נידה: מהתורה אל ההלכה

החוקים הנוגעים למחזור החודשי של האישה במקרא מופיעים בשני הקשרים שונים:

1. דיני הטומאה הכהניים (ויקרא טו);
2. יחסי מין אסורים (ויקרא יח:יט; כ:יח).

1. הנידה בהקשר של טומאה

פרק טו בספר ויקרא עוסק ב"טומאות היוצאות מן הגוף", כלומר בהפרשות מאיברי הרבייה של גברים (זרע) או נשים (דם) המטמאות את האדם,^[1] ובסוגי המגע השונים שבהם האדם שנטמא עלול לטמא אנשים אחרים, ובכלל זה באמצעות יחסי מין.

לטומאות אלה לא ניתן נימוק מוסרי כלשהו ונראה שמשמעותן פולחנית בלבד.^[2] אדרבה, הפרשות גניטליות הן חלק בלתי נפרד מהשגרה הביולוגית והמינית של רוב בני האדם.

הפרשייה הזו אינה אוסרת על מגע עם ההפרשות אלא רק מציינת מה טיבה של כל אחת מן הטומאות, כמה זמן היא נמשכת ואופן ההיטהרות ממנה:

^{ויקרא טו:יט} וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב… ^טו:כד וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא.

פרשייה זו גם אינה אוסרת על קיום יחסים עם נידה אלא רק מציינת שבמקרה כזה גם הגבר נטמא (ויהיה טמא בטומאת נידה למשך שבעה ימים).

שמירה על טהרת המשכן

החשש המרכזי של פסוקים אלה הוא שמא אדם טמא יבוא במגע עם הקודש ויטמא את המשכן, ועל כן כל אדם שיצאה ממנו הפרשה כזו או שבא עימה במגע מורחק מן המקדש/המשכן עד שיטהר. לטימוא מקום משכנו של ה' השלכות חמורות:

^{ויקרא טו:לא} וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם.

בהתאם לכך, רוב מניינה ובניינה של הפרשייה הזו עוסק בתהליכי הטהרה שלאחריהם יוכלו הטמאים לשוב ולגשת אל הקודש.

2. נידה כאיסור יחסי מין

פרקים יח ו־כ בספר ויקרא עוסקים ביחסי מין אסורים ובשמירה על חיי קדושה שיאפשרו לעם ישראל לדור בארצו של אלוהיו. המוקד של הפרשיות הללו הוא בני ישראל ולא המקדש. קיום היחסים עם הנידה מופיע כאן כאיסור בתוך סדרה ארוכה של יחסי מין אסורים, עבירות שבויקרא כ העונש עליהם הוא "כרת".

^{ויקרא יח:יט} וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ.

^{ויקרא כ:יח} וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם.

הפסוק בויקרא יח:יט נוקט אמנם לשון טומאה^[3] אולם ההבדלים בנימה המשפטית וביחס החוקי כלפי הנידה בויקרא יח ו־כ אל מול ויקרא טו ניכרים היטב. בויקרא טו המרחב המקודש (בין אם המשכן במדבר ובין אם המקדש בירושלים) הוא המוסד שעליו נשען כל הבניין והחשש המפורש היחיד הוא זיהומו של המרחב הזה. בויקרא יח ו־כ לעומת זאת יחסי המין האסורים לא קשורים בשום מוסד אלא אסורים מצד עצמם.

 טהרת הכהונה לעומת קדושת העם

חוקרי מקרא מסבירים כי שתי הגישות הללו הן תולדה של שני מקורות נפרדים. המקור הכהני (P), שבו נכתב ויקרא טו, מוטרד מן הטהרה ומן המקדש, ואילו מקור הקדושה (המאוחר, H), שויקרא יח ו־כ הם חלקים ממנו, מוטרד מקדושתו של העם. אם כן לכל אחד מן המקורות מטרות משלו ובמקרים כמו אלה גם חוקים משלו.^[4]

חז"ל, כידוע, תפסו את התורה כיחידה אחת שלמה. העיסוק ההולך ומתפתח שלהם בחוקי הנידה משקף את המתח שבין שתי ההשקפות – האם העיקר הוא הטהרה (הדרך הכהנית) או המין (דרך הקדושה).

סדר טהרות – גישת המשנה לנידה

במשנה, הקובץ הקדום ביותר של ההלכה החז"לית, שובצה מסכת נידה, המאגדת בתוכה את הלכות נידה,^[5] בתוך סדר טהרות, לצד מסכתות באותו עניין כמו מסכת זבים, העוסקת בהפרשות הגניטליות של הגבר, או מסכת מקוואות, שעניינה בנייה והכשרה של מקווה טהרה.^[6]

המשנה הולכת אפוא בדרכו של המקור הכהני של ויקרא טו – בעיניה היסוד המארגן של הלכות נידה הוא הטומאה.^[7] בעולמם של התנאים (חכמי המשנה) ההקפדה על טומאה וטהרה הייתה חלק מהותי מן האדיקות ההלכתית והנידה, כמוה כזב, נכללה בזאת.^[8]

בד בבד התנאים לא התעלמו מהאיסור המקראי על קיום יחסי מין עם נידה (המגיע ממקור הקדושה בויקרא פרקים יח ו־כ), ובתקופתם החל ההיבט הזה לקבל מקום מרכזי יותר בתוך השיח ההלכתי של הלכות נידה.

חטא מיני: גישת התלמוד לנידה

כשאנו עוברים לתקופת ההתגבשות והעריכה של התלמוד אנו מגלים כי ההיבט האיסורי כבר הפך ללא עוררין למוטיב הדומיננטי ביותר של הלכות נידה.^[9] למעשה נידה היא המסכת היחידה בסדר טהרות שזכתה למסכת משלה בתלמוד,^[10] כנראה מפני שבתקופה ההיא הלכות טהרה כבר היו לא רלוונטיות. אם בעבר המוקד של השיח ההלכתי על הנידה היה טומאה וטהרה, בדרכו של המקור הכהני, עד ימות האמוראים (חכמי התלמוד) המוקד הזה כבר השתנה והפך ליחסי מין, בדרכו של מקור הקדושה.^[11]

טשטוש התחומים

חז"ל סברו כי שני ההקשרים ההלכתיים של נידה – יחסי מין אסורים וטומאה פולחנית – תלויים וקשורים זה בזה. על כן פעמים רבות החלו את חידושיהם על שני האספקטים גם יחד, בלי קשר לשאלה מי מהשניים היה המקור שממנו למדו את החידוש. טשטוש הגבולות שבין שני השדות הוביל לשינוי מהותי בתפיסת האיסור על קיום היחסים עם הנידה.

האיסור על קיום יחסים עם אישה טמאה בנידתה

נקודת ההנחה של המשנה היא שאישה הרוצה לשוב לקיים יחסים עם בעלה לאחר ימי נידותה חייבת לטבול במקווה.^[12] הנחה זו מבוססת על כמה הנחות יסוד שאינן קיימות בתורה עצמה.

1. היטהרות ברחצה – חז"ל הבינו כי נידה חייבת לרחוץ במים כדי להיטהר (ויקרא טו:טז, מקוואות ח: א, ה), בדיוק כמו גבר שפלט זרע ואישה שקיימה יחסים עם בעלה (ויקרא טו:יח, מקוואות ח, ד). אבל לעומת שני המקרים האלה, המפורשים בתורה, בשום מקום בתורה אין חיוב כזה על אישה נידה.^[13]
2. מקווה – חז"ל הניחו כי הרחצה הנדרשת חייבת להיעשות במקווה דווקא אולם בתורה עצמה לא מפורשת דרישה כזו.^[14]

האמנם יחסי מין דורשים טהרה?

אפילו אם נקבל את ההנחה כי הפרשייה בויקרא טו רואה בטבילה במקווה חלק מטהרתה של האישה, הרי שזו טהרה פולחנית־כהנית שנועדה להתיר לה לגעת בחפצים קדושים ולהיכנס למקדש. במילים אחרות הטבילה תפסיק את הטומאה שנוצרה בה עם הופעת הוסת.

האיסור בויקרא כ, לעומת זאת, אינו נוגע לטומאתה של האישה כי אם לקיום יחסי מין עם אישה בתקופת וסתה. זו הסיבה שהטקסט מדגיש את הפרת הטאבו של המגע עם דמה: "אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ".^[15] כאשר הדם יפסיק יוכלו הבעל והאישה לחזור לשגרתם המינית.

כאשר חז"ל מיזגו בין שתי התפיסות הללו הפך האיסור על יחסי מין עם הנידה לאיסור על יחסי מין עם אישה הטמאה בטומאת נידה.^[16] ומכאן באה ההנחה כי נידה צריכה לטבול במקווה כדי "להיטהר" לבעלה.

נספח

בדיקה לשם דם והמשמשת בעדים

דוגמא קטנה יותר המלמדת כי פרטים הקשורים באיסור קיום יחסי מין עם נידה נבעו במקורם מעולמות הטהרה היא ההתפתחות ההלכתית של הדרישה מן האישה לבדוק בעצמה אם הגיע הווסת.

מסכת נידה פותחת בתרחיש שבו וסתה של אישה התחילה מבלי שתדע זאת (חשש שהתורה עצמה לא מעלה) ועד שגילתה זאת כבר נגעה במאכלי קודש וטימאה אותם. המשנה מנסה לברר: עד מתי עלינו להחיל את הטומאה הזו לאחור ולקבוע כי המאכלים שנגעה בהם טמאים?^[17]

הלל סבור כי העוגן הוא בדיקתה של האישה ("פקידה" בלשון המשנה) – כל מאכלי הקודש שהאישה נגעה בהם מהפעם האחרונה שבה האישה בדקה אם הגיעה וסתה, גם אם חלפו כבר כמה ימים מאז.^[18] במשנה עצמה לא מפורט מה כרוך בבדיקה כזו אולם ההנחה הסמויה היא שנשים אמורות לבדוק את עצמן דרך קבע כדי לשמור על מאכלי הקודש והמקדש מפני טומאתן.

בדיקה לפני יחסי מין

שלא במפתיע במקום אחר במשנה אנו שומעים על בדיקה כזו גם לפני יחסי מין:

 ^{נידה ב:א} הצנועות מתקנות להן שלישי לתקן את הבית.

כלומר נשים מסוימות היו בודקות את עצמן בעזרת בגד כלשהו ("שלישי")^[19] לפני קיום יחסי מין. המנהג הזה נשמע הגיוני למדי. אם אישה למדה שעליה לחשוש שמא נגעה בטעות במאכלי קודש בעת נידתה, מדוע שלא תחשוש גם שמא קיימה בטעות יחסי מין עם בעלה בנידתה? למעשה בסוף תקופת המשנה מנהג "הצנועות" כבר הפך להלכה מחייבת המקבילה לבדיקת החובה לפני נגיעה במזונות קודש:

ופעמיִם צריכה להיות בודקת: בשחרית ובין השמשות, ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה.

המשנה הזו משקפת התפתחות הלכתית מאוחרת מהמשנה שראינו קודם ורואה בכלל סוגי הבדיקות הלכה מחייבת. ^[20] לפנינו תהליך התפתחות הדרגתית: חשש שמקורו היה קשור אך ורק לעניין טהרתם של מאכלי קודש הפך גם לחשש מפני יחסי מין אסורים, והנוהג של בדיקה של דם לפני התעסקות במזונות קדושים הוביל לנוהג מקביל של בדיקה לפני יחסי מין. לבסוף שני המנהגים הללו מופיעים במשנה (נידה א:ז) כשתי הלכות מחייבות מקבילות.

והמשמשת בעדים הרי זו כפקידה

כלומר כאשר אישה משתמשת במטלית כלשהי בעת המשגל ("המשמשת בעדים") נחשב לה הדבר לבדיקה. הביטוי "כפקידה" מלמד כי הבדיקה למאכלי קודש וה"עדים" של יחסי המין שונים זה מזה. משנה מאוחרת יותר מבהירה את פירוש הביטוי "משמשת בעדים":

^{נידה ב:א} דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה.^[21]

מדוע שבני הזוג יבדקו את עצמם לאחר מעשה? המשנה הבאה מסבירה כי העדים נועדו לקבוע אם הזוג קיים בטעות יחסים כשהאישה הייתה בנידותה:

^{נידה ב:ב} נמצא [=הדם] על שלו טמאין וחייבין קרבן. נמצא על שלה אותיום [=מיד] טמאין וחייבין קרבן. נמצא על שלה לאחר זמן טמאים מספק ופטורים מן הקרבן.

זהו הסבר מפתיע. אם החטא הוא הבעיה אז על האישה לבדוק את עצמה לפני המעשה, דבר שעל פי המשנה רק הנשים "הצנועות" נוהגות לעשות (ראו דברינו לעיל). יתרה מכך, הלכה שכל מטרתה לקבוע אם האדם חטא בדיעבד היא דבר יוצא דופן. ההסבר הזה נראה אפוא כנימוק למנהג קיים.

ברצוני להציע הסבר חלופי: בתחילה הנוהג לשמש בעדים כלל לא היה קשור לנידה אלא לניקיון שאריות הזרע, שמטמא במגע (ויקרא טו:טז–יח)^[22], שכן רק לאחר הסרתו מן הגוף תוכל האישה ללכת לטבול.

ראיה טובה לכך כי זהו הטעם המקורי של השימוש בעדים נמצאת במשנה:

^{מקוואות ח:ד} האשה ששמשה ביתה [=קיימה יחסי מין] וירדה וטבלה ולא כבדה את הבית [לא ניקתה את איברה] כאילו לא טבלה. בעל קרי שטבל ולא הטיל את המים [השתין], כשיטיל את המים טמא.

מנהג השימוש בעדים שראינו לעיל (נידה ב:א) משקף ככל הנראה את אותו החשש – שמא תישארנה שאריות זרע על גוף האישה בעת הטבילה.

ועל כן המשנה במקום אחר (נידה א:א) קובעת כי גם כשאישה ניקתה את עצמה מזרע, אף אם לא התכוונה לבדוק את עצמה לדם, נחשב לה הדבר כבדיקה. אי הימצאותו של דם על עד התשמיש כמוהו כראייה כי אינה נידה.

כיוון שהתחום ההלכתי של נידה הפך מזוהה יותר עם סוגיית יחסי המין ופחות עם סוגיית הטהרה, גם השימוש בעדים, נוהג שנבע במקורו מהלכות טהרה, התפרש מחדש כנובע מן האיסור לשכב עם נידה. וזאת למרות שהנימוק הסביר ביותר שיכלה המשנה למצוא היה ההסבר הבלתי סביר של "חיפוש חטאים" בדיעבד.