פולמוס אנטי-נוצרי

לפי ספר דברים נביא שקר שאין דבר ה' בפיו ומסית לעבודה זרה עשוי בכל זאת לעשות ניסים ולחזות את העתיד.

עשו המקראי הוא האב הקדמון של בני אדום, החיים בהר שעיר מדרום ליהודה. מדוע אפוא ראו אותו חז"ל כאביה של רומא, ואת אדום כרומא עצמה? נראה ששני הגורמים לכך היו הנצרות והורדוס.

בתוגה פולמוסית לפרשנויות האלגוריות היהודיות והנוצריות של חוקי התורה, כותב הבכור שור כי כשם שאלוהים דיבר אל משה בבהירות – "וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (במדבר יב:ח) – כך התורה בהירה, משמעותה כפשוטה, ואין לפרש אותה באופן אלגורי.

עיון בפיוט "מעוז צור" מגלה שמדובר בטקסט אנטי-נוצרי המשקף את הלך הרוח של יהדות אשכנז בתקופת מסעות הצלב, עת שעשרות קהילות יהודיות נטבחו בשם האמונה הנוצרית.

בני ישראל מצווים לפרוש מנשותיהם לפני מעמד הר סיני. חז"ל הסיקו מכך שמשה פרש מאשתו בדרך קבע (במדבר יב), בכדי שיתאפשר לו בכל עת לדבר עם אלוהים. לעומת פירוש זה, רבי יוסף אבן כספי (המאה ה־14 לערך) טוען שמדובר בסילוף של פשט הכתוב, ושפרישות שכזו היא עלבון להשקפת העולם היהודית.

האופן שבו תארו את ההוצאה להורג של המן השליך גם על העולם האמיתי.

מדוע במסורת היהודית נודע עשו כ"עשו הרשע"? התשובה קשורה להיסטוריה של מערכת היחסים בין יהודה ובין האֶדוֹמים, צאצאיו של עשו על פי המסורת, ולזיהוי שעשו היהודים בין האדומים ובין רומא והנצרות. ההתייחסות השלילית אל עשו באה לידי ביטוי באופן הבולט ביותר בפירושו של רש"י.