי יצחק עודנו חי, ורק אז יודעת שמסע חייה סוף סוף הסתיים.

לכן, כשאברהם שב מן העקדה לבאר שבע, שרה כבר איננה שם לכבודו. כאשר נודע לאברהם שהיא חזרה לאיזור ממרא, הוא נאלץ לראשונה ללכת בעקבותיה של שרה. שם, במקום שבו ה' הבטיח לה בן, הוא קונה את מערת המכפלה שתשמש כמקום קבורתם של שניהם, כמו גם של בנם יצחק ונכדם יעקב.^[12]

אפילוג: יצחק הולך בעקבות שרה

שנים רבות לאחר מותה של שרה, יצחק בנה מתגורר לזמן מה באותו מקום, ושם מתאחד עם בנו יעקב לאחר שהותו הארוכה בארם:

^{בראשית לה:כז}וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק.

לאחר מאבקו עם האיש המסתורי, שהתגלה כאלוהי, יעקב ייקרא מעתה ישראל:

^{בראשית לב:כט}וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.

שמו החדש של יעקב, ישראל, נושא הד עדין לשמה של סבתו שרה. מסעו חזרה לארץ יהדהד את מסעה של סבתו, וכמוה, הוא ימצא לבסוף את מנוחתו בחברון/ממרא/קריית ארבע לאחר שיסיים את נדודיו.