נידה

בויקרא טו חוקי הנידה עוסקים בטהרה. בויקרא יח ו־כ לעומת זאת נאסרו קיום יחסי מין עם הנידה. חז"ל, שבפניהם עמדו שני הטקסטים האלה, יצרו רעיון חדש המשלב ביניהם: איסור על יחסי מין עם אישה בזמן שהיא בטומאת נידה.

ההלכה מחייבת כל אישה לטבול לטהרתה בסוף ימי הוסת שלה. עם זאת מניתוח מערכתי של פרק טו בספר ויקרא עולה כי החיוב הזה אינו מן התורה.

הממצאים הארכיאולוגיים והטקסטואליים

לפי ויקרא טו:כד, יחסי מין עם אישה בשעת וסתה אמנם מביאים לטומאה זמנית, אך לא נראה משם שהם אסורים. על פי ויקרא יח:יט ו- כ:יח, לעומת זאת, הדבר אסור בתכלית האיסור. איך אפשר להסביר את ההבדל שבין שתי הגישות הללו?

ויקרא טו מתאר שני סוגים של דימום נשי טמא: מחזור הווסת (נידה), ודימום ש"בְּלֹא עֶת-נִדָּתָהּ" (זבה). חז"ל מנסים להגדיר את ההבדל בצורה מופשטת, ובכך מבליעים את השוני.