מדוע ביקרו מרים ואהרן את משה על האישה הכושית אשר לקח?

האם זה נבע מגזענות?

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

נישואי משה וציפורה (גרסה בצבע), מאת סימון אנרי תומסין, על פי שארל לה ברן, 1709. אוסף המוזיאון הלאומי של הולנד (Rijksmuseum)

גזענות כלפי אפריקאים כהי עור התפתחה זמן רב לאחר תקופת המקרא. למרות זאת, היו שביקשו לפרש פסוקים מקראיים מסוימים לאור התופעה החברתית הזו, המאוחרת למקרא.[1] דוגמה אחת לכך היא הסיפור שבו מרים ואהרן מתלוננים על כך שמשה נשא אישה כושית:

במדבר יב:א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח.[2]

מזה זמן רב שפרשנים מבינים את "כוש" כמתייחס לנוביה, ואת התלונה כנוגעת למוצאה האתני של האישה או לצבע עורה.[3] ר' אברהם אבן עזרא (1089–1167) מזכיר את שתי האפשרויות:

יש אומרים: כי משה מלך על כוש ולקח אשה כושית.... והישר בעיני: שזו הכושית היא צפורה, כי היא מדינית, ומדינים הם ישמעאלים, והם דרים באהליהם[4].... ובעבור חום השמש אין בהם לבן כלל, וצפורה היתה שחורה דומה לכושית.[5]

אדוארד אולנדורף, חוקר של שפות אתיופיות וספרות אתיופית, נשא הרצאה בשנת 1967 ובה טען כי הביקורת של אחיו ואחותו של משה לא נגעה רק למוצאה האתני או לצבע עורה של האישה, אלא גם להיותה שפחה:

מאז תקופת התרגום הארמי למקרא, פרשנים יהודים נבוכו מהפירוש הפשוט שלפיו משה נשא שפחה אתיופית. חלקם טענו – וכך גם כמה פרשנים מודרניים – ש'אתיופית, כושית', הוא מונח כללי שאפשר גם שהתייחס לציפורה המדיינית (כלומר, שמקורה בצפון עֲרָב). אולם לא נראה שפירוש זה מסביר עד הסוף את ההתרעמות שמביעים מרים ואהרן.[6]

לדעת אולנדורף, מהות התלונה של מרים ואהרן עשויה להיות מובנת יותר במידה והאישה נחשבה נחותה ממשה במעמד החברתי ובהשתייכות הגזעית. גישה פרשנית זו מופיעה כבר בערך אנציקלופדי משנת 1898 ב־Hastings’ Dictionary of the Bible, שנכתבה על ידי דוד שמואל מרגוליות (1858–1940) מאוניברסיטת אוקספורד. לאחר שהוא דן באפשרות שהאישה הכושית היא ציפורה, כותב מרגוליות:

אך מעבר לחוסר הסבירות שמונח כזה יימצא במקרא, הכתוב רומז (אם כי לא קובע במפורש) כי הנישואים התרחשו זה מקרוב. לפיכך, סביר יותר שמדובר בשפחה שחורה, ושהטענה של מרים ואהרן נגעה לביזיון שכרוך בקשר כזה. הדבר גם מתיישב עם האמירה (פס' ג) שמשה היה 'עניו' מכל האדם (במדבר יב:ג). העסקת נובים כעבדים ושפחות מתועדת עוד מימי השושלות הקדומות של מצרים.[7]

אין להבין את הנקודה האחרונה כאילו המצרים החזיקו אך ורק עבדים נוביים: המצרים, כמו כל הממלכות באותה תקופה, לקחו עבדים מכל העמים שבהם נלחמו – כולל עמים מהלבנט,[8] ואף אנשים עבריים.[9]

יתרה מכן, במשך כמעט מאה שנה במהלך התקופה המקראית, כוש לא הייתה רק ממלכה חזקה, אלא אף השליטה במצרים עצמה (השושלת ה־25, בקירוב בין השנים 744–656 לפנה"ס). למעשה, המלך הכושי תהרקה (690–633 לפנה"ס בקירוב) הצליח להבריח את צבא אשור בקרב שהתנהל בה בעת הטלת המצור של סנחריב על ירושלים בימי המלך חזקיהו:

מלכים ב יט:ט/ישעיה לז:ט וַיִּשְׁמַע אֶל תִּרְהָקָה מֶלֶך כּוּשׁ לֵאמֹר הִנֵּה יָצָא לְהִלָּחֵם אִתָּךְ...

לפיכך, בתקופת המקרא לא התקיים זיהוי אוטומטי בין איש נובי לעבד . להפך: מרגוליות, אולנדורף וכל מי שקורא את תחילת במדבר יב בדרך זו אינם אלא משליכים הנחות מאוחרות על העבר.

הפרשנות של מרגוליות ואולנדורף עומדת בניגוד חריף לחלק מהפרשנויות מסוף תקופת הבית השני, שבהן פרשנים יהודים הלניסטיים ראו באשתו הנובית של משה לא שפחה כי אם נסיכה. כך, למשל, כותב יוספוס פלאוויוס (בקירוב 37–100 לספה"נ):

קדמוניות ב:252 תרביס הייתה בת מלך הכושים. כשהתבוננה במשה מנהיג את צבאו סמוך לחומות ונלחם באומץ רב… התאהבה בו באהבה עזה. כאשר השתלט עליה יצרה, שלחה אליו את אחד ממשרתיה הנאמנים ביותר, כדי לנהל משא ומתן על נישואין. ב:253 כשהוא קיבל את ההצעה בתנאי שהיא תמסור לו את העיר, ואף נשבע לה בפומבי שיקח אותה לאישה...[10]

לסיפור הזה אין יסוד בטקסט המקראי עצמו, אך הוא מדגיש כיצד כותבים מתקופות שונות משליכים על המקרא מציאויות המוכרות להם. יוספוס מדמיין ממלכה אתיופית, בעוד חוקרים מן המאה ה־19 – ואף מהמאה ה־20! – מדמיינים שפחות. במקרא עצמו, הכושים אינם מוצגים באור שלילי באף אחד מהאזכורים הרבים שלהם.[11]

ההנגדה לשלג

טענה שהוצגה כדי להראות שצבע העור הוא גורם בסיפור היא עונש הצרעת שאלוהים מטיל על מרים בעקבות דיבורה נגד משה:

במדבר יב:ט וַיִּחַר אַף יְ־הוָה בָּם וַיֵּלַךְ. יב:י וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת.

התיאור של הצרעת כבעלת צבע לבן ("מצורעת כשלג") מצוי בתרגום NRSV וברוב תרגומי המקרא, כולל תרגום NJPS, ונחשב לתגובה מתאימה לעלבון גזעני כלפי אדם אפריקאי כהה עור.[12] פרשנות זו לייסוריה של מרים היא נפוצה, ומצויה בכתבים של אנשים שחורים ולא-שחורים, הן הכותבים בגישה תיאולוגית והן בגישה אקדמית, לאורך שנים רבות.[13]

מטבע הדברים, שלג מעורר את הדימוי של צבע לבן. ואכן, במקרא השלג משמש מספר פעמים להמחשת הצבע הלבן (ישעיהו א:יח; תהילים נא:ט; דניאל ז:ט; ראו גם איכה ד:ז). עם זאת, בטקסט העברי כאן בבמדבר יב:י כתוב רק "כשלג". התואר "לבן" שמצוי בתרגומים איננו במקור העברי בנוסח המסורה. הוא נעדר גם מן הקטעים ממגילות מדבר יהודה[14] וגם לא בתרגומים העתיקים – תרגום השבעים ליוונית ובתרגום הלטיני הקדום (המבוסס על תרגום השבעים), הווטוס לטינה.

הוא מופיע לראשונה בוולגטה:[15] "לבן כשלג בצרעת" (candens lepra quasi nix). באופן דומה, תרגום אונקלוס מתרגם "חורא כתגלא" – "לבנה כשלג,"[16] וגם הספרֵי וספרי זוטא מניחים שמדובר בצבע לבן.[17]

גם אם נקבל את הפירוש שלפיו הכוונה היא ל"לבן/לבנה כשלג", עדיין לא ברור מדוע עונש של צרעת ייתפס כתגובה על עלבון כלפי אנשים כהי עור. במקרא, מחלת הצרעת מופיעה כעונש מאלוהים על חטאים שונים ומגוונים שאין להם כל קשר לצבע עור:

  • יואב וצאצאיו מקוללים בצרעת בגין רצח (שמואל ב ג:כט);
  • גיחזי נענש בצרעת על כך שנהג ברמאות (מלכים ב ה:כז);
  • המלך עזריה – על שלא הסיר את הבמות (מלכים ב טו:ה);
  • המלך עוזיהו – על כך שהקטיר קטורת במקדש שלא כהלכה (דברי הימים ב כו:טז–כא).

במקום זאת, ברצוני להציע שייתכן שהתורה אינה מבקשת להפנות את תשומת הלב ללובנו של השלג, אלא דווקא למרקם שלו. הרבה תלוי באופן שבו אנו מבינים את המונח "צרעת".

מהי צרעת?

חוקרי מקרא מסכימים בדרך כלל שהמונח העברי "צרעת", שבו מתואר העונש שהוטל על אחותו של משה, אינו מתייחס למחלה הקרויה צרעת בימינו, ואף אינו מייצג קטגוריה של מחלות עור הכוללת את הצרעת.[18] ספק רב אם מחלת הצרעת המוכרת כיום כלל התקיימה במזרח הקדום בתקופת המקרא.

למעשה, הצרעת המקראית נראית כקבוצת מחלות עור המתאפיינות בהתפוררות או בהתקלפות של העור (כגון פסוריאזיס, אקזמה, או סבוריאה). משום כך, תרגומים מודרניים רבים של המקרא זנחו את המונח leprosy, והחליפו אותו במונחים כגון "scales" ("קשקשת") או “diseased” ("נגוע") וכד'.[19]

יתר על כן, התיאור של מראֵה מרים בדברי התחנונים של אהרן למשה מרמז על כך שעורה אינו לבן:

במדבר יב:יב אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ.

צבעו של עובר שמת ברחם הוא אדמדם, והופך לחום-אפרפר לאחר מספר ימים מחוץ לרחם.
לפיכך, התיאור המקראי של המחלה כ"כשלג" – הן בפסוקנו הן במקומות נוספים (שמות ד:ו; מלכים ב ה:כז) – אינו מתייחס לצבעה של המחלה, אלא להתקלפות העור האופיינית לעובר שנולד מת, שעורו מתקלף ברצועות גדולות.[20]

לסיכום, העונש שהוטל על מרים אינו מתייחס כלל לכך שעורה הפך לבן, ולכן לא ניתן להשתמש בו כדי לתמוך בטענה שהתלונה שלה נבעה מצבע עורה השחור של האישה. אם כן, מה הייתה אפוא טענתם של מרים ואהרן נגד נישואיו של משה לאישה כושית?

נישואין לאישה לא עברית

נראה שמרים ואהרן התרעמו על כך שמשה נשא לאישה שאינה מישראל. כפי שכתב ר' יוסף בכור שור (המאה ה-12):

לפי הפשט: שהיו אומרים: וכי לא מצא משה אשה מבנות ישראל שיקח לו לאשה, שהלך לקחת לו מבנות הכושים שהם ערלים. וכי בשביל שהקב״ה מדבר עמו מתגאה, שאינו רוצה לישא אשה מבנות ישראל שבקש אשה במרחק.[21]

אם כן, בכור שור טוען שהתלונה של מרים ואהרון נגד משה אינה קשורה לצבע עורה של הכושית, אלא שהעניין הוא שהאישה אינה מישראל.[22] באמצעות כך שאלוהים מעניש את מרים על מחאתה נגד הנישואין, הטקסט למעשה מכיר במרומז בכך שנישואין עם נוכרים הם דבר מקובל.[23]

הערות שוליים