וסת הנחשבת זבה: כיצד התפתחו הלכות נידה

ויקרא טו מתאר שני סוגים של דימום נשי טמא: מחזור הווסת (נידה), ודימום ש"בְּלֹא עֶת-נִדָּתָהּ" (זבה). חז"ל מנסים להגדיר את ההבדל בצורה מופשטת, ובכך מבליעים את השוני.

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

מסכת נידה 1897 דפוס וילנה

ויקרא טו מפרט סוגים שונים של טומאות המבוססים על הפרשות מאיברי מין זכריים ונקביים:

זכר — הטקסט מתחיל בתיאור טומאה המופרשת מאיבר המין הגברי המכונה "זב" (פסוקים ב-טו) – שהיא אולי סוג של מחלת מין, ולאחר מכן התיאור עובר לפליטת זרע טיפוסית (פסוקים טז-יח).

  • זָב (הפרשה)
ויקרא טו:יב אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא.[1]
  • שִׁכְבַת זָרַע
ויקרא טו:טז וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

בעוד שהטומאה של פליטת הזרע היא קצרת טווח – נמשכת רק עד הערב, וניתן להסירה ברחיצה פשוטה, תהליך הזב מחייב לספור שבעה ימים לאחר הפסקת ההפרשה, ולרחוץ באופן ספציפי ב"מים חיים", כלומר במים זורמים וטריים (ויקרא טו:יג). לאחר מכן, על האיש להביא מנחה למשכן על מנת לזכות לכפרה (פסוקים יד-טו).

ההבדל בין תהליך הטיהור של פליטת שכבת זרע לבין הפרשת זב נובע ככל הנראה מכך שמבחינת התורה פליטת זרע היא עניין נורמלי ובריא, שלא כמו המקרה של זב.

נקבה — חלוקה דומה מתרחשת בתיאור הפרשות איבר המין הנשי (אם כי הן מוצגות בסדר הפוך). הטקסט דן תחילה בווסת (פסוקים יט-כד) ולאחר מכן בדימום שאינו וסת (פסוקים כה-ל).

  • נִדָּה (וסת)
ויקרא טו:יט וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ…
  • דימום לא וסתי
ויקרא טו:כה וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא.

כפי שראינו לגבי שתי ההפרשות הזכריות, תהליך היטהרות האישה מתקופת הווסת נמסר בתמציתיות בפסוק הפותח: הטומאה מסתיימת לאחר שבעה ימים, שהם אורכם של תקופת מחזור "תקנית" (או קצת מעבר לכך). לעומת זאת, טיהור מהפרשה חריגה (זבה), ולכאורה לא בריאה, הוא מסובך יותר:

ויקרא טו:כח וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר.

כמו במקרה של הזכר, עליה להמתין עד לתום ההפרשה, ואז לספור שבעה ימים נקיים – רק אז היא נחשבת טהורה. לאחר זאת עליה להביא מנחה למשכן על מנת לזכות לכפרה (פסוקים כט-ל).

איסור משכב עם אישה בעת הפרשה

כפי שחוקרים ציינו זה מכבר, ויקרא טו אינו אוסר יחסי מין עם אישה במהלך הווסת. איסור זה כן מופיע בויקרא יח:יט ובפרק כ:יח, אך ללא ציון סוג ההפרשה במקרים המוזכרים. היעדר הבחנה בין הסוגים השונים של הדימום הנרתיקי,[2] עשוי להוליד את ההשערה שבין אם האישה מקבלת את המחזור החודשי ובין שהיא חווה סוג אחר של הפרשת דם,[3] פעילותה המינית בתקופת ההפרשה תהיה אסורה. כך אכן שיערו חז"ל.

ההלכה: נידה וזבה

ההלכה מבחינה בין הגבלות הנוגעות לווסת (נידה) ואלו הנוגעות לדימום לא וסתי. חז"ל מכנים את המקרה השני "זבה", כלומר הפרשה, על-פי צורת הנקבה של המונח המקראי להפרשת איבר מין גברי לא בריאה - זב.

בכדי ליצור הבחנה בין ההגבלות הללו, חז"ל הציעו מספר חידושים:

שלושה ימים של דימום — הפסוק אומר שאישה היא זבה (כלשון חז"ל) אם היא מדממת "יָמִים רַבִּים". כמה ימים הם ימים רבים? על סמך ניתוח מדרשי של הביטוי, התשובה של חז"ל היא שלושה ימים (ספרא, מצורע, זבים ה:ח-י).

מה קורה במצב שבו היא מדממת רק יום אחד או יומיים? כאן המציאו הרבנים קטגוריה חדשה בשם "שומרת יום נגד יום" (נידה ד:ז; זבים א:א). בקצרה, משמעות הדבר הוא שעליה להמתין יום נקי אחד לפני היטהרותה.[4] זוהי סטייה מהטקסט המקראי, שאינו מכיר כלל בקטגוריה כזו.

היטהרות בלילה — ויקרא טו מניח שאדם רוחץ במשך היום, ונעשה טהור בערב: "וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (טו:ו). לעומת זאת, כאשר מדובר במחזור החודשי הכתוב אומר: "שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ" (טו:יט).

מכאן קובעים חז"ל שבניגוד לשאר הטמאים, אישה נידה מטהרת את עצמה (כלומר טובלת במקווה) בלילה בלבד (ירושלמי שבת ב:א, מגילה ב:ה; בבלי נידה לז:ב).[5] זבה, לעומת זאת, מטהרת את עצמה בדרך הרגילה, כלומר טובלת ביום השביעי לספירתה ונטהרת באותו הערב.[6]

11 ימים — למרות שהתורה מבהירה חד-משמעית שדימום זבה הוא או "בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ" או "כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ" (ויקרא טו:כה) (כלומר דימום הממשיך לאחר תום הווסת), היא אינה מבהירה כיצד קובעים מהו אורך הזמן של וסת תקינה, ומתי הדימום נחשב מחוץ למסגרת הזמן הזו.

היינו סוברים שהתשובה לשאלה זו תהיה פשוטה – שאישה תדע, פחות או יותר, מתי מצופה שהווסת שלה תתחיל, ולחילופין, מתי משהו מרגיש שונה מהרגיל. אך הרבנים אינם משאירים זאת לאינטואיציה הפרטית של האישה אלא טוענים שאחד עשר הימים שלאחר שבעת ימי הווסת המפורטים בחוק המקראי הם הנחשבים ימי זיבה (כלומר, הפרשה שאיננה וסת; משנה, נידה ד:ד, ד:ז, י:ח).

המשנה לוקחת את הכלל הזה כמובן מאליו,[7] וטקסטים חז"ליים מאוחרים יותר מצטטים את האמרה "ואחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני".[8] המשפט נועד להעיד על קדמותו של הכלל, ולא להסביר את מקורו.[9]

אחד עשר הימים המסתוריים של זבה אפשרית

הכלל של אחד עשר הימים מערימים קושי רעיוני ואמפירי. נראה שאין לו קשר למציאות ביולוגית כלשהי של הווסת, שכן המחזור החודשי של אישה ממוצעת קרוב יותר ל-28 ימים מאשר ל- 18 ימים.[10] ואכן, כלל "אחד עשר הימים" המסתורי הוביל לוויכוח נוקב בימי הביניים בשאלה מה קורה לאחר שתקופת ספירת הימים מסתיימת בלי שהיה דימום.

מחזור של 18 ימים (רמב"ם)

רמב"ם הבין את משנה באופן אחר. הוא טען שמחזור האשה מתנהל לפי תבנית של שבעה ימי נידה, אחד עשר ימי זיבה, שבעה ימי נידה, אחד עשר ימי זיבה וחוזר חלילה, החל מיום הווסת הראשונה בהיותה נערה (משנה תורה, ספר קדושה, "איסורי ביאה" פרק ו:ג-ד):

כל שבעת הימים שנקבעה לה וסת בתחלתן הן הנקראין ימי נדתה, בין ראת בהן דם בין לא ראת. ומפני מה נקראין ימי נדה? מפני שהם ראויין לנדה וכל דם שתראה בהן דם נדה יחשב.
וכל אחד עשר יום שאחר השבעה הן הנקראין ימי זיבתה, בין ראת בהן דם בין לא ראת. ולמה נקראין ימי זיבה? מפני שהן ראויין לזיבה, וכל דם שתראה בהן דם זיבה יחשב. והיזהר בשני שמות אלו שהם ימי נדתה וימי זיבתה.
כל ימי האשה מיום שייקבע לה וסת עד שתמות או עד שייעקר הוסת ליום אחר תספור לעולם שבעה מתחלת יום הוסת, ואחריהן אחד עשר שבעה ואחריהן אחד עשר, ותיזהר במניין כדי שתדע, בעת שתראה דם אם בימי נדה ראת או בימי זיבה, שכל ימיה של אשה כך הן שבעה ימי נדה וי”א ימי זיבה…

בהתחשב בכך שהמחזור הביולוגי הטיפוסי עורך כעשרים ושמונה ימים, תיאוריה זו אינה ניתנת לביצוע ואינה נראית תואמת למחזור הביולוגי. עבור אישה ממוצעת, כל וסת שנייה תיחשב דימום לא סדיר, כלומר זיבה, וכתוצאה מכך היא תידרש לשבעה ימים נקיים. אלא שרמב"ם כנראה התייחס למושגים "נידה" ו"זיבה" באופן מופשט, עם מעט קשר לתיאור המקראי של וסת (סדירה) ושל דימום לא וסתי (לא סדיר).[11]

תקופה של נידה פוטנציאלית

פרשנים אחרים בימי הביניים ראו את הספירה של אחד עשר הימים כמגבילה. כלומר, את ההגדרה שדימום של אישה נחשב זיבה אם הוא מתרחש במהלך אחד עשר הימים הראשונים שלאחר "ימי הנידה" הרגילים (כלומר, המקראיים). לפיכך, כל דימום המתרחש לאחר סיום התקופה של 18 ימים נחשב אוטומטית לתחילת המחזור הבא שלה (בין אם זו אכן וסת ובין אם לא). פרשנות זו אמנם נועדה למנוע מצב שבו נשים יהיו "זבות" כל חודשיים, אך היא עדיין חסרה היגיון ביולוגי.

בכל דרך שבה ניסו להבין את קטגוריית אחד עשר הימים, ולצידה את השאלה האם האישה מצויה בשעת וסתה או לא נעשה, הדיון נעשה ביחס לאישה ולא על ידה, והמתודה היתה מלאכותית ובלי התייחסות לנתונים אמפיריים ביולוגיים.

הקושי לעקוב אחר מחזורי הווסת

בהתחשב בהבדלים של חוקי הטהרה עבור נידה וזיבה, ולאור העובדה שנדרש צמצום של הפעילות המינית בתקופות אלה עד ההיטהרות, יש לשער שזיהוי השלב שבו האישה נמצאת במהלך מחזור ה-7-11 ימים היה בעדיפות גבוהה לזוג נשוי ולבעלי ההלכה שייעצו להם. ואכן נראה שבשלב מוקדם, הרבנים, ומי שעקבו אחר פסיקתם, התקשו עם מערכת הספירה הזו.[12]

התלמוד הבבלי למשל מתאר את המסורת הבאה (בבלי נידה סו ע"א):

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר רב, התקין רבי בשדות: ראתה יום אחד – תשב ששה והוא, שניים – תשב ששה והן, שלשה – תשב שבעה נקיים.

על פי דיווח זה, רבי יהודה הנשיא הניח שנשים ביישובים כפריים (או בקהילת שדות) אינן יכולות לעקוב אחר מחזורי הווסת שלהן, לפחות לא כפי שחז"ל מגדירים אותם, ועל כך הוא יצר כלל חדש: מתייחסים לכל דימום כאילו הוא גם נידה וגם זיבה.

ההיבט המשמעותי ביותר בכלל הזה הוא שבכל פעם שאישה מדממת במשך שלושה ימים - מצב שקורה כמעט בכל וסת - עליה להמתין שבעה ימים "נקיים" לאחר סיום הדימום, לפני שתטהר את עצמה במקווה, כאילו היא היתה גם זבה. אך שיטה זו מנוגדת לפשוטו ולרוחו של החוק המקראי, ויתרה מכך, היא יוצרת מצוקה רצינית לבני הזוג. אך זו, ככל הנראה, היה המחיר של פרשנות הפסוקים שנעשתה באופן מורכב ומלאכותי על ידי חז"ל.[13]

כל טיפת דם נחשבת גם נידה וגם זבה

המשכו של הקטע המובא לעיל מציע דוגמה ברורה יותר לגבי ההתייחסות לשני סוגי הדימום כאל אחד (בבלי נידה סו ע"א):

אמר ר’ זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טפת דם כחרדל – יושבות עליה שבעה נקיים.[14]

מנהגן של הנשים היהודיות?

הפן המסקרן ב"דיווח" זה הוא שלא היתה זו חקיקה רבנית, כפי שראינו באמירה על רבי יהודה הנשיא, אלא יוזמה של הנשים עצמן. אם יש אמת במסורת המייחסת את ההחמרה הזו לנשים, דבר שאינו ידוע מצד עצמו,[15] מה יכולה להיות הסיבה לכך?

ייתכן, שכפי שראינו במסורת על ר' יהודה הנשיא, הנשים חששו שיספרו באופן שגוי את המחזור שלהן, שכן לפי ההלכה, המחזור נקבע לפי פרקי זמן מלאכותיים של 7 ו-11 ימים.

אפשר גם שראו את היתרון שבביטול ההבחנה בין נידה לזיבה – כך עקפו את השיטה המורכבת של חז"ל ואימצו את השיטה שיש נידה או זיבה אחת בכל מחזור חודשי, והאישה כבר לא היתה תלויה לצורך כך בהתייעצות עם רב.

מדוע הקפדנות?

את היתרונות של ביטול ההבחנה בין נידה לזיוה ניתן היה להשיג רק על ידי הוספת ימים נוספים לספירת המחזור החודשי שבהם אסור לאישה ולבעלה להיות אינטימיים. ייתכן כי (כמה) נשים הרגישו שהחמרה זו היא הדרך הבטוחה ביותר להימנע מחטאים בשגגה. בנוסף, ייתכן שחלקן העדיפו להגביל את הנגישות המינית שלהן לבעליהן מעבר לגבול המקראי, או שלפחות, ההגבלה לא הפריעה להן.

שובה של ההבחנה בין נידה וזבה בעת המודרנית

בלי קשר לסיבה ולמקור המנהג להתייחס לנידה ולזבה כאותו דבר, המנהג הפך לנורמה בהלכה היהודית והובא בכל החיבורים ההלכתיים המרכזיים של ימי הביניים, לרבות השולחן ערוך (יורה דעה, קפח:א).[16] ואף על פי כן, בתקופה המודרנית המנהג נדחק במעט בקהילות מסוימות, בשל מקרים של עקרות הלכתית,[17] או משום שהרחבתה של תקופת ההתנזרות נחשבה קשה מדי.[18]

לפיכך, ישנם יהודים שומרי מצוות שהחליטו לחזור לשיטה של "החוק המקראי", ולאמץ צורה "ידידותית" יותר של משמעת מינית. עם זאת, קיום החוק המקראי הזה נשאר רבני במהותו, שכן כל פרטי הלכות הנידה, כגון הגדרת הזבה כשלושה ימים, אחד עשר ימי הזבה, ואפילו דרישת הטהרה במקווה[19] - כולם מבוססים על פרשנות חז"ל ולא על המקרא עצמו.

הערות שוליים