התורה מתארת את מנהג הטלת החרם על בני אדם, שמשמעו שהאדם, ולעתים גם משפחתו, יוצאו להורג, ורכושם ייתרם למקדש. דעתם של חז"ל לא הייתה נוחה מחוק זה והם עשו שימוש בכלים מדרשיים כדי לרוקנו ממשמעות.

עיון בפפירוסים ממצרים העתיקה ובמגילות עשויות עור שנמצאו באתרים כמו דיר עלא וקומראן מעיד על כך שסופרים הוסיפו קטעי טקסט למגילות קיימות, ומלמד על גבולות הגודל הפיזי של מגילות שנועדו לשימוש תדיר.

ברחבי המקרא אנו פוגשים רשימה מגוונת של משפחות כהונה – הלוויים, המושיים (צאצאי משה), הצדוקים ועוד, אך בתקופת עזרא ובהיסטוריוגרפיה של ספר דברי הימים משפחת הכהונה הלגיטימית היחידה שנותרה היא של זרע אהרן; שאר משפחות הכהונה התמזגו עם "בית אהרן" או איבדו את מעמדן. כיצד ומדוע ארע הדבר?

תיאור בניית המקדש וחנוכתו בידי שלמה בנוסח המסורה של מלכים א ו–ח שונה ממקבילו בתרגום השבעים. נוסח המסורה כולל כמה הרחבות הכתובות בלשון התורה, שאינה אופיינית לספר מלכים, ומשקפות את הניסיון של סופר(ים) מתקופה מאוחרת להתאים את המתרחש לתאולוגיה ולסגנון הכוהניים, ובייחוד לויקרא כו.

אנו נוטים להתייחס לויקרא כו ולדברים כח כאל שתי פרשיות ארוכות שעניינן אחד, "פרשיות הקללה". עם זאת השוואה מדוקדקת ביניהן חושפת כמה וכמה הבדלים מהותיים ומפתיעים.

האנתרופולוגית הבריטית מרי דאגלס הציעה שספר ויקרא מעוצב בצורה המשקפת את מבנה המשכן, וכי מבנה המשכן משקף את ההפרדה שנהגה במרחב במעמד הר סיני. על פי הקריאה הזו שני הסיפורים היחידים לאורך הספר נועדו לייצג את המסכים (וילונות) שהפרידו בין חלקי המשכן.

פרשנות חז"לית קדומה קשרה את קללת אכילת הילדים (ויקרא כו:כט; דברים כח:נג-נז) עם תיאור החורבן הבבלי של ירושלים באיכה (ב:כ ; ד:י) וחורבן בית המקדש השני בידי הרומאים. אולם בימי הביניים פרשנים יהודים מפחיתים מחשיבותו של הקשר הזה. הסיבה לכך עשויה להיות נעוצה בהתפתחות הפרשנות הנוצרית למקרא במאה ה -12.