מרים

המקרא כמעט שאינו מקדיש תשומת לב למותן של נשים, ומסתפק בהודעה לקונית לגביו; לעתים המוות אף אינו מוזכר כלל. סופרי ימי בית שני מספרים בשנית את סיפורי המקרא באופן המעניק מקום של כבוד למות גיבורותיו.

החשיבות – או שמא חוסר החשיבות – של ייחוס משפחתי בענייני מצוינות אישית וחיי מופת במקרא.

מרים ונשות ישראל חוזרות ומשמיעות בקצרה את השירה המפורסמת המושרת בתחילת שמות טו. האומנם? עיון מעמיק חושף שמרים מילאה תפקיד מרכזי יותר בחיבור שירת הים ומלמד על מקומן של נשים כמנגנות, שרות ומתופפות בישראל הקדומה.

הדיוקן המקראי של מרים עלול להשאיר את הקוראת הפמיניסטית עם טעם מריר, אך קריאה ספרותית מחודשת עשויה לסייע בהדגשת תפקידה המנהיגותי-נבואי.