יחסי מין בזמן הווסת: מטומאה לאיסור
קטגוריות:
חוק טומאת הנידה: ויקרא טו:יט-כד
בויקרא טו מתוארת סדרה של הוראות להתמודדות עם טומאה הנובעת מהפרשות שונות של איברי הרבייה הגבריים והנשיים. פסוקים יט–כג עוסקים בווסת:
ויקרא טו:יט וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב…
וסת תקינה מטמאת אישה למשך שבעה ימים, פרק זמן בעל משמעות דתית שגם תואם את הזמן הממוצע של המחזור החודשי. בזמן טומאתה, אישה מטמאת כל דבר שהיא יושבת או שוכבת עליו, וכל הנוגע בה או בכל דבר שהיא יושבת או שוכבת עליו נטמא עד הערב.
פסוק כד מסביר מה קורה כאשר גבר מקיים יחסי מין עם אישה בזמן הווסת שלה:
ויקרא טו:כד וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא.
פסוק זה מתייחס לקיום יחסים עם אישה בשעת וסתה כאל סעיף מיוחד של מגע פיזי. סוגים אחרים של מגע פיזי גורמים לטומאה קצרת טווח (עד הערב), ואילו גבר שמקיים יחסי מין עם אישה נידה הופך לטמא במשך שבעה ימים ומטמא כל מצע שעליו הוא שוכב. הוא עצמו עובר למצב הריטואלי של הנידה - "ותהי נידתה עליו".
חשוב לזכור כי על פי מערכת הטומאה של המקור הכהני אין איסור על האדם לבוא לידי טומאה. הטומאה נתפסת כעניין שבשגרה, אף שאנשים טמאים אינם רשאים להתקרב למשכן או לבוא במגע דברים קדושים. למרות שהפסוק קובע שיחסי מין עם אישה בזמן ווסתה מביאים לידי טומאה אין הוא אוסר על כך.
האיסור על קיום יחסים: ויקרא יח:יט ו־כח:יח
לעומת זאת שני פסוקים אחרים בתורה אוסרים במפורש על יחסי מין עם אישה בזמן הווסת. בויקרא יח:יט נאמר:
ויקרא יח:יט וְאֶל־אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ׃
ויקרא כ:יח מוסיף עונש לאיסור הזה:
ויקרא כ:יח וְאִישׁ אֲשֶׁר־יִשְׁכַּב אֶת־אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת־עֶרְוָתָהּ אֶת־מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת־מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם׃
בשני הפסוקים האיסור ברור וחד משמעי. ויקרא כ:יח אף מעניש את בני הזוג בעונש החמור של כרת "מקרב עמם".[2]
ניסיונות ליישב בין המקורות
אם יחסי מין עם אישה בזמן הווסת אסורים באופן כה חמור, מדוע האיסור הזה לא מוזכר בויקרא טו:כד? הפרשנים המסורתיים הציעו כמה וכמה הסברים בדבר.
אבן עזרא: הווסת החלה באמצע קיום היחסים
אבן עזרא מציע שויקרא טו:כד עוסק במקרה שבו הווסת של האישה באה בזמן קיום יחסי המין, כלומר ההיטמאות המתוארת בפסוק נעשתה בשוגג:
ואם שכוב ישכב איש אותה. בלא זדון. רק שוכב עמה בשוגג והנה באה נדתה והיתה עמו, וזה טעם עליו, כי כרת יש על השוכב עם נדה בזדון…
פרשנותו של אבן עזרא טומנת בחובה מספר בעיות:
- אבן עזרא מסביר כי המילה "עליו" בפסוק "וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו" מלמדת שדם הווסת של האישה "בא" ועל כן העביר את טומאתו לגבר. אבל בכל שכבה זו של התורה (המקור הכהני P, ראו להלן) המונח נידה מתייחס למצב של טומאת הווסת ולא אל הדם.
- מבחינה בלשנית המונח "ותהי" הוא פועל איווי, צורה שמציגה בדרך כלל את התוצאה (האפודוסיס) בהיגד משפטי. לפיכך יש לראות במשפט "וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו" תוצאה של המעשה, וכפי שהסברנו לעיל: טומאתה מועברת אליו.
- הניסוח "וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ" מרמז כי הפסוק עוסק באישה שהווסת שלה כבר החלה, שכן הכינוי "אותה" מפנה אותנו חזרה לנושא הקטע, "אִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ" (פסוק יט).[3]
אברבנאל: התייחסות נפרדת לטהרה ולמוסר מיני
דון יצחק אברבנאל טוען שהאיסור אינו מוזכר משום שפשוט אין זה מעניינו של הפסוק. הפסוק עוסק בטומאה פולחנית ולא בעבירה מינית. לדברי אברבנאל, מטרת פסוק זה היא ללמד שהטומאה חלה בלי קשר לשאלה אם הווסת של האישה החלה לפני או במהלך קיום היחסים – וכך, ככל הנראה, בלי קשר לשאלה אם הפעולה נעשתה בזדון או בשוגג.
ואם שכוב ישכב איש אותה הוא לענין הטומאה לא לענין הערוה כי כבר ביאר התורה במקום אחר עונש השוכב עם הנדה. אבל בא הכתוב הזה לבאר בענין הטומאה שאם שכב איש אותה בנידתה או שבא וסתה בעת המשגל.
קשה לקבל את ההצעה הזו. איך ייתכן שהטקסט פשוט השמיט השלכה כה חמורה של המעשה רק כי לא הייתה חלק מהעניין, על אחת כמה וכמה כאשר האיסור מוזכר פעם נוספת רק שלושה פרקים מאוחר יותר?
חוקר ביקורת המקרא יעקב מילגרום מסכים עם אברבנאל, וטוען כי מקור P
מתרכז בהשפעת הטומאה על אנשים וחפצים ולא בעונשים שגוזר בית דין של מעלה על נושאיה (של הטומאה).[4]
לטענתו, P בוודאי האמין שהמעשה הזה גורר עונש, שכן
P מודאג מאוד, אפילו אובססיבי, מהאפשרות שטומאת בני ישראל תגרום לטומאת המקדש.[5]
אבל ההסברים האלה סותרים: לא ייתכן שהמקור הכהני P היה גם אובססיבי וגם לא הודאג מהאיום הנשקף מהטומאה, שהכיר בעונש אך לא טרח להזכיר אותו. אדרבה, כפי שאני באה לטעון, מקור P לא ראה בעיני רוחו עונש על מעשה זה משום שכמו שאר המעשים מחוללי הטומאה המוזכרים בפרק זה, לא החשיב אותו כעבירה.
הקטעים סותרים זה את זה: גישה ביקורתית
מבט רחב יותר על ויקרא טו מחזק את התפיסה לפיה הפרק רואה בקיום יחסים עם נידה כמעשה מותר. הפרק עוסק בטומאה ממגוון הפרשות של זכר ונקבה, רובן בלתי רצוניות ומן הנמנע לאסור אותן. היחס של הכתוב לקיום יחסי מין עם אישה נידה דומה ביסודו ביחס שלו למקרים אחרים של מגע עם הפרשות או אנשים מטמאים, אף אחד מהם אינו אסור כשלעצמו.[6] הגישה הזו סותרת את ויקרא יח:יט ואת כ:יח. יתרה מכך, דבר בפסוקים אלו לא נשמע פולמוסי. ככל הנראה אם היה בדברים ניסיון לצאת נגד איסור קיים הקטע היה לפחות מזכיר במפורש את ההיתר שבמעשה במקום רק להניח את קיומו,[7] ומשלא עשה זאת אנו למדים כי המחבר שלו כנראה לא היה מודע לקיומו של איסור כזה.
החוקה הכוהנית ותורת הקדושה
שתי הגישות השונות הללו לנושא מגיעות משכבות שונות של התורה שכל אחת מהן נובעת מאסכולה כוהנית אחרת. ויקרא טו בא מהמקור הכוהני (P), אך הפסוקים האוסרים על קיום יחסים בשעת הווסת באים מהתורה של אסכולת הקדושה (H). לשכבה זו, הכוללת את ויקרא יז-כו (כמו גם מספר קטעים בודדים אחרים),[8] יש אמנם מאפיינים סגנוניים ולשוניים רבים המשותפים לשאר חלקי P, אך יש לה גם מאפיינים מובהקים משלה.[9]
המאפיינים של H לעומת P
אלו הם המרכיבים המבדילים בין הטקסט הכוהני לטקסט הקדושה:
התמקדות בישראל לעומת בכוהנים – P בכללותו עוסק בעיקר בכהונה, בחוקי המשכן ובטהרה פולחנית. אולם H כולל חוקים העוסקים במגוון רחב של נושאים הרלוונטיים לחיי ישראל.
נמען: ישראל לעומת משה – בעוד שלאורך כל החוקה של P אלוהים מדבר דרך משה, ב־H אלוהים נוטה לפנות לישראל באופן אישי יותר, בגוף שני רבים, ולא בגוף שלישי. זאת ועוד, החוקים ב־H מלווים פעמים רבות בביטויים "אני ה'" ו"אני ה' אלוהיך", המשמשים מעין חתימה אלוהית.[10]
התמקדות בקדושת בני ישראל – כפי שמעיד שמה, תורת הקדושה שמה דגש חזק על הקדושה. שאר P עוסק גם בקדושה – בפרט זו של הכוהנים והמשכן – אבל H עוסק במיוחד בקדושת עם ישראל. אלוהיהם של בני ישראל קדוש ועל כן הם מצווים "קדושים תהיו",[11] והם מקיימים את הציווי הזה באמצעות ציות לחוקי האלוהים שבתוךH .[12]
הקשר של H לשאר חלקי P
החוקרים העלו מגוון דעות על היחס המדויק בין H לשאר חלקי P ובתוך זה על השאלה מי נכתב ראשון (יש אף שפקפקו בטענה ש־H היא יחידה בפני עצמה).[13] בעיניי H נראה מאוחר מ־P ונכתב כדי להשלים אותו.[14] כך אפשר להסביר מדוע מחבר ויקרא טו:כד לא היה מודע לאיסור בויקרא יח:יט ו־יח:כ, אם כי מחברי פרק יח כנראה הכירו את פרק טו. בהנחה שדברי נכונים, כיצד נוכל להסביר את האיסור החדש של מחברי תורת הקדושה?
האיסורים המיניים של ויקרא יח ו־כ
גם ויקרא יח וגם כ מכילים אוסף של איסורים מיניים, והתוכן המשותף והניסוח הדומה שלהם מלמדים כי הם נובעים ממקור טקסטואלי משותף.[15] שניהם אופייניים ל־H באופן המסגור של החוקים: ויקרא כ מצווה על בני ישראל להימנע מיחסים אסורים כדי להיות "קדושים", בעוד ויקרא יח מדגיש את טהרתם של כל בני ישראל, ומזהיר שעיסוק ביחסים אסורים יטמא את העם והארץ, מה שיגרום לארץ "להקיא אותם" כפי שעשתה לכנענים ששהו בה לפניהם (פסוקים כד-ל).
תפיסות שונות של טומאה
הטומאה בויקרא יח לרוב אינה זהה לזו המוזכרת בויקרא טו. ויקרא טו עוסק בקטגוריה טכנית של טומאה פולחנית, מצב זמני שניתן להסירו על ידי המתנה של פרק זמן מוגדר, ובכמה מקרים, ברחיצה. ויקרא יח עוסק בסוג מתמשך יותר של טומאה מינית, המטיל מום באדם לצמיתות ואף עלול לטמא את הארץ.[16]
ההתייחסות היחידה בפרק יח לאדם הנמצא במצב של טומאה מופיעה בפסוק יט, כאשר הכתוב האוסר על קיום יחסים עם אישה "בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ". בתוך ההקשר הרחב של הדברים, הפסוק הזה מלמד כי סוג זה של טומאה הוא יותר מסתם בעיה טכנית שהאדם יכול לפתור על ידי המתנה, כי אם זיהום מסוכן המאיים על טהרת עם ישראל וארצו.
גברים ונשים ב־H ו־P
מדוע H כל כך מודאג מגבר שנטמא בעקבות טומאת נידה? אני מאמינה שהתשובה נעוצה במאפיין של H הבולט במיוחד בויקרא יח: אלוהים פונה לעם ישראל כקבוצת גברים. לנשים יש מקום בקהילה הישראלית, כמובן, אבל הן מוצגות כנלוות לחבריה הגברים. לפיכך האיסורים המיניים מנוסחים בגוף שני זכר ומופנים לגברים, וכוללים רק באופן משני את הנשים.
אמנם יש איסור אחד בויקרא יח הנוגע ספציפית לנשים ולא לגברים – איסור על משכב בהמה (פסוק כג2) – אך גם הוא מנוסח בגוף שלישי (כלומר, הנמענים הם עדיין גברים). מאחר שמחברי H רואים בקהילה הישראלית כמורכבת בעיקרה מזכרים, ההגנה על קדושתה וטהרתה כוללת הגנה על גברים מפני טומאות נשיות.
הטקסט הכוהני: מופנה לגברים ולנשים
הטקסט הכוהני, לעומת זאת, נוטה שלא לתת פריבילגיה לגברים באופן הזה. הטקסט פונה הן לגברים והן לנשות ישראל בדרך כלל בגוף שלישי, ולמעט אצל הכוהנים והלווים יש לגברים ולנשים מעמד זהה ברוב ההיבטים של החיים הדתיים. גברים ונשים כאחד יכולים להפוך לנזירים, למשל,[17] ושניהם מביאים קורבנות עם הפסקתה של טומאה משמעותית.[18]
ברור כי P אכן מתמקד בקדושתם המיוחדת של כוהנים ולווים – זכרים – אך מעמדם נובע ממוצאם יותר מאשר ממגדרם. בכמה וכמה היבטים יש לנשים במשפחות כוהנים מעמד זהה לזה של הזכרים, בתוכם אכילת תרומה.[19]
יחס דומה במהותו לגברים ולנשים בא לידי ביטוי בבירור בסיפור הבריאה של P (בראשית א).[20] בניגוד לסיפור הבריאה של H (בראשית ב-ג), שבו האדם נברא תחילה והאישה נוצרה מגופו של האדם, ב־P[21] נוצרת האנושות (האדם) כ"זכר ונקבה". וכפי שראינו, גם כאשר הוא עוסק בטומאות הקשורות בשוני הביולוגי המובנה שבין גברים לנשים, הוא רואה בהן טומאות דומות ומקבילות במהותן.[22]
נספח
שילוב המקורות בזמנים שלאחר החורבן
לאחר חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה, רוב חוקי הטהרה הפולחניים יצאו מכלל הלכה למעשה, שכן מטרתם העיקרית הייתה להגן על קדושת המקדש. לעומת זאת מפאת הממד הרלוונטי שלהם – האיסור על קיום יחסים שמופיע בשכבת הקדושה, חוקי טומאת הנידה לא חדלו.
ככל שההלכה היהודית התפתחה בתחום זה היא שאבה לא רק מהאיסור של שכבת הקדושה אלא גם מדיני הטהרה הכוהניים. בהתאם לויקרא יח:יט יחסים עם אישה בנידתה הובנו כאסורים, ובהתאם לויקרא כ:יח ככאלה שעונשם כרת, אבל מאחר שויקרא יח:יט מתייחס דווקא לאישה בנידת טומאתה, גם דיני הטהרה נעשו רלוונטיים.
ההלכה מחשיבה אישה לנידה במשך שבעה ימים לפחות, בהתאם לויקרא טו, ואוסרת יחסי מין בזמן זה גם אם הדימום שלה פסק. הדרישה לטבול במקווה לאחר הווסת נשענת על חוקי הטהרה של ויקרא טו.[23] מהלך פרשני זה היה אחד הצעדים הראשונים לקראת יצירת הלכות נידה, או "טהרת המשפחה".
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
3 באפריל 2022
|
עודכן לאחרונה
3 באפריל 2022
מאמר זה הוא תרגום של "Sex During Menstruation: From Impurity to Prohibition" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com באפריל 2016. תורגם על ידי צוות האתר.
הטקסט ממשיך:
ויקרא טו:כ וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא. כא וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. כב וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכָל כְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. כג וְאִם עַל הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא יֹשֶׁבֶת עָלָיו בְּנָגְעוֹ בוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב.
משמעותו המדויקת של עונש כרת נתונה במחלוקת. במסורת היהודית, הוא הובן כעונש המוטל על ידי אלוהים – כגון עקרות, מוות בטרם עת או מניעת הנפש מהחיים שלאחר המוות. לעומת זאת חוקרים מודרניים רבים טוענים כי מדובר בעונש אנושי כגון נידוי או הוצאה להורג. לדיון, ראו:
Jacob Milgrom, Leviticus 1–16 [AB 3A] (New York: Doubleday, 1991), 457–60.
מילגרום תומך בדעת חז"ל וטוען כי כרת הוא עונש אלוהי הכרוך ככל הנראה במניעת האדם מצאצאים בעולם הזה או מניעת נפשו ממפגש מחודש עם בני משפחתו לאחר המוות (אמונה נפוצה במזרח הקדום). שימו לב כי אף שהמילה "עם" באה לרוב במשמעות של אומה, היא יכולה לבוא גם במשמעות של קבוצת קרובים קטנה יותר.
ראו:
Milgrom, Leviticus 1–16, 940–41.
יש להניח שהדין יהיה זהה גם כאשר הדימום התחיל תוך כדי קיום היחסים.
ראו:
Milgrom, Leviticus 1–16, 940.
שם.
למרות שהדבר עשוי להישמע מנוגד לאינטואיציה, המבנה של הפרק מציג את המקרה הספציפי של יחסים עם נידה כאנלוגיה ליחסי מין בכלל. לחוקים בויקרא טו יש מבנה כיאסטי (א/ב/ב/א): (א) פליטת זכר לא סדירה (ככל הנראה מזיהום או מחלה), (ב) פליטה קבועה של זכר (זרע), (ב) הפרשת נקבה סדירה (וסת), (א) הפרשת נקבה לא סדירה (דימום ממושך מחוץ לווסת). הפסוק על פליטת זכר רגילה (זרע) מסתיים בחוק בעניין יחסי מין, כלומר בדרכים שבהן אישה יכולה להיטמא מפליטת הגבר דרך מגע אינטימי (פסוק יז). בדומה לכך, הפסוק על הפרשת נקבה קבועה (וסת) מסתיים בחוק לגבי מין בזמן הווסת, כלומר, הדרכים שדרכם גבר יכול להיטמא מההפרשה הנשית באמצעות מגע אינטימי (פסוק כד). ככל הנראה, שניהם נחשבים לגיטימיים מבחינה חוקית. לדיון במבנה הפרק, ראו:
Milgrom, Leviticus 1–16, 904–5.
לדוגמא של טקסט הנשמע פולמוסי, ראו:
Isaac Sassoon, “Shabbat Hayom, Hayom, Hayom,” TheTorah (2015).
קטעים מחוץ לויקרא יז-כז שניתן לזהותם כ-H כוללים את שמות ו:ו-ח; לא:יג-יז; ויקרא יא:מד-מה; במדבר י:ח-י; טו:לח-מא. על קטעים אחרים אין תמימות דעים. לסקירה של הדעות השונות ראו:
Jeffrey Stackert, Rewriting the Torah: Literary Revision in Deuteronomy and the Holiness Legislation (Tübingen: Mohr Siebeck, 2007), 14–15; Milgrom, Leviticus 17–22 [AB 3B] (New York: Doubleday, 2000), 343–44.
להשקפה מקסימליסטית ראו ישראל קנוהל, מקדש הדממה: עיון ברובדי היצירה הכוהנית שבתורה (ירושלים: מאגנס, 1992).
המאפיינים המפורטים כאן הם מן המובהקים ביותר של H. עם זאת, חוקרים זיהו גם רבים אחרים (על חלקם ניתן להתווכח). לפרטים נוספים, ראו ברוך שורץ, תורת הקדושה - עיונים בחוקה הכוהנית שבתורה, ירושלים הוצאת מאגס 1999, עמודים 29-24. ראו גם אצל קנוהל, מקדש הדממה,183-159, וכן ראו:
Milgrom, Leviticus 1–16, 13–42; Milgrom, Leviticus 17–22, 1219–1332.
להרחבה על חתימת הקדושה ותפקידיה ראו:
Uzi Weingarten, “Not Signing Off on Sacrifices,” TheTorah (2015).
ויקרא יט:א; כ:ז, כו.
למידע נוסף על כך, ראו:
Israel Knohl, “The Concept of Kedusha (Sanctity): In the Priestly Torah and the Holiness School,” TheTorah (2014).
ויקרא יז-כו זוהה לראשונה כיחידה מובחנת על ידי קארל היינריך גראף בשנת 1886 וקיבל את השם Heiligkeitsgesetz (תורת הקדושה) על ידי אוגוסט קלוסטרמן בשנת 1887. קלוסטרמן טען ש־H היה במקור קובץ חוקים קדום יותר משאר חלקי P. ראו בתוך:
“Beiträge zur Entstehungsgeschichte des Pentateuchs,” Zeitschrift für die gesamte Lutherische Theologie und Kirche 38 (1887): 401–45.
למרות שתזה זו החזיקה מעמד במשך שנים רבות, בסופו של דבר דעות רבות אחרות צצו וצברו פופולריות. קנוהל, למשל, טוען כי ויקרא יז-כו מאוחר יותר משאר חלקי,P אך שמחבריו, חברי "אסכולת הקדושה", היו אחראים בסופו של דבר על עריכת המקור הכוהני וכן של כל שאר התורה (מקדש הדממה).
לדעה זו ראו:
Karl Elliger, Leviticus, HAT 1 /4 (Tübingen: Mohr, 1966), 14–20; Alfred Cholewiński, Heiligkeitsgesetz und Deuteronomium (Rome: Biblical Institute Press, 1976); Baruch Schwartz, The Holiness Legislation.
לדיון מפורט על הקשר בין הפרקים הללו ראו בספרי:
Sexual Pollution in the Hebrew Bible (New York: Oxford University Press, 2014), 168–69.
על השימושים השונים במושג טומאה בתורה, עיינו במאמרי:
“The Animal Laws before Kashrut: A System of Purity,” TheTorah (2015).
במדבר ו:ב.
ויקרא יב:ו-ח; טו:יד-טו, כט-ל.
ויקרא י:יד; כב:יב-יג; במדבר יח:יט.
לדיון בשוויון ואי שוויון מגדריים בסיפורי הבריאה ראו:
Raanan Eichler, “Gender Equality at Creation,” TheTorah (2015).
ראו גם את תגובתה של תמרה אשכנזי לאייכלר:
“Non-Gender Equality at Creation: The Other’ Benefits of Partners,” TheTorah (2015).
בראשית א:כז. מאייר גרובר מציין שהחוקים של P מנוסחים לעתים קרובות במפורש באופן שכולל נשים או משתמשים במונחים ניטרליים מגדרית עבורן כגון "אדם" או "נפש". ראו:
Mayer I. Gruber, “Women in the Cult According to the Priestly Code,” in Judaic Perspectives on Ancient Israel, ed. Jacob Neusner, Baruch Levine, and Ernest S. Frerichs (Philadelphia: Fortress, 1987), 35–48.
השוויון היחסי הזה של המגדרים אופייני למערכות היררכיות שבהן מעמדם הן הזכרים והן הנקבות נובע ממשהו אחר מלבד מגדר. ראו:
Sherry B. Ortner, “Gender and Sexuality in Hierarchical Societies: The Case of Polynesia and Some Comparative Implications,” in Sexual Meanings: The Cultural Construction of Gender and Sexuality, ed. Harriet Whitehead and Sherry B. Ortner (Cambridge: Cambridge University Press, 1981), 397.
יש מספר הבדלים ביחס של הפרק הזה להפרשות השונות. לדוגמא, כפי שמציין זאב פרבר במאמרו, לא מפורש בכתובים שנשים צריכות לרחוץ לאחר דימום, סדיר או לא סדיר:
“The Purification of a Niddah: The Torah Requirement,” TheTorah (2014).
(יש שטענו שהרחיצה הזו ברורה מאליה. ראו, למשל:
Yitzhaq Feder, “The Purification of a Niddah: The Legal Responsibility of the Reader,” TheTorah (2014).
וכנגד השקפה זו, ראו:
Isaac Sassoon, “The Purification of a Niddah: When Silence Matters,” TheTorah (2014).
עם זאת בסך הכל רוב דיני ההפרשות הגבריות והנשיות דומים למדי ומוצגים כווריאציות מקבילות של אותה התופעה.
אמנם ויקרא טו אינו מזכיר במפורש טבילה לאחר הווסת (ראו הערה 20), אך לעיתים קרובות הפסוקים מציינים רחיצה לצורך טהרה והחיוב על טבילת הנידה נלמד מן החוקים האחרים.
מאמרים קשורים :