האם צהוב הוא צבע מקראי?

החוקים לזיהוי מחלת עור טמאה (צרעת)^[1] מבוססים על שינוי בצבע: האדם הנגוע נחשב טמא אם צבע עורו הנגוע הופך להיות לָבָן או לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת ואם השיער הנגוע הופך ללבן. אולם, ישנה תת-קטגוריה אחת המזכירה את הצבע "צהוב". זוהי מילה עברית נדירה, המופיעה במקרא שלוש פעמים בלבד, ורק בפסקה זו (ויקרא יג:ל, לב, לו). בהופעתה הראשונה כתוב:

^{ויקרא יג:כט} וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בוֹ נָגַע בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָן. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא.

המונח "צהוב" עומד כאן כנראה בניגוד לשיער שחור, שהיה צבע השיער הרגיל של אוכלוסיית ישראל באותה תקופה, כפי שנרמז בפסוק הבא:

^{ויקרא יג:לא} וְכִי יִרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת נֶגַע הַנֶּתֶק וְהִנֵּה אֵין מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וְשֵׂעָר שָׁחֹר אֵין בּוֹ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת נֶגַע הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים.^[2]

במקרה כזה הכוהן מבודד את האדם לשבעה ימים נוספים, ולאחר מכן בודק בפעם השלישית. אם הצבע לא התפשט כלל, הכוהן מכריז שהאדם טהור.^[3] אם הצבע התפשט, הוא מכריז עליו כטמא^[4]. אם השיער חוזר להיות שחור, האדם נחשב שוב לטהור.^[5]

המילה "צהוב" ייחודית לפסקה זו. בעברית מודרנית, המשמעות שלה היא צבע צהוב. האם זו גם משמעותה במקרא?

האם "צהוב" הוא בעצם אדום?

אונקלוס תרגם שיער צהוב במילים: "שְׂעַר סוּמָּק" – שיער אדום. המילה "סומק" משמשת אותו גם כדי לתרגם את המונח "לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת" כ"חָוְרָא סָמְקָא" במקום אחר בפרק זה (פס' יט). בדומה לכך, עשו מתואר כמי שנולד "אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר" (בראשית כה:כה), שאונקלוס מתרגם במילים: "סָמוֹק כּוּלֵּיהּ כִּגְלוֹם דִּסְעַר". מכאן שאונקלוס מזהה "צהוב" עם "אדום". באופן דומה, הלקסיקון המקראי העברי-ארמי [HALOT] מפרש את המילה "צהוב" כ"אדום בהיר".

ייתכן שגם סעדיה גאון (882–942) פירש את המונח במשמעות של צבע האדום. בתרגום הערבי-יהודי שלו, התפסיר, הוא מתרגם את הביטוי במילים: "שַׁערֹ אַצהַבֻּ". מילון BDB (Brown-Driver-Briggs) מציין כי המונח הערבי המקביל ל"צהוב" صهب (ṣ-h-b) הוראתו "אדמדם", ומילון Hans Wehr לערבית ספרותית מודרנית מתרגם אותה במילים: "חום-אדמדם". אף על פי כן, בתרגומו למונח אֲדַמְדָּמֶת, סעדיה גאון משתמש בשורש שונה, "מֻחמַרַּתֹ". לפיכך, לא ברור אם הוא הבין "צהוב" כאדום, או אם הוא סבר ש"צהוב" ו"מֻחמַרַּתֹ"^[6] הם שני צבעים שונים. אם זה המקרה, ייתכן ש"צהוב" מתייחס למשהו אחר.

האם "צהוב" משמעותו בהיר?

אברהם אבן עזרא (1089–1164) הסתמך אף הוא על השפה הערבית להבנת המונח "צהוב", אך הגיע לפירוש אחר. הוא הבין את המונח כסוג של לובן או אולי חיוורון/בהירות:

 ^{אבן עזרא ויקרא יג:ל} צהב – בלשון ישמעאל, קרוב מעין הלובן.

ההסבר של אבן עזרא הגיוני לאור ההקשר: הכהן יוכל להבחין בשערות באזור נגע העור שהפכו מכהות ללבנות. לעומת זאת, הוא יתקשה להבחין בין שערות "חומות-אדמדמות", שהן צבע שיער טבעי, לבין שערותיו השחורות של האדם.

האם "צהוב" הוא אכן צהוב?

תרגום השבעים מתרגם את הפיכת הצבע ל"צהוב" כ ξανθίζω (xanthidzo), מהשורש ξανθός (xanthos ), שמשמעותו צהוב. כך מתרגמת גם הוולגאטה של הירונימוס, המשתמשת במילה הלטינית flavus – צהוב. בדומה לכך, הספרא, שהוא מדרש הלכה על ספר ויקרא מהתקופה הבתר-תנאית המוקדמת, מקשר "צהוב" עם זהב:

^{ספרא תזריע פרשת נגעים פרשה ה סוף פרק ז אות ה} צהוב לא ירוק לא אדום ולא שחור ... ולמה הוא דומה לתבנית הזהב.

פירוש זה אומץ על ידי רש"י (רבי שלמה יצחקי, 1040 בקירוב–1105 בקירוב), המצטט את הטקסט הזה. כ"י לייפציג 1, הנחשב בדרך כלל למדויק ביותר מבין כתבי היד של פירוש רש"י, מוסיף ביאור בצרפתית עתיקה:

^{רש"י ויקרא יג:לז [כת"י לייפציג 1]} 'צהוב' – כמו זהוב, אורבלא [=אור פלא] בלעז.^[7]

הסבר זה אומץ גם על ידי רבי משה בן מימון (רמב"ם, 1138–1204), אף הוא דובר ערבית, בפירושו למשנה נגעים כתב:

^{רמב"ם פירוש משניות נגעים י:א [אבן תיבון]} צהוב הוא מראה הזהובה, והוא מראה מעורב מאדמימות וירקות. אמרו: למה הוא דומה? לתבנית הזהב.^[8]

ר' חיים אבן עטר (1696–1743), פרשן מקרא ומקובל שחי במרוקו, באיטליה ולבסוף בארץ ישראל, אימץ את פירוש חז"ל ורמב"ם למילה ומתח ביקורת על אבן עזרא, על שהשתמש במילה מקבילה בערבית כדי לשנות את המשמעות המקובלת של הטקסט:

^{אור החיים ויקרא יג:ל} נראה שיחשוב כי לזה נתכוון הכתוב: ואנו מבני גלות ישמעאל ואותו גוון שקורין אותו בלשון ישמעאל כן הוא לבן דיהוי קצת. וכפי זה הוא בהיפך מפירוש התנאים. ובמחילה מכבודו אם באנו לחלוק על רז"ל ולפרש מלות התורה בלשון ישמעאל היינו עושים תורת שקר, וכי כעורה זו שפירשו רז"ל בלשון הזה"ב. ובפירושים כאלו נתן הרב יד לחכמי הדורות לזלזל בכבודו.

מלבד אבן עזרא, שאולי הבין "צהוב" כצבע חיוור בניגוד לצבע לבן, הפרשנים המסורתיים מעדיפים להסביר את המונח "צהוב" במשמעות של צבעי צהוב ואדום.

"צהוב" במשמעות של מבריק

הפשיטתא (הסורי) מתרגם את המונח במילה: "שמשא" (ܫܡܫܐ), כלומר: כמו השמש. ייתכן שהכוונה לצבע צהוב,^[9] או לצבע זהוב, אך ייתכן גם שהכוונה לאופן שבו השמש זורחת. כל התרגומים הירושלמיים משתמשים במונח ארמי מקביל: "צלהב".^[10] סוקולוף (מילון לארמית בבלית וארץ ישראלית) מתרגם את המונח: "להאדים, להבהיק", ויאסטרוב במילה "להאדים", ובצורת הבינוני הפעול: "בוהק, אדום או צהוב".

תרגום ניאופיטי מתרגם: "שער מצלהב" – שיער שהאדים.

התרגום המיוחס ליונתן מתרגם: "שער מצלהב כחיזו דהב" – שיער הנוצץ כמראה של זהב.

צורה דקדוקית זו, הבינוני הפעול, משמשת בתיאור הכספים שעזרא קיבץ לאוצרות המקדש. זהו המקום היחיד הנוסף במקרא שבו אנו מוצאים את השורש צה"ב.

 ^{עזרא ח:כז} וּכְפֹרֵי זָהָב עֶשְׂרִים לַאֲדַרְכֹנִים אָלֶף וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹת כַּזָּהָב.

המונח כאן מוסבר בדרך כלל במשמעות של "נוצץ", "מבריק" או "בהיר". הדבר מצביע על כך "שצהוב" מתייחס לא לגוון המדויק של השערות במחלת העור (לבן, צהוב או אדום), אלא לטבען המבריק של אותן שערות.

דייוויד קליינס, במילונו Dictionary of Classical Hebrew , מתרגם את צהוב כ"בוהק" ומעיר לגבי מופע הפועל בספר עזרא: "לבהוק, להבריק, יותר מאשר להיות אדום". קליינס מפנה לפועל דומה המופיע בקטע עברי מתוך ספר בן סירא (כ"י א, דף ג ע"ב):

^{בן סירא י:י} שמץ מחלה יצהיב רופא מלך היום ומחר יפול.^[11]

קליינס מציע לתרגם את הפסוק בספר ויקרא באופן זה: "אדום, אדום-צהבהב, או אולי בוהק, כתוצאה ממחלת עור". ההצעה האחרונה נראית כהסבר הטוב ביותר לפסוק.

האפשרות שהמונח מתייחס לדבר מה בוהק או מבריק בניגוד לצבע מסוים עשויה להסביר את צורת הבינוני הפעיל המצויה במגילת דמשק ג (4QDa 6, 1, In. 7):

 והפך מראה לדק צוהב.^[12]

ייתכן שבגלל זיקתו ל"נְחֹשֶׁת מֻצְהָב" בספר עזרא (ח:כז) המונח "צהוב" קיבל את המשמעות של צהוב בעברית הבתר-מקראית, כבר בתרגום השבעים. לפעמים קשה לקוראים בני זמננו להבחין בכך, מרגע שהמשמעות של צבע צהוב נעשתה ברורה ומובנת מאליה. אולם ההקשר מאפשר לנו לקרוא את הטקסט המקראי בערנות רבה יותר. כאן, בספר ויקרא, מתואר מצב שבו הכהן נדרש להכריע אם האדם סובל ממחלת עור, ולכן סביר להניח שהמונח "צהוב" מתייחס לשערות הבולטות מתוקף המראה המבריק שלהן, ולאו דווקא מתייחס לצבע מסוים.