טהרת הנידה: חובת התורה

על פי ההלכה, אישה נשואה מחויבת לטבול במקווה טהרה לאחר הווסת.^[1] כך ניסח את הדברים רבי יוסף קארו בשולחן ערוך:

^{יורה דעה קצז:א} אין הנדה והזבה והיולדת עולות מטומאתן בלא טבילה, שאפילו אחר כמה שנים חייב כרת הבא על אחת מהן אלא אם כן טבלו כראוי במקוה הראוי.

הספרות ההלכתית רואה במעשה הזה חובה "דאורייתא", כלומר ציווי שמקורו בתורה, אולם התורה עצמה אינה מציינת במפורש בשום מקום שנידה מחוייבת לטבול במים.^[2] כדי להבין את המשמעות של שתיקת התורה בעניין נשווה בין תהליך טהרת הנידה המתואר בתורה ובין תהליך הטהרה משאר הטומאות "היוצאות מן הגוף".

טומאות היוצאות מן הגוף וטהרתן

בויקרא פרק טו מתוארות כמה טומאות הנובעות מהפרשות מאיברי המין של גברים ונשים והדרכים להיטהר מהן.

זב (פס' א-טו) – הזיבה המקראית היא הפרשה גברית לא זרעית (כנראה הזיבה של ימינו או מחלת מין אחרת). כדי להיטהר על האדם להמתין שבעה ימים לאחר הפסקת ההפרשה, לכבס את בגדיו, לרחוץ את גופו במים חיים (כלומר זורמים), ולהביא שני תורים או בני יונה כקורבן כפרה. הזב יכול להעביר את טומאתו לחפצים או לאנשים באמצעות נגיעה בהם או ישיבה עליהם. כל אדם שבא במגע עם זב או עם אחד מהחפצים הטמאים הללו נטמא גם הוא וחייב לכבס את בגדיו ולרחוץ את גופו במים ואז נטהר עם ערב.

שכבת זרע (פס' טז-יח) - גבר שפלט זרע מבלי שקיים יחסי מין נדרש לרחוץ עצמו ועם ערב כבר יהיה טהור. כמו כן עליו לכבס את הבגדים שבאו במגע עם הזרע. גבר ואישה שקיימו יחסי מין (פסוק יח) מחויבים לרחוץ במים ועם ערב יהיו טהורים.

נידה (פס' יט-כד) - אישה שקיבלת וסת טמאה שבעת ימים. התורה אינה מציינת תהליך טהרה כלשהו. אם גבר מקיים יחסים עם אישה בזמן הוסת הוא נטמא למשך שבעה ימים. נגיעה בנידה גם היא מטמאת עד הערב אך גם למקרה זה לא מתואר תהליך טהרה. כל חפץ שהנידה באה איתו במגע נטמא, וכל אדם שבא במגע עם חפץ זה נטמא בעצמו. במקרה האחרון שהוזכר האדם חייב לרחוץ במים ולכבס את בגדיו ועם ערב יהיה טהור.

זבה (פס' כה-ל) – הזבה המקראית היא אישה שחוותה הפרשת דם לא תקינה. כדי להיטהר עליה להמתין שבעה ימים לאחר הפסקת ההפרשה ואז להביא שני תורים או יונים כקורבן כפרה. יש לציין שאין אזכור לרחצה במים. כל חפץ שהזבה נוגעת בו בתקופה זו הופך לטמא, וכל מי שנוגע בחפצים הללו חייב לכבס את בגדיו ולרחוץ את גופו ואז נטהר עם ערב.

ניתוח מערכתי של פרק טו

מניתוח מערכתי של הפרק עולים כמה עקרונות מפתח. ראשית הן לגבר הן לאישה יש שני סוגים של טומאה באברי המין, אחד שגרתי (זרע ווסת) ושני לא שגרתי (זב וזבה). המבנה הכיאסטי של הפרשייה (א-ב-ב-א) מדגיש את העניין – שתי ההפרשות החריגות הן כעין מסגרת לשתי ההפרשות הרגילות.

הדרישה לקורבן כפרה לשם היטהרות מהפרשות חריגות מעידה כי התורה רואה קשר בין המחלה והחטא (כאשר מדובר במחלות העוברות ביחסי מין קשר כזה בהחלט סביר). שבוע ההמתנה שבין תחילת התהליך ועד הטהרה נועד להבטיח שהמחלה באמת נעלמה.

עיקרון נוסף העולה מן הפרשייה הוא שההיטהרות מטומאות הנובעות מאיבר המין הגברי דורשת רחצה. הזב נדרש לטבול במי מעיין או נהר ואילו אדם שפלט זרע יכול לרחוץ בכל מים. לעומת זאת האישה הנטהרת אינה מחויבת ברחצה. הנידה הופכת לטהורה שבעה ימים מתחילת הוסת ואישה עם הפרשה חריגה (זבה) מגיעה לטהרתה שבעה ימים מתום הפסקת ההפרשה.

העיקרון השלישי הוא שהטומאה הבאה ממגע עם אחד מהמקרים הללו לא מושפעת ממינו של הנטמא. גבר שקיים יחסים אינטימיים עם נידה נטהר מאליו תוך שבעה ימים. באופן דומה אישה הבאה במגע עם שכבת זרע של גבר חייבת לרחוץ כדי להיטהר. ולבסוף כל אדם, גבר או אישה, שבא במגע עם חפץ שנטמא מאחד האנשים הללו הופך לטמא למשך שארית היום וחייב לרחוץ את גופו ולכבס בגדיו.

אין מים לנידה ולזבה

אם נחזור לנידה ולזבה, מהטקסט המקראי נראה בבירור שטהרתן אינה מחייבת טבילה. אפשר שהדבר משקף נורמות חברתיות המחייבות סטנדרטים קפדניים יותר של טהרה, כגון ביקורים תכופים יותר של גברים בבית המקדש או במזבח. עם זאת העובדה שהחוק הכהני מחייב גם גברים וגם נשים להביא קורבנות מקשה על האפשרות הזו.

בשורה התחתונה התורה מתארת את דרישות הטהרה לכל מקרה של הפרשות מאיברי המין ומזכירה את חובת הרחצה במפורש פעמים רבות. אילו הנידה או הזבה היו מחויבות בטבילה התורה הייתה אומרת זאת במפורש.

מקורות החיוב לטבילת נידה ביהדות הרבנית

הנוהג של נשים לטבול לאחר הוסת הוא נורמה הנתפסת ביהדות הרבנית כמובנת מאליה אולם מקורותיה מעורפלים. ייתכן שהמסורת הזו התקיימה עוד בתקופת המקרא ומייצגת טקס חלופי לטקס המתואר בחוק הכהני של ספר ויקרא. לדוגמה, בסיפור המפורסם על דוד ובת שבע (שמואל ב יא:ב-ד), דוד רואה את בת שבע "רוחצת" במים ו"מתקדשת מטומאתה".^[3] כלומר נראה שהסיפור הזה מתאר תהליך טהרה מטומאת הנידה שכלל רחצה.

לחלופין יכול להיות שחובת הטבילה לנשים נוצרה כהרחבה טבעית של טקסי טהרה גבריים. עם הזמינות המוגברת של מים בתקופת בית שני והפופולריות של הרחצה, סביר מאוד להניח שנשים ביקשו להתנקות לאחר הוסת שלהן, במיוחד בתקופה שטרם המצאת מוצרי ההיגיינה הנשית (ייתכן שהנוהג הזה היה נפוץ בקרב נשים בתקופת בית ראשון שהייתה להן גישה למים ומכאן ההסבר לסיפור בת שבע). מגמה זו יחד עם הדגש המוגבר על טהרה בסוף ימי הבית השני עשויות בהחלט להסביר את התרחבות טקס הטהרה גם לנשים. ^[4]

ייתכן כי לחז"ל עצמם היו סיבות דוחקות יותר. על פי היהדות הרבנית חורבן בית המקדש הפך את רוב דיני הטהרה והטומאה לתיאורטיים בלבד אולם כפי שמצוין בויקרא יח:יט, כ:יח לגבר אסור לקיים יחסים עם נידה, כלומר חוק הטהרה הזה המשיך להיות רלוונטי וזכה ליתר חשיבות. טקס המעבר ממצב נידה למצב של טהרה קיבל חשיבות רבה יותר שהרי היה זה טקס הטהרה היחידי שהמשיך להתקיים בפועל.

בין אם יש משהו בהשערות הנ"ל ובין אם לאו העובדה היא שחז"ל סברו שנשים חייבות לטבול כדי להיטהר אף שהחובה הזו אינה מוזכרת בתורה.

הוכחות מדרשיות לחובת הטבילה של הנידה והזבה

כיצד הגנה המסורת הרבנית על שיטתה? דרך המדרש.

1. טבילה כתחליף לאיפור: ר' עקיבא

המדרש הקדום ביותר המגן על הטענה שטבילת נידה היא חובה מן התורה מופיע בברייתא בתלמוד הבבלי (שבת סד ע"ב) ובספרא (זבים ה:יב). המדרש עוסק בביטוי מסוים מפסוקי הסיום של הפרק:

^{ויקרא טו:לב} זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע לְטָמְאָה בָהּ. ^טו:לג וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה.

הברייתא שמה את זכוכית המגדלת על הביטוי "והדוה בנדתה" ואומרת כך:

והדוה בנדתה – חסידים הראשונים אמרו שלא תכחול ושלא תתפרכס ושלא תקשט בבגדי צבעונין, עד שבא ר’ עקיבא ולימד: ”אם כן נמצאת [אתה] מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה! אלא מה תלמוד לומר? 'והדוה בנדתה' – בנדתה תהא עד שתבא במים“ (כתב יד מינכן 95).

רבי עקיבא קורא את הפסוק על "הדוה בנדתה" כרמז עקיף לחובת האישה לטבול כדי לצאת ממצב זה.^[5] פרשנותו נועדה לדחות את דעתם של הזקנים שיש לאסור על אישה נידה להתאפר או להתלבש יפה.

כיצד עלינו להבין את מדרשו של רבי עקיבא? יהיה זה מהפכני לומר כי רבי עקיבא המציא את חובת האישה לטבול לאחר נידתה כתגובה למה שהוא תפס כנוהג בעייתי – ציווי לנשים להימנע מלהתייפות בזמן הוסת, אולי למורת רוחם של בעליהן.^[6] הצעה מתונה יותר היא שבימי רבי עקיבא כבר התקיים נוהג של נשים לטבול במים לאחר נידתן/זבתן והוא רק ביקש למצוא בסיס מקראי לכך.^[7]

כך או אחרת מדרשו של רבי עקיבא מדגיש את הבעיה הברורה: ללא דרשנויות שונות ומשונות אין לנוהג הזה בסיס מקראי כלשהו.^[8] האופי הדרשני של דברי רבי עקיבא מראה כי התלמוד גם הוא היה מודע להיעדרו של פסוק מקראי מפורש המחייב נידות/זבות לטבול במים.

2. קל וחומר מנגיעה: ר' יהודאי גאון

ההסבר "ההגיוני" ביותר מובא בשם ר' יהודאי גאון (המאה ה-8). סימן מה בתשובות הגאונים (מהדורת מוסאפיה/ליק) מפרט שורה של שאלות שנענו על ידי ר' יהודאי גאון. אחת מהן עוסקת בטבילת הנידה:

טבילה לנדה מן התורה מנין? ואמר: קל וחומר ממגעה.

רבי יהודאי מכיר בהיעדר של הוראה מקראית מפורשת לנידה לטבול במים ועל כן בונה טיעון המבוסס על ההגיון. מכיוון שלפי ויקרא טו אדם הנוגע בדבר שנגעה בו הנידה מחויב לרחוץ עצמו כדי להיטהר קל וחומר שהנידה עצמה תצטרך לעבור תהליך דומה.^[9]

בחיבור מרתק בין מדרש ימי־‏ביניימי ומחקר מודרני, יעקב מילגרום (1923–2010), חוקר בולט של ספר ויקרא והחוק הכהני, מעלה טיעון דומה. לדבריו הכתוב יוצא מנקודת הנחה שהאישה חייבת לטבול במים.^[10] לטעמי הטענה הזו לא עומדת במבחן של שאר דיני הטומאה המוזכרים באותו פרק. הדרישה מאנשים להתרחץ אם באו במגע עם זב, אדם שפלט זרע או אפילו עם חפץ שנגע בו טמא, מוזכרת לא פחות משמונה פעמים, ואף על פי כן התורה טורחת לציין במפורש שגם הגבר הטמא עצמו חייב לרחוץ במים.

לא סביר שבעניין טומאת אישה התורה לפתע חוסכת במילים. אדרבה, סביר יותר שנשים אינן צריכות לרחוץ שכן הטומאה שלהן מתפוגגת באופן טבעי עם סיום הוסת או לאחר שבעה ימים מהפסקת הזיבה. לעומת זאת על חפצים שהנידה נגעה בהם חלים כללי הטומאה הרגילים. הסיבה לכך יכולה להיות שחפץ שנטמא מאבד את המעמד המיוחד של טומאת הנידה או הזבה והופך לטמא "סתם" על פי החוקים המקובלים.

העובדה כי הכתוב אינו מחייב אדם שקיים יחסים עם נידה או זיבה או נגע בה לרחוץ במים מחזקת את ההסבר הזה. אדם שנגע בנידה או בזבה נותר טמא לאותו יום ואדם שקיים עימה יחסים טמא לשבעה ימים. לטעמי נראה שזהו שיקוף של טומאת האשה: מכיוון שהיא לא חייבת לרחוץ גם מי שנטמא ממנה אינו צריך לרחוץ.

3. מי נידה: רבנו תם

ר' יעקב בן מאיר מרמרופט, הידוע יותר בשם רבינו תם (1100-1171), מצביע על קטע בתלמוד הבבלי (עבודה זרה עה ע"ב) המפרש את הביטוי "מי נידה" בפסוק העוסק בציווים הנוגעים לכלי בישול שבזזו בני ישראל ממדיינים שהרגו במלחמה:

^{במדבר לא:כג} כָּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם.

התלמוד מפרש את הביטוי "מי נידה" כ"מים שנידה טובלת בהם", כלומר נפח שווה ערך לארבעים סאה. רבנו תם מציע שייתכן שזהו המקור לטבילת נידה מן התורה.

עם זאת בפשט הדברים "מי נידה" הוא כינוי טכני לתערובת שהוכנה מאפר הפרה האדומה ומשמשת בטקס טהרתם של אנשים שנטמאו למת. לאחר ההסבר כיצד להכין את התערובת אומרת התורה כך:

^{במדבר יט:ט} וְאָסַ֣ף׀ אִ֣ישׁ טָה֗וֹר אֵ֚ת אֵ֣פֶר הַפָּרָ֔ה וְהִנִּ֛יחַ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה בְּמָק֣וֹם טָה֑וֹר וְ֠הָיְתָה לַעֲדַ֨ת בְּנֵֽי־ יִשְׂרָאֵ֧ל לְמִשְׁמֶ֛רֶת לְמֵ֥י נִדָּ֖ה חַטָּ֥את הִֽוא.

כפי שציינו רש"י, רשב"ם ור' אברהם בן עזרא, פשט הכתוב היא שצריך לטהר את הכלים של המדיינים מטומאת מת, לכאורה מפני שבעליהם של הכלים נטבחו בקרבות שהיו באיזור, ללא קשר לטבילת אישה לאחר הוסת.

4. בנין אב: רמב"ם

רמב"ם, (רבי משה בן מימון, 1138–1204) בעקבות הגאונים,^[11] נימק את טבילת הנידה בפסוק העוסק בטהרה לאחר קיום יחסי מין:

^{ויקרא טו:יח} וְאִשָּׁ֕ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֥ב אִ֛ישׁ אֹתָ֖הּ שִׁכְבַת־זָ֑רַע וְרָחֲצ֣וּ בַמַּ֔יִם וְטָמְא֖וּ עַד־הָעָֽרֶב.

כאשר רמב"ם מזכיר את חובתן של הנידה, הזבה והיולדת לטבול הוא מסביר שהחובה הזו מקורה במדרש על פסוק זה (משנה תורה, ספר קודשים):

^{איסורי ביאה ד:ג} "ורחצו במים", זה בנין אב [בלשוננו: כלל אצבע] לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול.

קריאה זו חורגת מפשט הפסוק, העוסק דווקא בשכבת זרע. מוקדם יותר בפרק התורה מזכירה פליטות זרע המתרחשות מחוץ להקשר של קיום יחסים, ככל הנראה "קרי לילה", ולאחר מכן מתייחסת לתרחיש שכיח יותר של פליטת זרע, יחסי מין, ומציינת שהוא הופך את הגבר והאישה לטמאים כאחד. אין כל אינדיקציה לכך שפסוק זה מכוון גם למקרי נידה וזבה, בייחוד כאשר אנו נזכרים שהמקרים הללו זוכים לעיסוק מפורט יותר בהמשך אותו פרק.

ראוי להדגיש כי החובה לרחוץ במים מוזכרת במפורש לא פחות מעשר פעמים בפרק הזה. לפיכך קשה לטעון על דרך הפשט שהכתוב כאן מזכיר את חובת הרחצה פעם אחת בלבד ומניח שהקורא ישלים מעצמו את החסר בשאר המקרים בפרק.

טבילת הנידה: נוהג חז"לי

המאמצים המדרשיים המאוחרים לעגן את טבילת הנידה והזבה בפסוקי התורה מבליטים דווקא את ההיפך: אין לנוהג זה מקור מפורש בתורה. אף על פי כן היהדות רואה בנוהג של טבילה לאחר הווסת מצווה דאורייתא.

יתכן שהנוהג לטבול, כפי שעולה מסיפור בת שבע, היה נפוץ בקרב יחידים עוד בימי בית ראשון. לא ברור מתי הנוהג הזה הפך מקובל על הכל אך ככל הנראה גם חז"ל וגם הקראים והשומרונים ראו בו מובן מאליו.

מהרגע שנוהג הרחצה הפך לטקס המקווה אין זה מפתיע שיהיה דחף דתי עז להכניס טבילה של נידה תחת רובריקה זו, כטקס היטהרות. אני מאמין כי רק בשלב זה, לאחר שהנוהג התפשט מספיק, החלו חז"ל לחוש צורך להתאים אותו לפסוקי המקרא ובכך יצרו את התשתית המדרשית לנוהג הקדום של רחצה או טבילה לאחר נידה.

עבור יהודים כיום – ובמשך 2000 השנים האחרונות – הטבילה במקווה מזוהה בעיקר עם נשים.^[12] המונח משמש למעשה כשם נרדף ל"סוף תקופת הנידה" של האישה. למרות שמקורותיו של מנהג זה מעורפלים, הרחצה או הטבילה במים הפכו מטקס גברי המתמקד בעיקר בטהרה ובבית המקדש לטקס נשי בעיקר שעניינו זמינות מינית ונישואין.