האם משה התנזר מחיי אישות?

הסיפור בו דיברו מרים ואהרן לשון הרע על משה מעלה קושיות רבות, ובניהן עולה השאלה על הקשר שבין שני הפסוקים הראשונים בסיפור:

 ^{במדבר יב:א} וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. ^יב:ב וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְ־הוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְ־הוָה.

מה הקשר בין נישואי משה לאישה הכושית בפסוק הראשון ובין מחאתם של אהרן ומרים על שגם הם בעצמם נביאים?

משה מגרש את ציפורה

הפירוש המסורתי המפורסם לקטע הקצר הזה הוא שהאישה הכושית היא ציפורה, אשתו המדיינית של משה, ושמרים ואהרן מלינים על כך שמשה גירש אותה.^[1] כך למשל מופיע בתרגום הארמי הקדום והמסורתי לתורה, תרגום אונקלוס:

ומלילת מרים ואהרן במשה על עסק אתתא שפירתא די נסיב ארי אתתא שפירתא דנסיב רחיק.

[וידברו מרים ואהרן על משה בעניין האישה היפה שנשא, שנשא אישה יפה וריחק אותה]

רש"י (רבי שלמה יצחקי, 1105-1040) בדומה לאונקלוס פירש גם הוא את הפסוק כמדבר על גירושי משה וציפורה, ובעקבות מדרשים שונים גם הוסיף למאורע הזה סיפור רקע עשיר:^[2]

...ומניין היתה יודעת מרים שפירש משה מן האשה? ר׳ נתן אומר: מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר למשה: אלדד ומידד מתנבאים במחנה (במדבר יא:יז). כיון ששמעה ציפורה, אמרה: אוי לנשותיהם של אילו, אם נזקקים בעליכן לנבואה יהו פורשין מנשותיהן כדרך שפירש בעלי ממני. משם ידעה מרים [שמשה פרש ממנה] והגידה לאהרן...

רש"י ממשיך ומסביר את הקשר בין פסוק א ופסוק ב:

"על אודות האשה"—על אודות גירושיה...

"כי אשה כושית לקח"—ועתה גירשה.

"הרק אך עמו" —לבדו— דבר י״י.

"הלא גם בנו דבר"—ולא פרשנו מדרך ארץ.

על פי הפירוש הזה משה גרש את אשתו כיוון שהחליט להתנזר מחיי אישות אחרי שהפך לנביא. גם פרשן הפשט רבי יהודה אבן בלעם (המאה ה־11) הדגיש שהעניין הנידון היה פרישותו של משה: שהוא התנזר מן הנשים בצפותו לנבואה.

מה בין נבואה לפרישות?

מאיזו סיבה הנביא צריך להיות פרוש מן האישה? בפירושו לפסוק ד, רש"י ממשיך בעקבות המדרש כאשר הוא מסביר מדוע דיבר אלוהים "פתאום" אל משה אהרן ומרים (פסוק ד):

נגלה עליהם פתאם, והם [אהרן ומרים] טמאים בדרך ארץ... להודיעם שיפה עשה משה שפירש מן האשה מאחר ששכינה נגלית עליו תדיר, ואין עת קבועה לדיבור.

התפיסה שתקשורת נבואית עם אלוהים מחייבת פרישות מינית לפניה נלמדת מן הציווי שנמסר לבני ישראל בהר סיני. אחרי שמשה מצווה את העם לכבס את בגדיהם, ממש לפני מעמד ההתגלות, הוא מצווה עליהם את הדברים הבאים:

^{שמות יט:טו} וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה.

בדברים ה:כו-כז משה מספר את הדברים שאלוהים אמר לו אחרי ההתגלות:

^{דברים ה:כו} לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם. ^ה:כז וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם...

חז"ל הבינו ששני הדברים קשורים זה לזה. בציווי האלוהי (שעובר דרך משה) "שובו לכם לאהליכם", מותר לעם לחזור לחיי האישות שמהם נמנעו עד ההתגלות, ואילו משה, שנשאר עם אלוהים, חייב להישאר פרוש לעד.^[3]

כיוון שאהרן ומרים לא היו נביאים במדרגה של משה, הם לא נדרשו להיות מוכנים לשיחה עם אלוהים בכל רגע ועל כן לא הצטרכו להתנזר; הדבר שהוביל לכעסו של אלוהים היה שלא הכירו בהבדלי המדרגות שבינם ובין משה. זהו הפירוש המסורתי הרווח ביותר לסיפור. עם זאת, מספר פרשנים מסורתיים הציעו פירושים חלופיים. מכל אלה מי שתקף את הפירוש המסורתי בצורה האגרסיבית ביותר היה רבי יוסף אבן כספי מפרובנס (1345-1280), פילוסוף ופרשן מקרא נועז וביקורתי.

תוכחתו של אבן כספי

אבן כספי "כתב כשלושים חיבורים בפרשנות המקרא. בחיבוריו שימשה אותו הפילוסופיה גם כשיטה פרשנית וגם כאוסף זמין של מסקנות פילוסופית שלדעתו מחבר המקרא רצה למסור אל הקורא".^[4] עוד בחייו היו החיבורים שלו שנויים במחלוקת, ורבים מהם אבדו.^[5]

הנתח העיקרי בפירושו של אבן כספי לבמדבר יב מוקדש להגחכת הפרשנים הקדומים יותר (נוהג נפוץ בפירושיו באופן כללי), ובפרט להגחכת פירושו של אונקלוס, שכפי שציינו לעיל הוא זה שעומד ביסודו של פירוש רש"י.^[6] בשלב מסוים הביקורת הופכת כוללת יותר:

מפליא אני על הקדמונים…, איך נפל לעולם בדמיונם שיפרשו דבר מן התורה הפך מה שכתוב… כי ידוע מה שפרש בזה אונקלוס… מאין לו להוסיף מלות הפכיות, אחר "כי אשה כושית לקח", כאלו כתוב בתורה "כי אשה כושית שלקח עזב או הרחיק". ואם היתה זאת כונת נותן התורה למה לא כתב כן, ולמה כתב הפכו… מדוע אונקולוס כחו גדול לעשות זה, או חכמי התלמוד או א[בן] ע[זרא] שכולם הסכימו בזה, ומדוע לא נעשה כן אנחנו, ואיש הישר בעיניו יעשה,^[7] עד שנחליף ואהבת את י"י אלהיך (דברים ו:ה), באמרנו חלילה "ושנאת את י"י אלהיך".^[8]

אבן כספי גם דוחה הצדקה מסורתית רווחת לפרשנות, אשר סוטה מדברי הכתוב:

ואם תאמר קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע והודיעו על פה שכן פרוש זה הפסוק. התשובה, נשוב אל הטענה הראשונה, למה לא נכתב בכתב כמו שהוא הענין, ולא לכתוב מלה שכונה בה ההפך, הֲיִקָּרֵא "פירוש" המרת המלות הפך בהפך?!

אבן כספי אף מתחייב בשבועה לה' כי לא יקבל סגנון פרשני כזה:

חי ה' נשגבה בעיני זאת הדרך, המוסכמת מכל הקדמונים… לא אוכל לה. חלילה לי מעשות כדבר הזה!^[9] [האם אין לי אפשרות אלא] או אעזוב לגמרי תורת משה ואאמין בתורה חדשה חלילה כבר נעשית,^[10] או אעשה גם אני כמו שיעשו אלה [אפרש את התורה ביהירות כדרך הפרשנים הקדמונים] חס ושלום?

גם בשלב הזה אבן כספי לא מפסיק עם העוקצנות. משל היה מדבר אל ילד, הוא כותב:

 ופי' כי אשה כושית לקח, החזיק, כי כן פי' שורש הלמ"ד והקו"ף והחי"ת, והפך זה שרש העי"ן והזי"ן והבי"ת, וכל זה הסכמת הלשון.^[11]

עד לנקודה הזו הטיעון של אבן כספי הוא בעיקר דקדוקי, אולם ומכאן ואילך הביקורת שלו עוברת למרחב אידאולוגי יותר.

תוכחתו של אבן כספי, פרק שני: האם פרישות היא ערך יהודי?

אבן כספי מתרעם לא רק על שיטתם הפרשנית של רש"י ואונקלוס, אלא גם על תוכן פירושם, ודוחה את הרעיון שבתקופה האחרונה של חייו פרש משה מחיי אישות. התורה, הוא כותב, לא מצווה עלינו ללכת נגד טבענו ולחיות חיי פרישות ("לא נצטוינו שננגד ונעיק לפעולת הטבע"). יתרה מזאת, בהתאם לתפיסה בריאותית רווחת בימי הביניים הוא מוסיף כי:

וכל שכן שהמעשה ההוא יותר ראוי לשלמי היצירה ולטוביהם, רצוני אשר החום והלחות גובר בם. ואין ספק כי משה רבינו עליו השלום אדון הנביאים היה מזה המזג, עד שחיה מאה ועשרים ו"לא כהתה עינו ולא נס לחה" (דברים לד:ז).

לפי אבן כספי, הצגת משה כפרוש מן האישה היא עלבון כלפיו:

ואם הוא ע"ה יהיה פורש לגמרי מאשה כמו שאמרו הקדמונים ועשו על זה אסמכתות מן הכתוב אין בם ממש, הנה לא היה משה האיש המשובח בזמן מעולם ועד עולם...

דברים אלה של אבן כספי הולמים את השקפת העולם היהודית המסורתית הרבה יותר מאשר דבריהם של חכמי התלמוד עצמם. האמוראים אמנם נתנו גושפנקא לפרישות של משה עקב הסטטוס המיוחד שלו, אולם מקורות חז"ליים קלאסיים מדברים נגד חיי פרישות. שלא כמו האיסיים שתמכו בחיי פרישות בקרב חברי קהילתם,^[13] חז"ל עודדו חיי משפחה וקבעו כי מצוות פרייה ורבייה היא מצווה יסודית ביותר.^[14] יתרה מזאת, הם הבינו שעל פי התורה כל בעל מחויב במצוות "עוֹנה", כלומר סיפוק צרכיה המיניים של אשתו לעתים קרובות, אף אם בני הזוג כבר עברו את גיל הפוריות.^[15]

אולם אבן כספי הוטרד לא רק מן העובדה שחיי פרישות מנוגדים למצוות דאורייתא או דרבנן. לקראת סוף הפירוש הארוך שלו על הפסוק מגיעה 'עקיצה' שמבהירה מדוע המחשבה שמשה חי בפרישות מוחלטת כל כך הפריעה לו:

א"כ אין לשפוט עליו ע"ה שפרש מאשה, כי אינו צעיר [נזיר פרנציסקני] ודורש [דומיניקני]^[16] או אגוסטי [אוגוסטיני], וכרמלי [כרמליתי].

במילים אחרות, הנוצרים יכולים לחשוב שפרישות מיחסי מין יוצרת אנשים טובים יותר, אולם היהדות – לשיטת אבן כספי – מלמדת שיחסי מין הם צורך פיזי ועל כן התנזרות ממנו היא דבר מזיק ולא טבעי.

השקפות חיוביות כלפי פרישות בקרב חכמי ישראל באירופה הנוצרית של ימי הביניים

בדבריו אלו אבן כספי נבדל מאוד מכמה חכמים מסורתיים בני זמנו באירופה הנוצרית, חכמים שלפחות בתיאוריה סברו שבחיי פרישות יש ערך רוחני מסוים. רד"ק (רבי דוד קמחי, 1235-1160) לדוגמא מציין בחיוב כי אחרי שסיים יעקב להוליד את שנים עשר ילדיו:

היה פורש כל ימיו מאשה ומדרכי העולם, והתעסק בעבודת האל^[17]

בדומה לכך כאשר הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, 1270-1194) מתאר אישה החיה חיי פרישות, הוא מתאר אותה כ"עובדת את ה' בטהרה".^[18]

ייתכן שחכמי ישראל תושבי הארצות הנוצריות העריכו את הפרישות לשם שמיים מתוך השפעת שכניהם. יהודים רבים חשו מאותגרים נוכח הדבקות הדתית של הנזירים הנוצרים. וכפי שכתב דוד ברגר, חוקר יהדות ימי הביניים מהישיבה־יוניברסיטי:

הפן בהוויה הנוצרית של ימי הביניים שערער על הדימוי היהודי של העליונות המוסרית היה האידאל הנזירי. נראה כי לפחות חלק מהנוצרים חיו חיים טהורים ומוסריים.^[19]

הכנסה של פרישות לשם שמיים לתוך המקורות הייתה דרך אחת לטעון שוב לכתר העליונות המוסרית.^[20] אבן כספי לעומת זאת נקט גישה פולמוסית וביקש לדחות את התפיסה שבפרישות יש ערך מוסרי או רוחני יתר כלשהו, אפילו במקרה של משה.

עם זאת אסור לנו להתפתות ולחשוב שאבן כספי היה רומנטיקן שסבר שקרבה גופנית בין אוהבים היא דבר טוב ומרומם. כמו פילוסופים אחרים מימי הביניים, כאשר דיבר על הערך שבפעילות המינית דיבר על הגבר בלבד.^[21] הוא גם דיבר במפורש נגד ההמון שחושב שהמטרה של פעילות מינית היא ההנאה הכלולה בה, והשווה אותם לאנשים החושבים בטעות שהנאת החך היא תכליתה של האכילה.

אשתו השנייה של משה: הפירוש של אבן כספי

אם אבן כספי לא חושב שכוונת הפסוקים הללו שמשה נפרד מאשתו, כיצד הוא מסביר את טיבה של התלונה של מרים ואהרן? אבן כספי, כפרשן המחויב לפשט הכתובים, כותב שהכוונה של במדבר יב:א היא שמשה נשא אישה שנייה, אישה כושית, בנוסף על אשתו הראשונה, ציפורה.

אהרן ומרים דיברו נגדו כיוון שסברו ש"די לאחת לאיש השלם". במילים אחרות, הפוך מרש"י, שסובר כי הדבר שהפריע לאהרן ומרים היה הפרישות של משה, אבן כספי טוען כי הם הוטרדו מפני שמשה נשא אישה נוספת.^[22]

אבן כספי מסביר שארבעת המילים האחרונות והמיותרות לכאורה של פסוק א, "כי אשה כושית לקח", מכוונות לקורא המופתע  שטרם שמע שמשה נשא אישה נוספת, כאילו אמר הכתוב: "ואמת כי אישה [נוספת] כושית לקח".^[23] בזאת אבן כספי חולק על ההסבר של אברהם אבן עזרא (1164-1089) לפיו ארבעת המילים הללו הן ציטוט הלשון הרע של מרים ואהרן על משה: "[ותדבר מרים ואהרן...] 'כי אשה כושית לקח!'"

אבן כספי מעלה השערה שהנישואים השניים הללו אירעו כי משה וציפורה כבר לא יכלו לחיות חיי אישות יחד: "אולי חלתה צפורה בבית הסתרים [באיבר המין הנשי] ואולי מרדה בו [סירבה להמשיך לקיים איתו יחסים]"

תהא הסיבה אשר תהא לצורך של משה לשאת אישה שנייה, על פי אבן כספי חטאם של אהרן ומרים היה שהם לא דנו את משה לכף זכות ולא העלו על דעתם שלמשה היו סיבות טובות לעשות מה שעשה. על פי הקריאה הזו השבחים שאלוהים מפזר על משה אינם באים לנמק את התנהגותו של משה, כי אם להעניק הסבר לתגובתו החריפה של אלוהים. עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכׇל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא (פסוק ז), הוא אומר, ואם כן מַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה?!" (פסוק ח).