אשתו הכושית של משה הייתה צפורה המדיינית
אישה ערבייה זקנה, פייר-אוגוסט רנואר, 1882. ויקימדיה
בעקבות הריגת המצרי, משה נמלט למדיין. הוא נושא שם לאישה את צפורה, בתו של הכוהן המקומי (שמות ב:טו–כב). כאשר ה' מצווה את משה לשוב למצרים ולגאול את בני ישראל מעבדותם, משה לוקח איתו את צפורה לחלק מהמסע (שמות ד:כ, כד–כו). בהמשך מסופר שציפורה מתאחדת שוב עם משה כאשר אביה מביא אותה ואת בנה למדבר, בזמן חנייתם למרגלות "הר האלוהים" (שמות יח:ב–ה).
האזכור הבא של אשת משה מופיע כאשר מרים ואהרן מתלוננים עליה בספר במדבר:
במדבר יב:א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח.
לנוכח תיאורה של צפורה כמדיינת ולא ככושית, האמירה התפרשה מזה זמן רב כרמז לנישואי משה לאישה נוספת, מנוביה/אתיופיה.
אישה אפריקאית
נוביה הוא חבל ארץ דרומית למצרים המשתרע עד מרכז-מזרח אפריקה. האזור כונה על ידי מצרים בשם כוש,kꜢš (𓎡𓄿𓈙𓈉) [1] וכך גם בפי מספר שפות עתיקות במזרח הקדום קרוב: בבלית (kūšu), אשורית (kūsu), פרסית עתיקה (kūšā), נובית עתיקה (kas), מרואיטית (qes), וכמובן, בעברית המקראית כּוּשׁ (kûš).
תרגומים מודרניים של המקרא נוטים לתרגם את המילים 'כוש' ו'כושי' כ'אתיופיה' ו'אתיופי', בהתאמה. שורשי השימוש במונחים אלה מקורם בתרגומים היווניים והלטיניים הראשונים של המקרא. בעולם הדובר יוונית ולטינית של העת העתיקה, 'אתיופיה' זוהתה עם האזור של "אפריקה השחורה" (אפריקה שמדרום לסהרה).[2]
אכן, המונח "כוש" מופיע במספר מופעים במקרא ביחס לאזור הנמצא דרומית למצרים. לדוגמה, יחזקאל המקלל את מצרים כותב:
יחזקאל כט:י לָכֵן הִנְנִי אֵלֶיךָ וְאֶל יְאֹרֶיךָ וְנָתַתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם לְחָרְבוֹת חֹרֶב שְׁמָמָה מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה וְעַד גְּבוּל כּוּשׁ.[3]
בהקשר של תיאור העם הכושי, ירמיהו משתמש בדימוי המרמז על צבע עור:
ירמיה יג:כג הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ.
אם במדבר יב מתייחס לכוש האפריקאית, ייתכן שמשתקפת כאן מסורת אחרת לגבי זהותה של אשת משה, או שנרמזת כאן אישה נוספת של משה מלבד צפורה. אכן, רשב"ם (רבי שמואל בן מאיר, 1085–1158 לערך) מציין כי לפי פשט הכתוב למשה הייתה אישה שנייה, מנוביה:
כושית – שהיא ממשפחת חם.
ואכן, הפסוק המזכיר את הטענה ביחס לאישה מסיים בהערת אגב, המכירה בנכונות טענתם של מרים ואהרון: “כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח". כפי שכותב ר' יוסף בכור שור (המאה ה-12) בפירושו לפסוק:
לפי שלא מצינו במקום אחר שמשה לקח אשה כושית, הגיד לך הכתוב כי בודאי אשה כושית לקח.[4]
כוש המסופוטומית
אזכור נוסף של כוש מופיע כחלק מרשימת הצאצאים של נח, וקושרת את כוש לנמרוד:
בראשית י:ח וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ... י:י וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר.
הטופונימים (שמות מקומות) הנקשרים עם נמרוד נמצאים בעיראק, ומתייחסים לערים בשומר, אכד ובבל. בהמשך מוזכרים אשור, נינוה, וכלח, שהן ערים מרכזיות באימפריה האשורית, ששכנה בלב אזור כורדיסטן של ימינו (חלקים מסוריה וצפון עיראק).[5] כוש המוזכרת ברשימה נמצאת אפוא במסופוטמיה ולא באפריקה.
רוב החוקרים מזהים את כוש המוזכרת בבראשית פרק י' כמתייחסת לכשים (Kaššu/Kuššu בכתבי יתדות, Kossaioi ביוונית) שבמסופוטומיה, שהדיחו את השושלת הבבלית האשונה בשנת 1595 לפנה"ס ושלטו בבבל במשך 450 השנים הבאות.[6] במהלך תקופה זו, בבל נודעה כארצם של "הכשים" (Kassites).[7]
אין הכרח לומר שאשתו הכושית של משה הייתה ממסופוטמיה, אך השימוש במונח "כוש" עבור אזור במסופוטמיה מדגיש את האפשרות שכוש יכולה להתייחס למספר מקומות. למעשה, המקרא מזכיר כוש שלישית, ויתכן שאזכור זה פותר את תעלומת אשת משה "החדשה".
כוש של חצי האי ערב
טבלת העמים בבראשית פרק י' מפרטת צאצאים נוספים של כוש, מלבד נמרוד:
בראשית י:ז וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן.[8]
צאצאי כוש מציינים שמות של קבוצות,או מקומות, או שניהם. ישנם רמזים לכך שסְבָא נמצאת באפריקה, אך השמות האחרים - ואולי סבא ביניהם, תואמים לשמות עמים ששכנו בחלקים הדרומיים והדרום-מערביים של חצי האי ערב.[9] זה מרמז שכוש היה קשור לחלקים מחצי האי ערב שהיו מוכרים לסופרי המקרא.
בדומה למדיינים,[10] שהם עם ערבי, ייתכן שלכושים היו קבוצות שהתיישבו בחלק הצפון-מערבי של ערב, ואף בנגב.[11] ואכן, טקסטים מצריים מתקופת הממלכה התיכונה (המאה ה-19 או ה-18 לפנה"ס) מזכירים קבוצה של שבטים נוודים וחצי נוודים בשם "כושו" (kwšw), שהתמקמו בנגב או על גבול ישראל הדרומי. בקרב החוקרים היו מי שזיהו את קבוצת הנוודים הזו עם האזכורים המקראיים לכוש או לכושים.
בתיאור דברי הימים של המלחמה נגד המלך יהורם מיהודה, הכושים מתוארים כשכנים של הערבים:
דברי הימים ב כא:טז וַיָּעַר יְ־הוָה עַל יְהוֹרָם אֵת רוּחַ הַפְּלִשְׁתִּים וְהָעַרְבִים אֲשֶׁר עַל יַד כּוּשִׁים.
האזכור החשוב ביותר לעניינו מופיע במזמור שבסוף חבקוק, המתאר שי־הוה עוזב את משכנו בדרום ופונה צפונה ובדרכו עובר דרך אזור מדין. מדין מוזכרת כמקבילה לכוש:
חבקוק ג:ז תַּחַת אָוֶן רָאִיתִי אָהֳלֵי כוּשָׁן יִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן.
השם כוּשָׁן הוא צורה מוארכת של כוש.[13] תופעה זו של הארכת שמות קיימת גם במקומות אחרים במקרא; דוגמאות לכך הן נעמן/נעמי (במדבר כו:מ), סלמה/סלמון (רות ד:כ-כא, ויהודן/יודן ליהודה, המופיעים בכתובות ובמגילות ים המלח.[14]
מיקומה של מדין בסמוך לכושים של הנגב/צפון חצי האי ערב, יחד עם הדמיון הלשוני בין השמות "כוש" ו"כושן", מובילים חוקרים להסיק על קשר היסטורי בין כוש(ן) ומדין. מקובל להניח שחל בלבול בין הכושים הערביים למדיינים, בדומה לתהליכים שהתרחשו מאוחר יותר בין מדיינים לישמעאלים, כמו גם בין ישמעאלים לערבים (כפי שניתן ללמוד מהחילופים בין "מדיינים" ו"ישמעאלים" בבראשיתלז:לו).
מכאן ניתן להסיק שכוש(ן) הוא השם הקדום של מדיין, או שמו של שבט שהיו לו קשרים הדוקים למדיין,[15] והמסופר בבמדבר יב:א מתאר את נישואיו של משה לציפורה המדיינית.[16]
ציפורה הכושית/המדיינית
זיהוי הכושים כמדיינים מופיע כבר אצל ר' תנחום הירושלמי, פרשן יהודי-ערבי מהמאה ה-13, בפירושו לחבקוק ג:ז. שם הוא מצטט דעה אנונימית שלפיה הכושים הם כינוי אחר למדיינים או שבט מדייני, ולכן ציפורה היא הכושית.[17]
ואף על פי כן, יתכן שבשלב מסוים של מסירת הסיפור המקראי זיהויה של כוש כבר לא היה ברור, וסופרים מאוחרים הוסיפו את הערת הסוגריים: "כי אשה כושית לקח" בבמדבר יב:א כדי להבהיר שזה אכן מקור מוצאה של אשת משה. ההערה ביקשה לאשר את אמיתות הטענה של מרים ואהרן לגבי משה, גם אם לא הייתה ידועה לקורא קודם לפסוק זה.
מדין היא כוש: קריאה הלניסטית
מקורות קדומים נוספים קושרים אף הם בין מדיין וכוש.[18] כך, ההיסטוריון היהודי-הלניסטי דמטריוס הכרונוגרף (המאה ה-3 לפנה"ס) מסביר את נישואיו של משה לציפורה באופן הבא:
והם חיו בעיר מדין, שנקראה על שם אחד מבניו של אברהם... ומסיבה זו גם אמרו מרים ואהרן בחצרות (במדבר יב:א) כי משה לקח לו אשה כושית.[19]
באופן דומה, בן-זמנו של דמטריוס, יחזקאל הטרגיקן (המאה ה-3/2 לפנה"ס), מתאר במחזהו "יציאת מצרים" את משה שואל על שבע הנערות שהוא מציל ליד הבאר במדין, וציפורה משיבה לו בהסבר על מיקומן:(§60–65)
כָּל זֹאת הִיא אֶרֶץ לוּב וְזֶה שְׁמָהּ, הַזָּר. יוֹשְׁבוֹת בָּהּ מִשְׁפָּחוֹת מִמּוֹצָאִים שׁוֹנִים. כּוּשִׁים שְׁחוֹרֵי הָעוֹר, וְיֵשׁ מוֹשֵׁל אֶחָד עַל אֶרֶץ זֹה וְהוּא שַׁלִּיט וְשַׁר צָבָא. אֲבָל בָּעִיר הַזֹּאת יִשְׁלֹט וְאַף יִשְׁפֹּט כֹּהֵן, וְהוּא אָבִי וְגַם אֲבִיהֶן הֵן.[20]
באופן דומה, אוגוסטינוס מהיפו, מחשובי אבות הכנסייה (נפטר 430 לספירה), מזהה את אשתו האתיופית של משה עם ציפורה, ובתוך כך מסביר מדוע מדיינית נקראת כושית, אף על פי שבמילה "כושית" הוא כנראה התכוון לכושים מאפריקה ולא לכושו הבדואית:
כמעט אף אחד אינו מכנה אותם [המדיינים] אתיופים כיום, מכיוון ששמות של מקומות ועמים עוברים לעתים קרובות שינוי עם הזמן.[21]
ציפורה היא "כושית": מדרש חז"ל
חז"ל מפרשים את המילה "כושית" בפסוק על דרך המשל, מתוך הנחה שמשה נישא לאישה אחת בלבד, הלא היא ציפורה המדיינית. לדוגמה, במדרש התנאי ספרי זוטא (יב:א):
על אדות האשה הכושית, וכי כושית היתה? והלא מדינית היתה. אלא מה כושי ניכר במראיו מכל הבריות, כך היתה צפורה ניכרת במראיה ובמעשיה מכל הנשים.
פירוש זה הוא חלק ממסורת פרשנית רחבה שאשר ראתה במספר אזכורים של כוש במקרא מטאפורות לדברים שונים או ייחודיים, בדרך כלל במראה או בתכונות אופי חיוביות. פרשנות דומה מיושמת על המלך שאול ("כוש בן-ימין" בתהילים ז:א), על עם ישראל ("הלוא ככושים הייתם לי בני ישראל" – עמוס ט:ז), ועל "עבד-מלך הכושי" (ירמיהו לח:ז).[22]
בשימושים הללו כוש נתפסת באופן מטאפורי, כמשהו ייחודי בעל אופי חיובי. בנוסף, מקורות חז"ליים משמרים הסבר נוסף למונח "כושית" המוזכר בבמדבר יב:א: שפירושו "יפה".[23] פירושם אפוא ל"כושית" בבמדבר יב:א, בין כמטאפורה או כשם קוד ליופי, מעידה על הנחתם כי אשת משה הייתה ציפורה המדיינית.[24]
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
9 ביוני 2024
|
עודכן לאחרונה
30 ביוני 2024
מאמר זה הוא תרגום של "Moses’ Kushite Wife Was Zipporah the Midianite" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com ביוני 2022. תורגם על ידי צוות האתר.
הכתב החרטומי כאן הוא תעתיק פונטי של השם, כאשר הסימן הרביעי, 𓈉, פועל כמגדיר שמשמעותו "ארץ." השם "כש" מופיע לראשונה בטקסטים מצריים מהמאה ה-20 לפני הספירה. בין השנים 760 לפנה"ס ל-320 לספירה בקירוב, כוש הייתה מרכז של אימפריה שבירתה בנפטה (ליד האשד הרביע של הנילוס) ולאחר מכן דרומה במרואה (בין אַשְׁדֵי הנילוס החמישי והשישי). בין השנים 744 – 656 לפנה"ס לערך, מלכי כוש שלטו בכל מצרים ולאחר מכן בחלקה. הם ידועים כשושלת ה-25. מלכי שושלת זו כינו את עצמם "כושים", והמלך השני בשושלת זו נקרא "כשתא", כלומר "הכּושי." בנו פִּ-עָנְחִ'י היה הראשון שכבש את מצרים. המקרא מזכיר מלך מאוחר יותר משושלת זו, תִּרְהָקָה (690–633 לפנה"ס), כאשר האשורים מבטלים את התקפתם על יהודה, עם שמועה על צבא מצרים הקרב ובא:
מלכים ב יט:ט[=ישעיה לז:ט] וַיִּשְׁמַע אֶל תִּרְהָקָה מֶלֶך כּוּשׁ לֵאמֹר הִנֵּה יָצָא לְהִלָּחֵם אִתָּךְ...
לדיון המלא על המונח "כוש", מקורו ומשמעותו ראו:
David Goldenberg, The Curse of Ham: Race and Slavery in Early Judaism, Christianity, and Islam (Princeton: Princeton University Press, 2003), 17–18, with notes. On the kingdom of Kush, see p. 216, n. 6.
פילון האלכסנדרוני (25 לפנה"ס - 50 לספירה בקירוב), פילוסוף יהודי הלניסטי שלא שלט היטב בעברית, הציע שהמילה "כוש" נגזרת מהמילה היוונית χους שמשמעותה "אבק, לכלוך" ("שאלות ותשובות על בראשית" ב:פא):
מדוע הבן הבכור של חם הוא כוש (בראשית י:ו)? ההיסטוריון הקדוש יצר כאן מילה התואמת באופן מושלם את הטבע, באומרו שכוש היה הבן הבכור של הרוע, שכוש מייצג את האדמה המתפוררת והלא-מוצקה... (ראה גם: פילון, חוקים אלגוריים ב:סז)
ההצעה של פילון השפיעה ככל הנראה על אבי הכנסייה, אוריגנס (185–253 לספירה בקירוב). כך משתמע מפירושו לבראשית (מבחר בבראשית), בהערה על הפסוק המתאר את נהר גיחון המקיף את כל ארץ כוש/אתיופיה (בראשית ב:יג):
אתיופיה היא חוס [=כוש] בעברית, המילה משמעותה "חשכה."
על סמך זה, אבות כנסייה נוצרים מסוימים ורשימות אונומאסטיות (חקר שמות מקומות) נתנו את המשמעות "חשכה" או "שחרחרות" לשם כוש. הסבר זה נפוץ בכתבים של ימינו, אולם הוא שגוי. השם כוש אינו יווני, ולכן מקורו האטימולוגי אינו קשור למוצא יווני. משמעות המילה "כוש" אינה ידועה.
אזכורים אחרים של כוש האפריקאית, המוזכרת לעתים קרובות לצד מצרים, ניתן למצוא במקומות הבאים: ישעיהו כ:ג-ד, מג:ג, מה:יד; יחזקאל ל:ד, ט; השווה דניאל יא:לד; נחום ג:ט; תהלים סח:לב.
פירוש "כי" כמילת ביאור אינה המשמעות היחידה האפשרית של במדבר יב:א. יש המציעים כי מדובר בדיבור ישיר, וכי הפסוק מצטט את דבריהם של מרים ואהרן.
בראשית י:יא מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח. י:יב וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה.
ראו לדוגמה:
Ephraim Speiser, Genesis, AB 1 (Garden City, NY: Doubleday, 1964), 66.
להרחבה כללית בנושא הכשים ראו:
Walter Sommerfeld, “The Kassites of Ancient Mesopotamia: Origins, Politics and Culture,” in Civilizations of the Ancient Near East, ed. Jack M. Sasson (New York: Simon Schuster Macmillan, 1995), 917–930.
גם יגאל לוין מאוניברסיטת בר-אילן מבין את "כוש" כאן בהקשר מסופוטמי, אך הוא טוען שהיא מתייחסת לעיר כיש, בירת האימפריה האכדית קצרת הימים, וכי נמרוד הוא שילוב של שני המלכים הגדולים של אותה אימפריה, סרגון הראשון ונכדו, נראם-סין. ראו יגאל לוין, נמרוד, גיבור ציד ומלך – מי הוא? התורה (2022).
רשימה זו מופיע גם בדברי הימים א א:ט.
ראו:
Goldenberg, Curse of Ham, 218, n. 16.
ראו לדוגמה:
Israel Knohl, “Hovav the Midianite: Why Was the End of the Story Cut?” TheTorah (2016).
אכן, ספר דברי הימים מתייחס לבני חם שחיו בנגב, באזור שנכבש על ידי שבט שמעון:
דברי הימים א ד:לט וַיֵּלְכוּ לִמְבוֹא גְדֹר עַד לְמִזְרַח הַגָּיְא לְבַקֵּשׁ מִרְעֶה לְצֹאנָם. ד:מ וַיִּמְצְאוּ מִרְעֶה שָׁמֵן וָטוֹב וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם וְשֹׁקֶטֶת וּשְׁלֵוָה כִּי מִן חָם הַיֹּשְׁבִים שָׁם לְפָנִים. ד:מא וַיָּבֹאוּ אֵלֶּה הַכְּתוּבִים בְּשֵׁמוֹת בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיַּכּוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת המעינים [הַמְּעוּנִים] אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁמָּה וַיַּחֲרִימֻם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתֵּיהֶם כִּי מִרְעֶה לְצֹאנָם שָׁם.
דוגמה נוספת ניתן למצוא במלחמה שניהל המלך אסא. שם אנו שומעים על צבא כושי:
דברי הימים יד:ח וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם זֶרַח הַכּוּשִׁי בְּחַיִל אֶלֶף אֲלָפִים וּמַרְכָּבוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיָּבֹא עַד מָרֵשָׁה. יד:ט וַיֵּצֵא אָסָא לְפָנָיו וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה בְּגֵיא צְפַתָה לְמָרֵשָׁה.
הסיפור נמשך כאשר המלך אסא זועק אל י־הוה, העונה להגנת צבא יהודה, והיהודאים מכים את הכּושים. המקומות מרשה ועמק צפת נמצאים בשפלת יהודה, אזור של גבעות נמוכות, ולא ברור מניין צבא כוש מתקדם. העובדה שאסא רודף אחריהם דרומה לאזור גרר, מרמזת שהם באים מהדרום, ושמקורם ממצרים או מהנגב (פסוק יב). כיבושו הבא של אסא את אזור גרר וביזת השלל משם, כולל מאנשי מדבר עם אוהלים וגמלים, מעידה על האפשרות שהכושים היו ערבים מקומיים ולא צבא מנוביה הרחוקה (פסוקים יג–יד). פסוק נוסף המזכיר כושים הנלחמים ביהודה נמצא בנאום חנני הרואה בדברי הימים ב טז:ז–ט, המתאר את שישק מלך מצרים מקבץ את הכושים עם הליבּיםלמלחמה נגד רחבעם (דברי הימים ב יב:ג). הטקסט מעיד על האפשרות שהמחבר מדמיין את הכּושים כמגיעים מאותו אזור בנוביה. עם זאת, מכיוון שבנאום זה הכּושים והליבּים מוצגים באופן המנוגד לארמים, ייתכן שמדובר בהבדל בין זרים התוקפים מצפון לאלה התוקפים מדרום. ישנם אזכורים עמומים נוספים לכושים הנמצאים בשירות מלכי יהודה (שמואל ב יח:כא ואילך, ירמיהו לח:ז ואילך). קל יותר להניח שאלו הגיעו מאזור קרוב יותר של כוש הערבית, במיוחד אם רבים מקבוצה זו חיו בעבר הירדן או בנגב. אך ייתכן גם שמדובר בהתייחסות לנובים. לאזכורים השונים הללו לכושים, ראו:
Goldenberg, Curse of Ham, 219–220 [nn. 25–26].
לעיון נוסף בעניין כושן כהרחבה של כוש, ראו את הביבליוגרפיה בתוך:
Goldenberg, Curse of Ham, 228, n. 13; and Benedikt S. J. Isserlin, “Arabian Place Name Types,” Proceedings of the Seminar for Arabian Studies 16 (1986): 46.
שימו לב כי תרגום השבעים ראה ב"כושן" כשווה ל"כוש", בפירושו למילה Αἰθιόπων כ"אתיופים".
להרחבה על "יהודן" ראו:
L.Y. Rahmani, A Catalogue of Jewish Ossuaries in the Collections of the State of Israel (Jerusalem: Israel Antiquities Authority, 1994), 183, no. 477.
יוסף נווה זיהה את השמות עזרין וחזיקין, התואמים לשמות עזריא וחזקיה, בכתובת מעין גדי. יוסף נווה, "הכתובות הארמיות והעבריות מבתי-הכנסת הענתיקים" בארץ ישראל 20 (1987): 310-302, עמ' 308. פיליפ שמיץ סובר שהנו"ן הסופית בשם "כנען" גם היא מוספית שהתקבעה בשם המקורי. ראו:
Anchor Bible Dictionary 1:828, s.v. “Canaan”.
סיירוס גורדון מציין שבאוגרית הסיומת "ן" מאוד נפוצה בשמות מקומות. ראו:
Cyrus Gordon, Ugaritic Textbook (Rome, 1965), 63.
לביבליוגרפיה ראו:
Goldenberg, Curse of Ham, 228–229, n. 14.
לגבי החילוף בין המדיינים והישמעאלים בבראשית לז:לו ראו:
J. Revell, “Midian and Ishmael in Genesis 37: Synonyms in the Joseph Story,” in The World of the Aramaeans I: Biblical Studies in Honour of Paul-Eugène Dion, ed. P. M. M. Daviau, J. W. Wevers, and M. Weigl, JSOTSup 324(Sheffield: Sheffield Academic, 2001) 70–91.
ראו:
Martin Noth, Numbers, Old Testament Library (Philadelphia: Westminster, 1968), 94.
זיהוי זה, המפרש את הכושית במדבר יב:א, התקבל באופן נרחב בקרב חוקרי מקרא רבים בימינו. ראו:
Goldenberg, Curse of Ham, 229 [n. 16].
הדסה שי, פרוש תנחום בן יוסף הירושלמי לתרי עשר (ירושלים: מאגנס, 1991), עמ' 227-226.
ראו:
Goldenberg, Curse of Ham, 52–54.
תרגום של צוות האתר. ראו:
Hanson “Demetrius the Chronographer,” in The Old Testament Pseudepigrapha, ed. James H. Charlesworth (Garden City, NY: Doubleday, 1985), 2.853.
ראו: יחזקאל הטרגיקן, יציאת מצרים, תרגום: שלמה שפאן, (מיוונית עתיקה), תל אביב, קרני, בתוך: שירים וסיפורים, 1964. שורות 65-60.
תרגום של צוות האתר. ראו:
Augustine, Quaestionum in Heptateuchum 4.20, Corpus scriptorum ecclesiasticorum Latinorum (Vienna, 1866) 28/2.331; Corpus Christianorum, Series Latina (Turnhout and Paris, 1953) 33.247: “Sed nunc eos Aethiopes nemo fere appellat, sicut solent locorum et gentium nomina plerumque uetustate mutari.”
הזיהוי של צפורה המדיינית עם האישה הכושית של משה מופיע גם בכמה כתבים נוצריים אחרים מהמאות הרביעית והחמישית, שהקדום שבהם הוא מ"מערת האוצרות" של הספרות הסורית מהמאה ה-4. שם נכתב כי לאחר הריגת המצרי, משה בורח למדין אל רעואל הכושי, כוהן מדין.
ראו התייחסות לזיהוי הזה ולסופרים נוצרים אחרים המזהים את כוש עם מדין בספרי:
Goldenberg, Curse of Ham, 252 [n. 69].
לדיון המלא על המקורות החז"ליים ראו:
Goldenberg, Curse of Ham, 56-59.
ספרי במדבר צט (עמ' 99); ספרי זוטא יב:א (עמ' 274).
לדיון על השאלה האם הביקורת של מרים והארון על נישואיו של משה נובעת מגזענות ראו:
David M. Goldenberg, “Why Do Miriam and Aaron Criticize Moses for Marrying a Kushite Woman?” TheTorah (2022).
מאמרים קשורים :
