הכוהנים וחז"ל קובעים את המציאות הפולחנית

התורה מתירה להוציא כלים מן הבית לפני שהכוהן סוגר ומבודד את הבית בגלל צרעת. מכך אנחנו למדים שהטומאה לא נובעת ממציאות גשמית אלא מהכרזה אנושית. חז"ל פיתחו את הרעיון הזה והחילו אותו על תחומים נוספים בהלכה.

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

מקור: Pixabay

דברי התורה על דיני הצרעת, סוג (או כמה סוגים) של מחלת עור הגורמת לעור להלבין, פותחים במקרה של אדם המודאג בגלל נגע בעורו, ופונה אל הכוהן כדי שיאבחן את מחלתו.

ויקרא יג:ב אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. יג:ג וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר...

תהא הצרעת המקראית אשר תהא, הכוהנים נדרשים לדעת לזהות אותה, לבודד את המצורעים ובסופו של דבר לטהר אותם.

בסוף דיני הצרעת יש נספח העוסק בצרעת הבית (ויקרא יד:לג–נג). גם כאן החוק נפתח באדם הרואה נגע כלשהו ופונה לכוהן כדי לברר את טיבו:

ויקרא יד:לד כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. יד:לה וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת.

אילו היה תהליך הטיפול בצרעת הבית זהה לטיפול בצרעת העור, הכוהן היה בא אל הבית מיד כדי לבדוק את הנגע ולהחליט אם יש לסגור ולבודד את הבית או לא. אולם הכתוב מוסיף שלב מקדים שיש לעשות לפני בוא הכוהן – פינוי תכולת הבית:

ויקרא יד:לו וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת. יד:לז וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע...

מדוע נוסף השלב הזה?

הצלת הרכוש

מרגע תחילת תהליך האבחון, כל תכולת הבית – בין שהיא עשויה בד, עור, צמר או מתכת – עלולה להיטמא.[1] יתרה מכך, בהמשך הדברים הכתוב דן בטומאה שעוברת לבגדים במשך נוכחותם בבית המצוי בהסגר:

ויקרא יד:מו וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב. יד:מז וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו.

 יש להניח שהוראת התורה לפנות את תכולת הבית בפסוק לו' נוגעת בעיקר לכלי חרס. אומנם התורה לא אומרת במפורש מה דינם של כלי חרס הטמאים בטומאת צרעת, אך במקומות אחרים נמסר שכלי חרס שנטמאו לא יכולים להיטהר. לדוגמה, כך נאמר על כלי חרס שנטמאו בעקבות מגע בשקץ:

ויקרא יא:לג וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ... יא:לה וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם.

דברים דומים נאמרים בדיון על הזָב:

ויקרא טו:יב וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב יִשָּׁבֵר וְכָל כְּלִי עֵץ יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם.

סביר אפוא להניח שהתורה תצווה להשמיד כלי חרס גם במקרה שנטמאו בטומאת צרעת.

הגנה על כלי חרס

המשנה, החיבור המוקדם ביותר בספרות חז"ל,[2] מבקשת לפענח את משמעות הכתוב בויקרא יג:לו. בדברי המשנה על המילים "וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת" מוצעות שלוש דעות באשר לדברים שיש לפנות (משנה נגעים יב:ה):

וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי עֵצִים, וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי קָנִים. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עֵסֶק הוּא לַפִּנּוּי?!
אָמַר רַבִּי מֵאִיר: וְכִי מָה מִטַּמֵּא לוֹ. אִם תֹּאמַר, כְּלֵי עֵצָיו וּבְגָדָיו וּמַתְּכוֹתָיו, מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים. עַל מֶה חָסָה הַתּוֹרָה. עַל כְּלֵי חַרְסוֹ וְעַל פַּכּוֹ וְעַל טִפְיוֹ.[3]

רש"י (בפירושו לפסוק) מאמץ את הפרשנות הזאת.[4] אף שסביר שרבים יעדיפו להוציא את רכושם מן הבית כדי לחסוך מעצמם את הטרחה שברחיצתו, יש להניח שדברי רבי מאיר הולכים בכיוון הנכון. התורה מבקשת להימנע ממצב בו אנשים מחויבים להשמיד את כלי החרס שלהם.

במילים אחרות, התורה מתירה לבעלי בתים – אפילו מעודדת אותם – להוציא את רכושם מן הבית לפני שהכוהן בא לבדוק אותו, כדי לחסוך מהם צער ובזבוז זמן וכסף.[5] הדין הזה חשוב במיוחד למי שעומד בפני הוצאה כספית גדולה של תיקון הבית ואפילו בנייתו מחדש אם הצרעת מוסיפה להתפשט.

פרצה בחוק: כוונה אנושית בחוק

האין הכלים והרהיטים אמורים להיות טמאים באופן אוטומטי כאשר הכוהן מזהה בבית את סימני הצרעת, אפילו אם הוצאו ממנו? הלוא הם היו בבית טמא! כיצד הוצאתם מגנה עליהם מן הטומאה?

נראה שהפרצה בחוק משקפת מקום לכוונה האנושית בחוק. המציאות הגשמית לבדה לא מייצרת טומאה. לפחות בכל האמור בצרעת הבית, הבית והכלים שבתוכו נותרים טהורים עד שהכוהן מחליט שיש לסגור ולבודד אותו למשך שבעה ימים.

כוונה אנושית בהלכה

לכוונת האדם ולמעשיו תפקיד חשוב בהלכה. לדוגמה, חייבים להתכוון לקיים את המצווה לשמוע קול שופר כדי לצאת ידי חובה. עצם שמיעת קול המופק מקרן של איל ללא כוונה לא נחשבת כקיום המצווה לתקוע בשופר (משנה, ראש השנה ג:ז–ח). בדומה לכך, הכוהנים המקריבים קורבן במקדש חייבים להקפיד להתכוון לעשות זאת לשם מצווה. לא די בעשיית המעשה לבדו (משנה, זבחים א–ד).

הדוגמה הרלבנטית ביותר לענייננו היא הסיפור המפורסם על האירועים שקרו אחרי שבית הדין של רבן גמליאל טעה בקידוש חודש תשרי על סמך עדות שקר (ראש השנה ב:ח–ט). משמעות הטעות היא שהעם לא יקיים את מצוות יום כיפור, היום הקדוש בשנה, החַל בעשרה בתשרי, ביום הנכון.

בעקבות הדיון בבית הדין הודיע רבי יהושע שהכרעת רבן גמליאל הייתה שגויה והוא סבור שלמעשה ראש החודש חל למחרת. למשמע דבריו מוחץ רבן גמליאל כל ניסיון לחתור תחת סמכותו:

שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבִמְעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנְךָ.

היות שאסור לשאת את המקל והכסף ביום כיפור, אם רבי יהושע יעשה כדברי רבן גמליאל הוא יוכיח שהוא מקבל את הכרעת רבן גמליאל בעניין היום שבו יום כיפור חל ואינו דבק בדעתו המקורית.

בהמשך הסיפור שני חכמים, רבי עקיבא ורבי דוסא בן הרכינס, משמיעים באוזני רבי יהושע סיבות לפעול כדברי רבן גמליאל, ובסופו של דבר הוא אכן שומע לעצתם.

ההסבר שרבי עקיבא מציע נוגע לענייננו:

הָלַךְ וּמְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא מֵצֵר, אָמַר לוֹ, יֶשׁ לִי לִלְמוֹד שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָשׂוּי, שֶׁנֶּאֱמַר, אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְיָ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם, בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹּא בִזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ.

במילים אחרות, אלוהים מקבל את זמני המועדים שישראל קובעים, בין שהם נכונים ובין שאינם נכונים מבחינת גרמי השמיים. בזכות הטיעון הזה יכול רבי יהושע לשאת את מקלו ומעותיו ביום שהוא סבור שהוא יום הכיפורים אף שנשיאתם היא בגדר חילול היום הקדוש. בני האדם לא הכריזו שיום כיפור חל ביום זה, ולכן הוא אינו יום כיפור, אף על פי שמבחינה אסטרונומית הוא היום העשירי מיום מולד הלבנה.

המציאות המשפטית מהכוהנים לחז"ל

היגיון דומה עומד ביסוד הדין בויקרא יד. הבית ותכולתו טהורים עד שהכוהן מכריז על הסגרת הבית בגלל צרעת. בני האדם הם שקובעים את המציאות ההלכתית.

חשיבה משפטית שכזו, הרווחת מאוד בספרות חז"ל, אינה שכיחה בתורה. למיטב ידיעתי, קטע זה בדיני הצרעת הוא המקרה היחיד. הקטע הזה הוא אפוא נקודת המוצא לתהליך התפתחותה של חשיבה משפטית־פורמליסטית, שפותחה כעבור שנים אצל חז"ל והייתה לחלק בלתי נפרד מההלכה.

הערות שוליים