בית המקדש

השתחוויה אפיים ארצה – השתטחות על הקרקע בפישוט ידיים ורגליים – היא מחוות כבוד רווחת במקרא. מדוע כיום היא מתקיימת רק בימים הנוראים?

מזמור שיר חנכת הבית לדוד

התורה הכוהנית דנה במשכן באריכות יוצאת דופן, תוך שימת דגש על ניידותו, אך אינה מציינת שהמבנה נועד להיות זמני. המשכן המתואר במקור הכוהני לא בא כבושרה לבית המקדש, אלא שימש כפולמוס נגד קריאותיהם של חגי וזכריה להקמת בית המקדש השני.

ספר דברים מתייחס לאתר הפולחן המרכזי כמקום שבו י־הוה בחר "לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ". זהו ביטוי יוצא דופן לתיאור מהותו המופשטת – ההיפוסטזיס – של י־הוה במקדש. ביטוי מקביל המצוי בכתובות אכדיות רבות סותר פרשנות זו ומספק תיקון חשוב לאופן שבו ניתן להבין את הנאמר בספר דברים.

בשונה מן המחברים הכוהניים שלתפיסתם קורבנות וסדרי פולחן הם תנאי הכרחי לשימור הנוכחות האלוהית במשכן, מדגישים חברי האסכולה הדויטרונומיסטית את נשגבוּת האל ואת ציות הלב והנפש.