האם קרנו פני משה או שהצמיח קרניים?
דימוי 1. פסל משה מעשה ידי מיכאלאנג'לו בואונרוטי, 1513–1515 בקירוב. ויקימדיה
לאחר שקיבל משה את הלוחות השניים ועליהם עשרת הדברות, ירד מהר סיני והנה השתנו פניו:
שמות לד:כט ...וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. לד:ל וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו.[1]
פני משה בגרסאות התרגום הקדומות
תרגומים בני ימינו מפרשים רובם ככולם את המילה "קרן" במשמעות "הפיץ אור" או "זהר". תרגום זה מתבסס על מסורת עתיקה ומכובדת, המפרשת את הפועל "קרן" כך:
- תרגום השבעים – "כי קרן מראה עור פניו" (היוונית עושה שימוש במילה "תפארת" לתיאור האור);[2]
- פשיטתא – "אזדהי משׁכא דאפוהי", "זהר עור פניו";[3]
תרגומי המקרא לארמית אף הם נוקטים שיטה דומה, אולם הם נמנעים משימוש במילה "עור":
- תרגום אונקלוס – "סְגִי זִיו יְקָרָא דְּאַפּוֹהִי", "גבר זיו תפארת פניו";[4]
- התרגום המיוחס ליונתן – "אשׁתבהר זיו איקונין דאנפוי", "זיו איקונין שלו קרן";[5]
- תרגום הקטעים – "שׁבחו זיווהון דאפיה", "גבר זיו פניו";[6]
- תרגום נאופיטי – "נהר זיו איקרהון דאפוי", "קרן זיו תפארת פניו";[7]
- התרגום השומרוני – "יקר זיב אפיו", "גבר זיו פניו".[8]
נראה שכל התרגומים שלהלן מפרשים את המילה "עור" כ"אור".[9] ייתכן שטעו בשמיעת או קריאת המילה או החליפו אותן זו בזו בכוונה תחילה, משום ששתי המילים דומות מאוד מן הבחינה הפונולוגית ומן הבחינה האורתוגרפית.[10]
גם פרשני ימי הביניים היהודים, רובם ככולם, מבינים מן הטקסט כי פני משה קרנו אור. אף שבמבט ראשון נראה שזהו התרגום ההגיוני, יש בכך התעלמות ממשמעות הפועל "קָרַן".
משה הצמיח קרניים
המילה "קָרַן" היא ככל הנראה פועל גזור-שם, משם העצם "קֶרֶן". הפועל חוזר רק ארבע פעמים במקרא,[11] אולם שם העצם מופיע עשרות פעמים. אם הפועל אכן גזור מן השם, הרי שמשמעות הפסוק היא שאכן בקעו מפני משה קרניים מסוג כלשהו. במקום הנוסף היחיד שבו מופיע הפועל מחוץ להקשר של מתן הלוחות, הפועל מתייחס לקרניים של ממש:
תהלים סט:לא אֲהַלְלָה שֵׁם אֱלֹהִים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה. סט:לב וְתִיטַב לַי־הוָה מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס.
כך פירש עקילס הגר, מתרגם ארץ-ישראלי בן המאה השנייה, שערך תרגום יהודי-יווני של התורה: "קרן עור פניו", במשמעות "הצמיח קרניים".[12] כך תרגם גם הירונימוס, איש המאה הרביעית, מחבר הוולגטה: cornuta esset facies sua, "פניו קרנו" (=הצמיחו קרניים). הירונימוס ידוע בחיפושיו אחר "האמת העברית" (Hebraica Veritas), והקפיד לחזור למקור העברי ולהיצמד אליו ככל האפשר. שיטה עשויה להסביר את תרגומו המילולי והנוקשה לפסוק זה.[13]
בהשפעת תרגום הוולגטה רווח הדימוי של משה בעל הקרניים באמנות ימי הביניים (דימוי 2). רות מלינקוף איתרה את מופעיו הראשונים של דימוי זה במאה ה-11 באנגליה,[14] אך הדימוי המוכר ביותר הוא פסלו של מיכאלאנג'לו שנוצר במאה ה-16 וניצב בכנסיית סן פייטרו אין וינקולי שברומא. את ראשו של משה המפוסל מעטרות קרניים קטנות (דימוי 1).
השתלשלות עניינים זו מלמדת כי הבנת הפועל "קרן" במשמעות של "קרן אור, זרח" היא לכל היותר פרפראזה, או גרוע מכך – בלבול והטעיה. הפירוש "הצמיח קרניים" או "היה בעל קרניים" נראה נכון והגיוני יותר מ"קרן אור".
תשובה פולמוסית
רבים יחלקו על כך. רבי שמואל בן מאיר (רשב"ם, 1085–1158 בקירוב) מתפלמס עם תרגום הוולגטה לשמות לד:כט, שהיה התרגום המרכזי בנצרות ימי הביניים:
לשון הוד, וכמוהו: "קרנים מידו לו" (חבקוק ג:ד). והמדמהו ל"קרני ראם קרניו" (דברים לג:יז) אינו אלא שוטה. כי שתי מחלקות (=משמעויות) הם ברוב תיבות (=מילים) שבתורה. [15]
רשב"ם מביא תימוכין לפרשנות היהודית המסורתית לפסוק מחבקוק, שם מקביל המקרא בין נוגה ואור יום ובין "קרניים":
חבקוק ג:ד וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ...[16]
בנקודה זו אנו מתלבטים בין שני פירושים שונים לחלוטין: האם פני משה קרנו אור או שהצמיחו קרניים? ראיות לא-טקסטואליות מן האיקונוגרפיה של המזרח הקרוב הקדום יכולות לזרות אור על הסוגייה.
פני משה והאיקונוגרפיה של המזרח הקרוב הקדום
אלוהויות במזרח הקרוב הקדום הוצגו לעתים קרובות כדמויות בעלות קרניים.[17] לעתים היו הקרניים חלק מגוף האלים (דימוי 3); דימויים אחרים הציגו אלוהויות חובשות קרנים או כתר בעל קרניים על ראשן (דימויים 4, 5). ייצוגים אנתרופומורפיים שונים באמנות העתיקה מזוהים כאלוהויות רק בזכות נוכחותן של הקרניים. על פי המוסכמות האיקונוגרפיות של המזרח הקרוב הקדום, ייצוג של דמות ללא קרניים מעיד כי מדובר (ככל הנראה) בדמות אנושית ותו לא; דמות בעלת קרנים משמעה דמות אל.[18] זאת ועוד, ככל שהדמות ניחנה בקרניים רבות יותר, כך היה מעמדה בפנתאון האלים גבוה יותר.
נרם-סין: אדם בעל קרניים
דימויים של קרניים בראש בני אדם הם ממצא נדיר, אבל כאשר הוא מופיע הוא בעל משמעות רבה. דוגמה לכך היא אסטלת הניצחון של נרם-סין ממסופוטמיה (דימוי 6). בדימוי זה, המתוארך ל-2250 לפני הספירה לערך, נראה מלך אכד הגדול ועל ראשו קרניים, בדומה לאלים.
במקרה של נרם-סין, הקרניים קבועות על קסדה חרוטית. נרם-סין עצמו אינו אפוא אל – עדיין[19] – היות שעל האסטלה מוצג לפחות אל אחד, המיוצג באמצעות סמלים אסטרונומיים בקצה העליון של האסטלה.[20] עם זאת, מעמדו של נרם-סין הוא לכל הפחות דמוי-אל, מסר העובר לא רק באמצעות הקסדה עטורת הקרניים אלא גם בקומתו הגדולה והצלחותיו הצבאיות הניכרות.
שליטים מצריים בעלי קרניים
במצרים הציגו עצמם שליטים, שמעמדם היה קרוב למעמד האלים, חבושי קרניים. כתר האָתֵף וכתר ההֶמְהֶם ("השואג") כללו קרניים; ייתכן שכתר ההמהם שימש לזיהוי המלך עם אלוהות השמש בזריחה.[21]
זאת ועוד, הפרעונים מן השושלת ה-18 והשושלת ה-19 (1550–1186 לפנה"ס בקירוב) מוצגים לעתים ולראשם צמד קרני איל הפונות מטה כך שקצות הקרניים נחות בצמוד לקו הלסת או הלחיים, ומסמלות ככל הנראה את מעמדם האלוהי או האלוהי-למחצה (דימויים 8, 9).[22]
קשיים בפרשנות הקרניים
הראיות האיקונוגרפיות מאששות את הטענה כי שמות לד מתאר את משה כבעל קרניים, ולא רק כבעל פנים קורנות אור, אולם פרטים נוספים בטקסט מקשים על קבלת פרשנות זו.
אם אכן מתאר שמות לד את משה כבעל קרניים, מדוע לא כתב שהיו על ראשו, שהוא המקום שבו הן מופיעות באיקונוגרפיה של המזרח הקרוב הקדום (וכן באמנות ימי הביניים)? במקום זאת חוזר הטקסט המקראי שלוש פעמים ואומר כי פניו של משה הם שקרנו, לא ראשו. זאת ועוד, הטקסט מדייק ומציין כי עור פניו הוא שקרן.[23] תיאור זו לא מתיישב עם הדימוי של הצמחת קרניים.
אולם, הראיות האיקונוגרפיות ממצרים מאפשרות לקשור בין הקרניים והפנים. הקרניים בדימויים 8 ו-9 מופיעות על הפנים עצמן, ונמשכות מן הרקות אל הלחיים או לאורך קו הלסת של פרעה, ונוגעות (לכל הפחות למראית עין) בעור פניו. ייתכן שנחשבו חלק מדיוקנו של פרעה. ייתכן שזה מה שראה שמות לד לנגד עיניו – קרניים של ממש הצומחות מן הראש אולם בעת ובעונה אחת נוגעות גם בעור הפנים.
עור נוקשה?
וויליאם פרופּ, בפירושו לספר שמות (בסדרת Anchor Bible), דוחה הן את פרשנות קרני האור, הן את פרשנות הקרניים. פרופּ טוען כי הדגש ששם הטקסט על עור פניו של משה מלמד כי פניו יבשו או התקשו באופן כלשהו. התעוותות פניו של משה בבואו במחיצת אלהים עשויה, לטענתו, להיות "פצע סמלי שנפצע אדם בעת טקס מעבר".[24]
על אף המקוריות בהצעתו של פרופּ, ותשומת הלב הניכרת בה לחזרה המשולשת של הטקסט על המילה "עור", קשה לקבלה. לא עולה מן הטקסט תיאור של פנים מושחתים, כפי שמסיק פרופּ, אלא דבר מה נורא ונשגב, דבר מה שעורר בישראל יראת כבוד. הן הפרשנות היהודית המסורתית של קרני אור, הן הפרשנות השנייה של קרני אל מתיישבות טוב יותר עם התחושה המתעוררת למקרא הטקסט.
שתי הגישות יחדיו
רש"י (רבי שלמה יצחקי 1040–1105), בפירושו לתורה, קושר יחד את שתי הגישות: הקרניים והאור.
לשון קרנים, שהאור מבהיק ובולט כמין קרן.[25]
לדעתו של רש"י קיים קשר בין "קרן" במשמעות "בעל קרניים" ובין "קרן" במשמעות "הפיץ אור". תימוכין לדבר אנחנו מוצאים, כאמור, בדימויי אלים מן המזרח הקרוב הקדום, שעל פיהם האלים חובשי הקרניים היו לעתים קרובות קשורים באור על-טבעי.
המושג המסופוטמי "מֶלָמוּ" (melammu) משמעו אור עז הקורן מאל, בייחוד מעל ראשו (ראו לדוגמה אנומה אליש IV 58). כלי נשק וחפצים אחרים השייכים לאלים אף הם הפיצו מֶלָמוּ. בידי האלים הייתה היכולת להעניק מֶלָמוּ לאחרים, בייחוד למלכים, ואף ליטול אותו כרצונם.
המושג "מֶלָמוּ" בא לעתים קרובות בכפיפה אחת עם "פּוּלְחוּ" (pulḫu), "יראת הכבוד" או ה"רעדה" שעוררו ישויות רבות כוח כדוגמת אלים ושליטים.[26] ייתכן שתפיסה זו היא העומדת בבסיס פסוקי השירה בחבקוק ג:ד ואשר הובאו לעיל, שלפיהם אור וקרניים (קרני אור?) קשורים בי־הוה, אף שאין די בכך להסביר את הפסוקים במלואם.
מדוע קרן משה?
בין שפני משה הצמיחו קרניים ובין שהפיצו אור – או לפי הפרשנות הקושרת בין השניים, קרנו אור או האירו מכיוון שהיה בעל קרניים – הדבר מדגיש את הימצאו במחיצת אלוהות; משה זכה להימצא בקרבה כה גדולה לאלוהים עד שתכונות האל נספגו גם בו והתבטאו בגופו בצורה גשמית.
כפי שמבהיר ספר שמות, פני משה השתנו כפי שהשתנו "בדברו איתו" (לד:כט), כלומר בעת שדיבר עם י־הוה.[27] משה "נחשף" לאלוהים בקרבה רבה – ולפרקי זמן ממושכים (ראו לד:כח) – וכעת הוא מפגין תכונות של אל בעצמו. אין פלא אפוא שהעם ירא מפניו (לד:ל).
השינוי שחל בפני משה עשוי להיות תוצאה ישירה של מגעו הממושך עם האל, אך ייתכן שכוונת הטקסט שמדובר במתנה מהאל, בדומה למלמו שהעניקו האלים. כך או כך, ברור שבשונה מנרם-סין משה אינו מתהדר ואף אינו מתגאה במעמדו החדש דמוי-האל. במקום זאת הוא נותר עניו כטבעו.[28] למען האמת, הטקסט מציין במפורש כי משה לא ידע שפניו השתנו (פס' כט).
ואכן, כאשר הבין משה שפניו מעוררים יראה בעם, נקט צעדים לתיקון המצב. לאחר שקרא לעם ומסר להם את דבר האל, שם משה על פניו מסווה.
שמות לד:לג וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה.
המסווה אכן משכך את פחד העם. משה מסיר אותו מפניו כאשר הוא מדבר עם י־הוה (פס' לד) ועוטה אותו שוב כאשר הוא מוסר את דבר האל לעם (פס' לד–לה). הטקסט לא מסביר באיזה אופן המסווה מסייע, אולם למדנו מטקסטים קודמים בספר שמות כי מסוכן להביט באל, ואף, כך מתברר, בשליחיו בני-דמותו (שמות ג:ו; לג:כ, כג; אבל השוו כד:י). השימוש במסווה מקשר שוב את פני משה שקרנו עם הספירה האלוהית ועם תכונות האל.
מתנהג כאל
למרות שפניו מעוררי יראה, משה חייב את דברי האל לעם, וכך הוא עושה:
שמות לד:לא וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם. לד:לב וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ־הוָה אִתּוֹ בְּהַר סִינָי.
הפנייה של משה לעם, ותגובת העם למשה לאחר שקרנו פניו, דומים לתיאורי הפנייה של האל למשה ותגובתו. אותן מילות מפתח משמשות הן בפרקים הקודמים של ספר שמות והן כאן:
- ק-ר-א – משה קורא למשה ולישראל ביט:ג, כ; כד:טז; לא:ב; לג:יט; לד:ה–ו; לה:ל;
- ש-ו-ב – העם או מנהיגיו שבים לאלוהים ביט:ח; לב:לא;
- ד-ב-ר – האל מדבר אל משה ואל ישראל ביט:ח–ט; כ:א, כב; כה:א; כט:מב;
- נ-ג-ש – ישראל ניגשים אל האל ביט:כב; כ:כא; כא:ו; כח:מג; ל:כ;
- צ-ו-ה – האל מצווה את ישראל ביט:ז; כג:טו, כב; כט:לה; לא:ו; לד:ד, יא, יח.
הדהודים מסוג זה הם ככל הנראה מכוונים: מסתבר שמשה ספג תכונות אלוהיות! אין פלא אפוא שמוטב לא לראות את פניו, ממש כמו את פני האל (ראו לעיל). כשם שמשה משמש מתווך בין י־הוה והעם כאשר הם מביעים את פחדם משמיעת קולו של האל (כ:יט–כא), גם כאן הוא רואה שעליו להגן על ישראל מפני האלוהות, ועוטה על פניו מסווה.[29]
האם משה דומה מדי לאל?
הצורך לכסות את פני משה מסמן את השינוי במעמדו. לאון קס כותב כי משה "הפך לדמות במעמד אל, מתנשא מעל העם, מושא ליראה ולהערצה".[30] ואכן, בטקסט פסאודואפיגרפי מן המאה השנייה, המכונה Exagōgē ("יציאת מצרים"), פרי עטו של יחזקאל הטרגיקן, משה עולה על כס האל, נוטל את מטהו וחובש את כתרו:
וָאֶעֱמֹד לִפְנֵי כִּסְאוֹ.
הוּא לִי מָסַר אֶת הַשַּׁרְבִיט וְעַל הַכֵּס
הָרָם צִוַּנִי שֶׁבֶת; כֶּתֶר הַמַּלְכוּת
נָתַן עֲלֵי רֹאשִׁי – וְהוּא מִכֵּס יָרַד.
רָאִיתִי אָז סָבִיב הָאָרֶץ אֶת כֻּלָּהּ
וְכָל אֲשֶׁר קִרְבָּהּ וּבַשְּׁחָקִים מֵעָל,
וְשֶׁפַע כּוֹכָבִים עֲלֵי בִרְכַּי נָפְלוּ –
אֲנִי סָפַרְתִּי אֶת כֻּלָּם. וּכְמוֹ בַּסָּךְ
לִפְנֵי עֵינַי הוּא הֶעֱבִיר שׁוּרוֹת מְתִים.[31]
ואולם, גישה זו מרחיקת לכת, ולא מתיישבת בהכרח עם המשך קורות משה בשמות ובחומשים הבאים לאחר פרק לד.
משה מכוון את מעשיו אל אלוהים: המשכן
קס מציין בצדק כי "משה משתמש מיד במעמדו הרם החדש לבניית המשכן, על מנת להפנות את יראתו והערצתו של העם לאלוהים"[32] – ולא כלפיו. זהו צעד נבון לנוכח עברו של העם במצרים תחת פרעונים עריצים שמעמדם היה כשל אלים. גם לוחות הברית ומעשה עגל הזהב, שבהם מבהיר האל כי אינו סובל כל תחרות (כ:ג–ו; לב:ז–י), מלמדים כי משה נהג בחוכמה.[33] המשכן אף יכול לשמש כמרחב למפגש בין אדם לאלוהים גם בהעדרו של משה, ובכך ממשיך משה ונוטל את העוקץ ממעמדו.[34]
ועדיין, לנוכח המתרחש בשמות לד, מסורות מאוחרות יותר המרוממות את משה, חלקן אף לדרגת אל, קשורות לטקסט יוצא דופן זה, גם אם בעקיפין. טקסט המתאר כי פניו האירו – או הצמיחו קרניים – כאלים וכמלכים במעמד אל. ייתכן שפני משה שקרנו הם הם שהולידו מסורות פרשניות אלו.
אחרית דבר
המהפך של המסורת החיובית הזו לגבי פני משה שקרנו, לסממן אנטישמי בקרב קבוצות נוצריות מסוימות, אירוני ומצער במיוחד.[35] בתקופות מאוחרות אלו נתפסו קרניו של משה כתכונה דמונית, ואפילו ייצגו את השטן בכבודו ובעצמו. עם זאת, אפילו מבט חפוז ושטחי בהקשר הנכון – העת העתיקה, שאליה שייך הטקסט, ובמיוחד האמנות של אותה תקופה – מלמד שהאמת שונה ביותר ואף הפוכה כליל. ראיות מן האיקונוגרפיה של המזרח הקרוב הקדום מציגות את הטקסט באור חדש ורענן, ובמקרה זה אף מתקנות עוול היסטורי.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
26 במאי 2024
|
עודכן לאחרונה
2 ביוני 2024
מאמר זה הוא תרגום של "Moses’ Shining or Horned Face" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com במרץ 2021. תורגם על ידי ALE עם הערות שוליים מקוצרות. להערות המלאות ראו מאמר המקור.
הפועל חוזר בשלישית בסוף הסיפור:
שמות לד:לה וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ.
δεδόξασται ἡ ὄψις τοῦ χρωτὸς τοῦ προσώπου αὐτοῦ. הפועל הוא צורה של הפועל doxazō ("לפאר", "לכבד"). העברית מתוך תרגום צבי קארל, (תל אביב: החברה לחקר המקרא בישראל, תשל"ט), עמ' 106.
ܐܙܕܗܝ ܡܫܥܐ ܕܐܦܘܗܝ. שורש הפועל הוא ז-ה-י. ראו:
Mark R. Meyer, George A. Kiraz, and Joseph Bali, The Syriac Peshiṭta Bible with English Translation (Piscataway, NJ: Gorgias, 2017), 196-197.
מן השורש ס-ג-י. ראו:
Bernard Grossfeld, The Targum Onqelos to Exodus, Aramaic Bible 7 (Wilmington, DE: Michael Glazier, 1988), 98.
ישראל דרזין סבור כי לגישתו של אונקלוס, "משה לא הפיץ קרני אור או הצמיח קרניים, מכיוון שלו היה מפרש את הכתוב כך היה נוקט אותה הלשון שנקט בדברים לג:ב". ראו:
Israel Drazin, Targum Onkelos to Exodus (New York: Ktav, 1990), 319 n. 44.
אונקלוס משתמש באותה תבנית בדברים לד:ז.
מן השורש ב-ה-ר. ראו:
Michael Maher, Targum Pseudo-Jonathan: Exodus, Aramaic Bible 2 (Collegeville, MN: Liturgical, 1994), 260.
ראו:
Michael L. Klein, The Fragment-Targums of the Pentateuch, 2 vols., AnBib 76 (Rome: Biblical Institute Press, 1980), 1:88, 181.
מן השורש נ-ה-ר. ראו:
Martin McNamara and Robert Hayward, Targum Neofiti 1: Exodus, Aramaic Bible 2 (Collegeville, MN: Liturgical, 1994), 141.
מן השורש י-ק-ר, וראוי לציין את האיות השונה של המילה "זיו" (זיב). זו הגרסה בכ"י 3 מבית הכנסת בשכם. כתב היד במוזיאון הבריטי גורס "קרן עור אפיו".
החלפה דומה מתרחשת בפרשנות היהודית והנוצרית המוקדמת של בראשית ג:כא. ראו:
Brent A. Strawn, “bĕ-rēʾšît, ‘With “Wisdom,”’ in Genesis 1:1 (MT),” Journal for the Study of the Old Testament (forthcoming).
השוו:
James L. Kugel, Traditions of the Bible: A Guide to the Bible As It Was at the Start of the Common Era (Cambridge, MA: Harvard University Press, 1998), 727.
בשמות לד:כט–ל, לה, מופיע השורש ק-ר-נ בבניין קל, ובתהילים סט:לב (ראו להלן) הוא נוטה בבנין הפעיל. פעלים גזורי שם נוטים בקל ובנפעל, אבל נפוצים יותר בבניינים פיעל והפעיל. ראו:
Bruce K. Waltke and M. O’Connor, An Introduction to Biblical Hebrew Syntax [Winona Lake: Eisenbrauns, 1990], 373, 391, 410-14, 443-45 (§§22.5; 23.5; 24.4, 27.4).
כפי שהשתמר בהערה שכתב הירונימוס. ראו:
John William Wevers, Exodus, Septuaginta II.1 (Göttingen: Vandenhoeck & Ruprecht, 1991), 383; Propp, Exodus 19-40, 623.
עם זאת, בניגוד לעקילס, תרגומו אינו כולל את המילה "עור". ייתכן שהירונימוס סבר שהמילה עודפת; לחלופין, ייתכן שהירונימוס, בדומה למתרגמים ולפרשנים אחרים, התקשה להבין כיצד עור פניו של משה יכול להצמיח קרניים, גם אם לא היה לו ספק שהמילה "קרן" משמעה "הצמיח קרניים". "בעיית העור" תידון בהרחבה להלן.
ראו:
Ruth Mellinkofff, The Horned Moses in Medieval Art and Thought (Berkeley: University of California Press, 1970), esp. 13–17.
הטקסט מתוך מאמרו של מאיר לוקשיין באתר AlHaTorah.org.
עם זאת, גם כאן מפרש תרגום הוולגטה את המחצית השניה של הפסוק במשמעות קרניים ממש ומתרגם cornua in manibus eius, "קרניים בידו".
ראו לדוגמה:
Margit L. Süring, The Horn-Motif in the Hebrew Bible and Related Ancient Near Eastern Literature and Iconography, AUSDDS 4 (Berrien Springs, MI: Andrews University Press, 1980).
אין בכך אמירה גורפת כי האלים תמיד מוצגים בעלי קרניים; יש שאינם. לבני אדם בעלי קרניים, ראו להלן.
ראוי לציין שנרם-סין הוא ככל הנראה המלך הראשון שעשה שימוש בסימן-תואר של אל לפני שמו הכתוב, ואותת בכך על אלוהותו. ראו:
Walter Farber, “Die Vergöttlichung Naram-Sins,” Or 52 (1983): 67–72; Zainab Bahrani, Mesopotamia: Ancient Art and Architecture (London: Thames & Hudson, 2017), 118, 123.
ראו:
Bahrani, Mesopotamia, 125.
ראו:
Katja Goebs, “Crowns,” in The Oxford Encyclopedia of Ancient Egypt, ed. Donald B. Redford, 3 vols. (Oxford: Oxford University Press, 2001), 1:321–26 (324).
ראו:
Gary A. Rendsburg, “Moses as Equal to Pharaoh,” in Beckman and Lewis, eds., Text, Artifact, and Image, 201-19, esp. 216-18.
לאחרונה חזר לאון ר' קס וטען כי נוכחות המילה "עור" שוללת את האפשרות שמשה הצמיח קרניים על ראשו. ראו:
Leon R. Kass, Founding God’s Nation: Reading Exodus (New Haven: Yale University Press, 2021), 569–71.
ראו:
Propp, Exodus 19-40, 623. Note also his earlier studies: “The Skin of Moses’ Face—Transfigured or Disfigured?” CBQ 49 (1987): 375-86, popularized in “Did Moses Have Horns?” BR 4/1 (1988): 30-37, 44.
ראו גם שמות רבה מז:ו, שם מזכיר הטקסט את "קרני ההוד".
ראו:
Haran, “The Shining,” 172 n. 19; A. L. Oppenheim, “Akkadian pul(u)ḫ(t)u and melammu,” JAOS 63 (1943): 31-34; and, extensively, Aster, Unbeatable Light.
עניין זה נידון במפורש בתרגום המיוחס ליונתן, המתרגם כך:
ומשה לא חכים ארום אשתבהר זיו איקונין דאנפוי דהוה ליה מן זיו איקר שכינתא מייי בזמן מללותיה עימיה.
ראו:
Kass, Founding God’s Nation, 570.
פרופ מרחיק לכת וטוען כי "אפשר לראות במשה המפיץ אור והעטוי מסווה משכן מהלך בפני עצמו, שבו מתגלמת ובעת ובעונה אחת נסתרת תפארת י־הוה". ראו:
Exodus 19-40, 621.
עוד כותב פרופּ בעמ' 623, כי "פניו של משה המסומנים בידי י־הוה – אם בקרניים, אם באור ואם בעור נוקשה – הפכו למסכה של האל".
ראו:
Kass, Founding God’s Nation, 571.
בעיני קס הרעיון "מעורר אי-נחת" וכפי הנראה "מנוגד לכוונת האל" (שם). השוו הערות גיליון בתרגום נאופיטי כנידון לעיל.
יחזקאל הטרגיקן, יציאת מצרים, תרגום שלמה שפאן (תל אביב: קרני, בתוך: שירים וסיפורים; 1964), שורות 73–81.
ראו:
Kass, Founding God’s Nation, 572.
חוקרים סבורים כי מקור טקסטים שונים אלו במסורות שונות או במקורות שונים.
מצב דומה במקצת מצוי בדברים, שם מותיר משה אחריו "את התורה הזאת".
ראו:
Stephen Bertman, “The Antisemitic Origin of Michelangelo’s Horned Moses,” Shofar 27 (2009): 95–106; Kugel, Traditions of the Bible, 737; Mellinkoff, The Horned Moses, 121–37.
מלינקוף מוצאת עמימות במשמעותן של הקרניים: היו "קרני כבוד" אולם גם "קרני כלימה".
מאמרים קשורים :
