האם התורה אוסרת על אוננות גברית?

המאסף ההלכתי "קיצור שולחן ערוך" לר' שלמה גנצפריד (1804–1886) מתאר את חומרתו של חטא הוצאת זרע לבטלה:

^{קיצור שלחן ערוך קנא} אָסוּר לְהוֹצִיא זֶרַע לְבַטלָה. וְעָוֹן זֶה חָמוּר מִכָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.^[1] וְאֵלּוּ שֶׁמְּנָאֲפִים בַּיָּד וּמוֹצִיאִים זֶרַע לְבַטָּלָה, לֹא דַי לָהֶם שֶׁאִסּוּר גָּדוֹל הוּא, אֶלָּא שֶהָעוֹשֶׂה זֹאת, הוּא בְנִדּוּי, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ, וּכְאִילּוּ הוֹרֵג אֶת הַנֶּפֶשׁ.^[2]

גנצפריד ממשיך וקושר חטא זה לסיפור המקראי של ער ואונן, בו מתואר כי אונן שפך את זרעו לבטלה:

וּרְאֵה מַה שֶּכָּתַב רַֹשִ"י בְּפָרָשַת וַיֵֹשֶב^[3] בְּעֵר וְאוֹנָן שֶׁמֵּתוּ בְּחֵטְא זֶה.^[4] וְלִפְעָמִים בְּעֹנֶשׁ זֶה, חַס וְשָׁלוֹם, בָּנָיו מֵתִים כְּשֶׁהֵם קְטַנִים, אוֹ שֶׁיִהְיוּ רְשָׁעִים, וְהוּא בָא לִידֵי עֲנִיוּת.

אונניזם

המקורות היהודיים אינם ייחודיים בקישור סיפורו של אונן עם אוננות. למעשה, בשנת 1716 נטבע מונח לועזי חדש, "אונניזם" (Onanism), לתיאור המעשה הנפשע בעלון שנשא את הכותרת: "אונניה (Onania), או החטא הנפשע של זוהמה עצמית, ובכל תוצאותיו הנוראות אצל שני המינים. ובו עצות רוחניות וגשמיות למי שכבר הזיקו לעצמם בנוהג נאלח זה". העלון התפרסם כמה פעמים והוליד חיבורים נוספים.^[5]

מקורות יהודיים ונוצריים אמנם קושרים בין הסיפור המקראי על אונן ובין חטא שפיכת הזרע לבטלה, אולם למעשה, קישור זה רחוק מאוד מן הפשט המקראי.

מות ער ואונן

בנו הבכור של יהודה, ער, מת זמן קצר לאחר נישואיו (בראשית לח:ו–ז) ללא יורש. מנהג הייבום הישראלי הקדום דרש מאחיו אונן לשאת את אלמנתו ולהוליד ילד שישא את שמו של ער.^[6]

^{בראשית לח:ח} וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ.

אונן מסרב למלא את חובתו לאחיו המת, ולכן נוקט באמצעי מניעה של משגל נסוג:

^{בראשית לח:ט} וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו. ^לח:י וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְ־הוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ.^[7]

זהו האזכור היחיד במקרא של מעשה שפיכת הזרע לבטלה, ואפילו כאן, חטאו של אונן אינו השחתת הזרע כי אם סירובו האנוכי להוליד ילד שלא ייחשב בנו. על חטא זה, שפגע בזכר אחיו המת ובמשפחתו, המית אותו י־הוה.^[8]

מקורות מימי בית שני

לפי המקורות הספורים מימי בית שני העוסקים בסיפור זה חטאו של אונן לא היה שפיכת זרע לבטלה כי אם, לפי פשט הטקסט, הפרת חובתו המשפחתית להעמיד יורש לאחיו המת.

ספר היובלים: ער ואונן מעולם לא קיימו יחסים עם תמר

ספר היובלים, המתוארך למאה השניה לפני הספירה, מביא את סיפורם של ער ואונן, המתאר את תמר כאישה ארמית, זאת בשעה שהתורה אינה מציינת את מוצאה האתני, ומציין כי ער שנא את תמר שנאה גדולה ולכן לא שכב איתה.

^{יובלים מא:1} וביובל הארבעים וחמשה בשבוע השני בשנה השניה לקח יהודה לער בכורו אשה מבנות ארם ושמה תמר. ^מא:2 וישנאה ‏ולא שכב עמה כי מבנות כנען אמו ויבקש לקחת אשה ממשפחת אמו ולא נתנו יהודה אביו. ^מא:3 והיה ער בכור יהודה רע וימיתו אלוהים.^[9]

ספר היובלים ממשיך בתיאור סיפור חטא אונן ועונשו, אך אינו מתאר משגל נסוג אלא אוננות; הטקסט מציין כי אונן בא 'אל ביתה של תמר' אך אינו אומר שבא עליה:

^{יובלים מא:4} ויאמר יהודה לאונן אחיו בוא אל אשת אחיך ליבמה והקם זרע לאחיך. ^מא:5 וידע אונן כי לא לו יהיה זרעו כי אם לאחיו יהיה הזרע. ויבוא בית אשת אחיו וישפוך זרע על הארץ ויהי רע בעיני אלוהים וימיתו.^[10]

ספר היובלים משנה את מעשהו של אונן ממשגל נסוג לאוננות לא מתוך כוונה להחמיר את חטאו אלא, כפי שמציינת החוקרת כנה ורמן מאוניברסיטת בן גוריון, כדי למנוע את האפשרות שיהודה ישכב עם אישה ששכבה עם בניו, מעשה שהתורה אוסרת עליו.^[11] ואכן, כותבת ורמן, מסיבה זו מוסיף ספר היובלים ומדגיש שער שנא את תמר ומעולם לא שכב עימה.

פילון: אנוכיותו של אונן

בחיבורו "על צאצאי קין" משתמש פילון, הפילוסוף היהודי מאלכסנדריה ( 25 לפנה"ס–50 לספירה בקירוב) בדמותו של אונן כדוגמה פרדיגמטית לאדם המעוניין רק בהנאתו האישית:

ראש המדברים בהשקפה זו הוא אונן, אחיו של ער הדמוי עור.^[12] עליו מסופר: "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה". בכך הוא עבר כל גבול של אהבת עצמו ואהבת התענוג.^[13]

פילון ממשיך וכותב מה היה רוצה לומר לאונן לו רק יכול:

הייתי אומר לו: וכי לא, בלכתך אחר בצעך בלבד, תבטל כל דבר טוב אם לא תרוויח ממנו – תבטל כיבוד אב ואם, דאגה לאשתך, חינוך בנים, יחס הגון אל משרתיך, פיקוח על ביתך, מנהיגות בעירך, חיזוק החוקים, שמירה על המנהגים, הידור פני זקנים, שמירת זכרם של הנפטרים, חברות עם מי שבחיים, יראה כלפי האלוהות בדיבור ובמעשה? את כל אלה אתה הורס ומכלה ומקיים ומטפח לך את התענוג הגס והמופקר, שהוא מקור כל הדברים הרעים בעולם.

פילון אינו מגנה את אונן על שפיכת הזרע שלא לצרכי פרו ורבו (או על "השחתתו"). הוא מגנה אותו על שהוא מתיר לעצמו ליהנות מן המשגל עם אלמנת אחיו תוך זלזול בחובה המשפחתית להעמיד יורש לאחיו המת, התנהגות שבעיניו היא אנוכית.

ספרות חז"ל: חטאם של ער ואונן

בספרות חז"ל, חטאו של אונן הוא העדר נכונותו להעמיד יורש לאחיו. כך מפרש המדרש^[14] את הפסוק:

^{בראשית רבה פה} יהודה התחיל ביבום.... וידע אונן וגו' דש מבפנים וזורה מבחוץ וימת גם אותו.

עם זאת, חז"ל מרחיבים את בעיית "שפיכת הזרע" ומחילים אותה על מניעת הריון בכלל, וטוענים שער, אחיו הבכור של אונן, גם הוא סרב לעבר את תמר.^[15] התורה אינה מסבירה מדוע ער היה רע בעיני י־הוה ועל מה נענש במותו:

^{בראשית לח:ו} וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר. ^לח:ז וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְ־הוָה וַיְמִתֵהוּ יְ־הוָה.^[16]

אולם המדרש בבראשית רבה (פה) מסביר שער נמנע מיחסי מין נרתיקיים עם תמר, ומתאר זאת בלשון נקיה – "שהיה חורש בגגות".

מדרש הגדול, אסופה שערך החכם התימני רבי דוד עדני במאה ה-14 אשר מאגדת מדרשים מוקדמים יותר, מסביר כי ער לא רצה שתמר תהרה שמא הריונה יפגום ביופייה:

^{מדרש הגדול בראשית לח:ו} אמרו תמר בת שם בן נח^[17] היתה והיתה נאה ביותר וכיון שנטלה ער אמר עכשו היא יולדת והיא מתכערת. מה עשה, היה מניח השדה וחורש בגגות. לשון נקי.^[18] ועליו הוא אומר ואץ ברגלים חוטא (משלי יט:ב).^[19]

החטא המתואר אינו מעשה שפיכת הזרע בעת יחסי מין ללא ביאה, אלא הסירוב לעבר את תמר.

תלמוד ירושלמי: ממלאה ומערה לאשפה

על פי המשנה, אשה שבעלה כופה עליה "שתהא ממלאה ומערה לאשפה" זכאית לדרוש גט ולקבל את כתובתה. התלמוד הירושלמי מסביר ביטוי זה כך:

^{כתובות ז:ה} תמן אמרין כגון מעשה ער ורבנין דהכא אמרין דברים של בטלה

שם (בבבל) אומרים: "כמו מעשהו של ער", ורבנים כאן (בארץ ישראל) אומרים [שגרם לה לעשות] דברים של בטלה.

רבי דוד פרנקל (1704–1762), בפירושו "קרבן העדה", מסביר את שיטתם של חכמי בבל:

אף זה אומר לה לאחר שתשמש וימלא רחמה שכבת זרע תרוץ ברגליה ותנפצנו כדי שלא תקלוט הזרע ותתעבר^[20]

וכך שוב אנחנו למדים שחטאו של ער היה שסירב לעבר את אשתו.

תלמוד בבלי: האם משגל נסוג הוא חטא בפני עצמו?

ההתלמוד הבבלי מנהל דיון ארוך בשאלת חטאם של ער ואונן, במסגרת סוגיית אפשרותה של אישה להתעבר בביאה ראשונה (כלומר, בפעם הראשונה שהיא מקיימת יחסי מין).^[21] רב נחמן סבור שאין אפשרות כזו ומנגד, תלמידו רבא מביא את תמר כדוגמה לאישה כזו כדי להוכיח שהדבר אפשרי:

^{יבמות לד ע"א-ע"ב} [אמר] ל[יה] רבא לרב נחמן: "והא תמר בביאה ראשונה איעבר?!"

תרגום: אמר רבא לרב נחמן: והרי תמר בביאה ראשונה התעברה?!^[22]

כצפוי, התלמוד מטיל ספק בקביעה שזו הייתה הפעם הראשונה שבה קיימה תמר יחסי מין, כי הרי הייתה נשואה לער ולאונן:

והא הוו ער ואונן? שלא כדרכה שימשו

תרגום: האם לא היו [לתמר יחסים קודם לכן עם] ער ואונן? קיימו איתה יחסי מין לא-נרתיקיים [או אנאליים]).^[23]

הדבר מוביל לדיון בשאלה מה הופך מעשים אלו לחטא.

התלמוד מצטט ברייתא^[24] שלפיה בזמן שאישה מיניקה, על בעלה לקיים איתה יחסי מין באופן שאינו מביא להריון כדי שלא תהרה ומקור המזון של התינוק היונק לא ייפגע:

מתיבי: "כל עשרים וארבעה חדש [תקופת ההנקה] דש מבפנים וזורה מבחוץ [כלומר, משגל נסוג]"—דברי ר' אליעזר. אמרו לו: "הללו אינן אלא כמעשה ער ואונן."

מכאן עולה שרבי אליעזר אינו רואה את סיפורו של אונן כתקדים האוסר על משגל נסוג, אולם חכמים חולקים עליו.^[25] ועדיין, מחתימת הסוגיה משתמע כי החטא אינו השחתת זרע כשלעצמו אלא סירובו של אדם לעבר את אשתו:

בשלמ[א] א[ו]נן משום לא לו יהיה הזרע, אלא ער מאי טעמ[א] עבד הכי? סבר שמא תתעבר ויכחיש יפיה.

תרגום: ניחא אונן שעשה זאת כי ידע שהבן לא יהיה בנו, אולם מדוע נהג כך ער? פחד שתתעבר ויופיה יפחת.

כלומר, אפילו במקרה זה, אין טענה חד משמעית שהשחתת הזרע עצמה היא החטא, אף שהאיסור על משגל נסוג, אפילו עם אם מיניקה, מקרב מאוד את הפסיקה לעמדה הרואה בשפיכת הזרע לבטלה כחטא.

אוננות: אונן והסיבה למבול

מסכת כלה רבתי (המאה הרביעית לספירה, בבל)^[26] קושרת באמצעות מדרש את חטאו של אונן עם חטא דור המבול:

^{כלה רבתי ב:ז} תאנא: דור המבול כלן מוציאין שכבת זרע לבטלה היו.

מסכת כלה מנמקת מעשה זה ברצונם להימנע מהעמדת צאצאים:

הוו בהו אצטגניני, אמרי עלמא לא פחות משיתא אלפי שנין, לא נוליד, ואנן נחיה לעלמא כוליה. אמר להם הקדוש ברוך הוא, שמתם עצמכם עיקר, הריני עוקר שמיכם שלא תעלו בחשבון עולם.

תרגום: חכמי כוכבים ומזלות שבהם אמרו: העולם יתקיים ששת אלפים שנה. אם לא נוליד ילדים, נחיה במשך כל תקופת קיום העולם. אמר להם הקדוש ברוך הוא, שמתם עצמכם עיקר, הריני עוקר שמיכם שלא תדעו מה גילו של העולם.

הטקסט ממשיך ומביא ראיה מדרשית:

מנא הני מילי [כיצד אנו יודעים זאת?], דכתיב באונן (בראשית לח:ט) "והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה", שהיה מחמם את עצמו ומוציא שכבת זרע לבטלה, וכתיב בדור המבול (בראשית ו:יב) "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ."

המדרש נתלה בדמיון שבין הביטויים המודגשים ומייחס את המבול לחטא זה.^[27] יתכן שקשר מילולי זה עומד בבסיס טענתו התמוהה של רבי אליעזר (המאה השניה לפני הספירה) בתלמוד הבבלי:

^{בבלי נדה יג ע"א} רבי אליעזר אומר: "כל האוחז באמה (מחזיק באיבר המין) ומשתין כאילו מביא מבול לעולם."

בהמשך הטקסט נדרש לטענה זו אמורא גלילי בן המאה השלישית ומסביר אותה:

^{בבלי נדה יג ע"א} וכל כך למה? מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה, דאמר רבי יוחנן: "כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנ[אמר]: 'וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו'".

כאן אנחנו מוצאים גינוי ברור של מעשה שפיכת הזרע לבטלה בפני עצמו, ובכלל זאת אוננות.^[28]

השפעה זורואסטרית?

הדגש ששמים התלמוד הבבלי וכלה רבתי על חומרת המעשה משקף רתיעה מושרשת ועמוקה מפני שפיכת זרע לבטלה, המתיישבת היטב בהקשר התרבותי של פרס הזורואסטרית שייחסה כוחות דמוניים לזרע וראתה בו נוזל הרה סכנה שיש לשלוט בו (כפי שמהדהד התלמוד הבבלי במסכת עירובין יח ע"ב). לדוגמה, בוֶנְדִידַד, חיבור זורואסטרי המתוארך לתקופת חז"ל, כתוב:

^{ונדידד 8:27} הו הבורא את עולם החומר, עם כל קדושתו! אם אדם פולט זרעו בכוונה תחילה, מה עונשו? כיצד יכפר? כיצד ייטהר? ענה אהורא מזדא: "על המעשה אין כיצד לשלם, כיצד לכפר וכיצד להיטהר; זהו חטא שאין עליו כפרה לעד ולנצח נצחים".

יש להבהיר שהמקורות המובאים בכלה רבתי ובתלמוד הבבלי מיוחסים לחכמים בארץ ישראל שבשליטת רומא. ייתכן כמובן שהייחוס מוטעה או בדיוני, אולם אפילו אם הוא נכון, יש חשיבות להישרדותם של טקסטים מעין אלו רק במקורות בבליים ולא במקורות ארץ-ישראליים, המרמזת כי הם נפלו על אוזן קשובה בקרב בני בבל אך לא בקרב בני ארץ ישראל.

לא בעיה מקראית

החשש משפיכת זרע לבטלה עבר קודיפיקציה הלכתית בימי הביניים, וזוכה לדגש מיוחד בספרות הקבלית הרואה בהשחתת זרע עוון חמור יותר מכל העבירות שבתורה. ועדיין לטענה זו אין כל בסיס בסיפורו של אונן או בכל מקום אחר במקרא.

חטאו של ער כלל אינו מוזכר במקרא, וחטאו של אונן הוא הסירוב להעמיד זרע לאחיו המת. לנוכח זאת, ניתן להגדיר באופן מדויק יותר את "חטא האוננות" כ"נישואין לאלמנת האח תוך סירוב לעבר אותה", אולם הגדרה זו פחות מצלצלת ורבת-רושם מניסיונו של הוגה דעות בן המאה ה-18 לקשור את הסיפור המקראי עם "החטא הנפשע של זוהמה עצמית, ותוצאותיו הנוראות".^[29]