פרעה החדש שולל את זכויות היתר שיוסף העניק לבני ישראל

התיאור המוכר ביותר של חיי בני ישראל במצרים מגיע מליל הסדר, במסגרת ארבעת הקושיות. התשובה שההגדה מציעה לשאלה "מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת" לקוחה מתוך נאומו של משה לבני ישראל לפני הכניסה לארץ:

^{דברים ו:כא}...עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ יְ־הוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה [תה"ש: וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה].

לאחר הפסוק מוסיפה ההגדה:

וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם.

ליל הסדר הוא אירוע משפחתי שבו הקטעים לא רק נקראים אלא מתעוררים לחיים באמצעות חוויות מוחשיות, כמו למשל באכילת המצה והמרור לזכר חיי המרורים במצרים. בהגדות רבות תקופת בני ישראל במצרים זוכה גם לאיורים מופלאים, ובכולם מובן מאליו כי בני ישראל היו עבדים.

נרטיב העבדות חוזר שוב ושוב גם על המסך. בסרט עשרת הדיברות (1956, 1923), בסדרה משה (1974, שהייתה אמנם פחות דרמטית אבל עמוקה יותר), ואפילו בסרט המצויר נסיך מצרים (Dreamworks, 1998), ובייחוד בשיר הפתיחה שלו, "הושיעה נא" (Deliver Us). אבל האמת שהתמונה העולה מפסוקי ספר שמות שונה למדי.^[1]

התיאור בספר שמות

ספר שמות מספר כי במצרים קם מלך חדש אשר "לא ידע את יוסף", ובעקבות חשש מהתרבותם המהירה של בני ישראל הוא בוחר להעביד אותם:

^{שמות א:יא} וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס.

מה הם "מיסים" ו"סבלות"? מקומות אחרים במקרא וטקסטים דומים באכדית מלמדים כי מונחים אלה שניהם מתארים סוג מסוים של עבודה.

מס

בעולם העתיק היו עובדי האדמה מחויבים להעלות מס לגופים רמי דרג (המלך או האל), שנחשבו לבעליה האמיתיים של הקרקע.^[2] המס הזה שולם במקנה, ביבול חקלאי, ו/או בעבודות כפיים שונות כמו עבודה בשדה, חפירת תעלות ובנייה. המילה "מס" במקרא קשורה לעבודת כפיים מסוג זה. בדומה למונח האכדי "מסוּ", שמשמעותו קבוצת האנשים שגויסה לשם ביצוע עבודות אלו.

בדרך כלל היה נציג הרשות דורש מהשליט המקומי לספק כמות מסוימת של בעלי מלאכה, אמנים או עובדי כפיים מיומנים לעבודה מסוימת. השליט היה אחראי לבחור ולהביא את העובדים על בסיס יכולותיהם ובהתאם לחובם כלפי הרשות.

ברוב המקרים הגיוסים לעבודות מס כאלה נעשו בתקופות "מתות", לאחר סוף הקציר או השלמתן של מלאכות עונתיות אחרות. הניסוח "שרי מיסים" בלשון רבים מלמד על מנהלי עבודה רבים, שכול אחד מהם הופקד על קבוצת עבודה עם תחום מומחיות שונה כגון הכנת לבנים, אפייה, וכן הלאה.

סבּל

בטקסטים אכדיים שנמצאו במארי (עיר עתיקה בסוריה של ימינו) מופיעה המילה סבּלוּ ופירושה קבוצות עבודה קטנות המסונפות לצבא.^[3] צורת הפועל של השם הזה מופיעה בברכת יעקב ליששכר:

^{בראשית מט:טו} וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד.

גם כאן אנו רואים את ההקבלה בין סבל ומס. עבודת כפיים הייתה אחד מסוגי המיסים המקובלים, וחלק בלתי נפרד מהחיים באותה תקופה. שנים לאחר מכן, כאשר עם ישראל מצליח לצבור עוצמה מספקת, הוא עצמו מטיל מס דומה על הכנעני יושב הארץ:

^{שופטים א:כח}וַיְהִי כִּי חָזַק יִשְׂרָאֵל וַיָּשֶׂם אֶת הַכְּנַעֲנִי לָמַס וְהוֹרֵישׁ לֹא הוֹרִישׁוֹ.^[4]

גם במלכות דוד וגם במלכות שלמה הוקם תפקיד של אדם הממונה "על המס", כלומר אחראי על מס עבודת הכפיים. הדבר מלמד כי כמו בכל חברה אחרת במזרח הקדום גם בישראל הייתה עבודת מס תופעה מקובלת, ולא נחשבה כנטל יוצא דופן או רע במיוחד.^[5]

פרך

ספר שמות ממשיך ומתאר את העבודה, ואז משתמש במושג שלישי:

^{שמות א:יג} וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. ^א:יד וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.

הפירוש המקובל של המילה "פרך" הוא עינוי. כך למשל בדברי רש"י בעקבות פירוש המופיע בתלמוד הבבלי במסכת סוטה יא ע"ב:

^{רש"י שמות א:יג} בפרך – עבודה קשה המפרכת ומשברת את הגוף...

אך האטימולוגיה הזו שגויה. ההסבר ההולם יותר למונח הוא המילים האכדיות פירקוּ ו־פילקוּ, שפירושן מס עבודה. במילים אחרות בני ישראל לא היו עבדים אלא חויבו במס בצורה של עבודת כפיים.

המלך החדש במצרים מזהה בעיה סוציו־אקונומית

ההחלטה הפתאומית של פרעה לכפות על בני ישראל מס עובד מוסברת בפסוקים הקודמים:

^{שמות א:ח} וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. ^א:ט וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. ^א:י הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ.

המלך החדש חושש כי עם ישראל, על אנשיו הרבים, ינצל מצב של מלחמה כדי לעזוב את מצרים וכי הכוחות המצריים לא יצליחו למנוע זאת. פרעה מצידו מעוניין שיישארו. הדבר שעורר את ליבו לתרחיש הבריחה נמצא בתיאור התמים לכאורה "אשר לא ידע את יוסף".

הפירושים המקובלים לתיאור הזה הם שהמלך החדש לא הכיר את יוסף, שלא ידע על פועלו או שלא הכיר עליו תודה. אולם, לדעתי, הביטוי אינו מתייחס ל"ידיעה" במובן של מידע, אלא ל"הכרה" במעמד המיוחד שיצר יוסף עבור משפחתו וצאצאיהם מאז סוף ספר בראשית. אי ההכרה של פרעה פירושה ביטול רשת הביטחון שהעניק יוסף לבני משפחתו, ובכלל זה הזכות להתפרנס ממחסני המזון הרשמיים של המדינה, כפי שמסביר יוסף למשפחתו לאחר הפיוס:

^{בראשית מה:יא} וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ.

יוסף מיישב את משפחתו בארץ גושן הפורייה ומאכיל אותם בחינם בזמן שהמצרים הרעבים מוכרים את עצמם לעבדות בשביל מזון:

^{בראשית מז:יא} וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה. ^מז:יב וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף.^{[6] מז:יג} וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב.

הסיוע לאחים נמשך גם אחרי מותו של יעקב, זמן רב אחרי שנות הרעב. ובזו הלשון מבטיח יוסף לאחיו, בלי רמז למועד סיום:

^{בראשית נ:כא} וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם.

יתכן שזו הנדיבות יוצאת הדופן של יוסף שממנה נותר זיכרון בליבם של יוצאי מצרים, במיוחד כאשר "האספסוף" מתלונן על המן ועל התפריט החדגוני של המדבר:

^{במדבר יא:ה} זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים.

זכות זו היא מה שפרעה מבטל.

"לדעת" – להכיר בתוקפו של הסכם

גם במקומות אחרים במקרא בא השורש י.ד.ע במשמעות של "הכרה בתוקפו של הסכם". כשי־הוה בספר בראשית אומר למלאכים שחובה לספר לאברהם על העתיד להתרחש בסדום הוא מסביר זאת כך:

^{בראשית יח:יט} כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְ־הוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט...

כלומר י־הוה רומז כי ההסכם עם אברהם ("ידעתיו") מחייב אותו לספר לאברהם על העונש שהוא עומד להשית על סדום ועמורה.

גם בעמוס י־הוה מדבר על הברית שלו עם ישראל בלשון זו:

^{עמוס ג:ב} רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם.

השימוש בפועל "ידעתי" מבטא הכרה במערכת יחסים, בהסכמה הדדית, בהסדר משותף או בברית בין ישראל ואלוהיו.^[7]

וכן משה ואהרן, כשהם מתייצבים לפני פרעה ומכריזים כי י־הוה אלוהי ישראל ציווה לשלוח את עמו הם נענים כך:

^{שמות ה:ב} וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְ־הוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְ־הוָה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ.

פרעה טוען כאן שאיננו מכיר בסמכותו של האל הנקרא י־הוה, ושאין לו קשר עימו, ועל כן אינו מחויב לקיים את הוראתו לשלח את בני ישראל. המכות, בין השאר לפחות, נועדו להעביר את פרעה "קורס מזורז" בידיעת אלוהי ישראל.^[8]

התכנית של פרעה

המלך החדש מבטל מדיניות ארוכת שנים שהעניקה זכויות יתר לבני ישראל, אותה אוכלוסייה לא-מצרית גדולה שהתיישבה לפי צו קודמו בגבול המזרחי של ממלכתו. הוא שואף לעשות זאת בחכמה, דרך כפיית בני ישראל לעבודת מס מקיפה.

לכאורה, מס מסוג כזה היה מנת חלקה של כל האוכלוסייה המצרית כמעט, והפטור היחיד ממנו נעשה דרך רישיונות מלכותיים, שבמקרים מסוימים נדרשו לאישור מחודש מפעם לפעם.^[9] סביר להניח שהמצרים נטרו טינה לבני ישראל על הפטור שלהם ממס העבודה, בפרט לאחר שמספרם הלך וגדל, וכנראה שמחו לראות את בני ישראל נושאים עימם סוף סוף בנטל. ^[10]

האם יש סתירה בין דברים לשמות?

אם ההנחה כי בני ישראל בספר שמות לא היו עבדים אלא כפופים למס עובד נכונה, נראה שדברים ו:ב הקובע "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם", לא מסכים עם התיאור הזה.

המילה "עבד" אכן יכולה לתאר אדם שעבודתו ובמידה מסוימת גם גופו שייכים לאדם אחר מתוקף בעלות או חוזה, אבל לא תמיד. למילה הזו גם משמעות של יחס בין אנשים, ובמקרים כאלה המילה "עבד" מתארת אדם הכפוף לאדם אחר.

הנה כמה דוגמאות לאנשים שנקראים במקרא "עבד המלך", כלומר משרת המלך:

• יואב בן צרויה, שר צבא דוד ובן דודו (שמואל ב יח:כט);
• נעמן, שר צבא ארם (מלכים ב ה:ו);
• נבוזראדן, ראש המשמר ("רב טבחים") של נבוכדנצר מלך בבל (מלכים ב כה:ח).

איש מנושאי המשרות הללו לא היה "עבד" במובן הרווח.

נילי פוֹקס מהיברו יוניון קולג' מציינת כי בהתאם להקשר למילה "עבד" יכולה להיות משמעות של "עבד, משרת, נתין או חצרן וכל מה שבאמצע".^[11] זו גם דרכו של המקרא לתאר את מערכות היחסים של משה ויהושע עם י־הוה, "עבד י־הוה".^[12] אם כן פירוש הביטוי "עבדים היינו לפרעה במצרים" יכול בהחלט להתפרש כ"נתינים היינו".^[13] אם נכונים הדברים, גם שמות וגם דברים מתארים את החוויה של בני ישראל במצרים באופן דומה.