ביעור החרם

בעולם העתיק הכרזת חרם היתה עניין רציני. כל אדם או יצור חי שהוטל עליו חרם נידון לכליה ללא שוב. כל חפץ שהוכרז עליו חרם הוקדש לאל בלי אפשרות לפדותו.

המופע המוכר ביותר של החרם במקרא הוא הסיפור בספר יהושע המתאר את נפילת יריחו ואת הפרת החרם בידי עכן.^[1] להלן עיקרי הסיפור:

יהושע מכריז שהעיר יריחו היא חרם (ו:יז–יט):

^{יהושע ו:יז} וְהָיְתָ֨ה הָעִ֥יר חֵ֛רֶם הִ֥יא וְכָל אֲשֶׁר בָּ֖הּ לַֽי־הֹוָ֑ה… ^ו:יח וְרַק אַתֶּם֙ שִׁמְר֣וּ מִן הַחֵ֔רֶם פֶּֽן תַּחֲרִ֖ימוּ וּלְקַחְתֶּ֣ם מִן הַחֵ֑רֶם וְשַׂמְתֶּ֞ם אֶת מַחֲנֵ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ לְחֵ֔רֶם וַעֲכַרְתֶּ֖ם אוֹתֽוֹ: ^ו:יט וְכֹ֣ל׀ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֗ב וּכְלֵ֤י נְחֹ֙שֶׁת֙ וּבַרְזֶ֔ל קֹ֥דֶשׁ ה֖וּא לַֽי־הֹוָ֑ה אוֹצַ֥ר יְ־הֹוָ֖ה יָבֽוֹא.

רוב העם מקיים את הציווי כלשונו:

^{יהושע ו:כא} וַֽיַּחֲרִ֙ימוּ֙ אֶת כָּל אֲשֶׁ֣ר בָּעִ֔יר מֵאִישׁ֙ וְעַד אִשָּׁ֔ה מִנַּ֖עַר וְעַד זָקֵ֑ן וְעַ֨ד שׁ֥וֹר וָשֶׂ֛ה וַחֲמ֖וֹר לְפִי חָֽרֶב… ^ו:כד וְהָעִ֛יר שָׂרְפ֥וּ בָאֵ֖שׁ וְכָל אֲשֶׁר בָּ֑הּ רַ֣ק הַכֶּ֣סֶף וְהַזָּהָ֗ב וּכְלֵ֤י הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ וְהַבַּרְזֶ֔ל נָתְנ֖וּ אוֹצַ֥ר בֵּית־ יְ־הֹוָֽה.

עכן מפר את החרם ולוקח לעצמו כסף, זהב ובגדים (יהושע ז:א, כא). אלוהים מורה ליהושע מה עליו לעשות:

^{יהושע ז:יג} …חֵ֤רֶם בְּקִרְבְּךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֣א תוּכַ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֶ֔יךָ עַד הֲסִירְכֶ֥ם הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם…. ^ז:טווְהָיָה֙ הַנִּלְכָּ֣ד בַּחֵ֔רֶם יִשָּׂרֵ֣ף בָּאֵ֔שׁ אֹת֖וֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר ל֑וֹ….

יהושע וישראל מקיימים את הציווי.

^{יהושע ז:כד} וַיִּקַּ֣ח יְהוֹשֻׁ֣עַ אֶת עָכָ֣ן בֶּן־זֶ֡רַח וְאֶת הַכֶּ֣סֶף וְאֶת הָאַדֶּ֣רֶת וְֽאֶת לְשׁ֣וֹן הַזָּהָ֡ב וְֽאֶת בָּנָ֡יו וְֽאֶת בְּנֹתָ֡יו וְאֶת שׁוֹרוֹ֩ וְאֶת חֲמֹר֨וֹ וְאֶת צֹאנ֤וֹ וְאֶֽת אָהֳלוֹ֙ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְכָל יִשְׂרָאֵ֖ל עִמּ֑וֹ….^ז:כה …וַיִּרְגְּמ֨וּ אֹת֤וֹ כָל יִשְׂרָאֵל֙ אֶ֔בֶן וַיִּשְׂרְפ֤וּ אֹתָם֙ בָּאֵ֔שׁ וַיִּסְקְל֥וּ אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִֽים.

במצבת מישע מלך מואב (840 לפני הספירה בקירוב) אפשר למצוא דוגמה מקבילה לחוק החרם, והטקסט שעליה אף עושה שימוש באותה מילה עצמה. זוהי ראיה חשובה מאד, בהיותה עדות לשכנתה הקרובה ביותר של ישראל בתקופת המקרא:

ויאמר לי כמוש [ראש האלים המואבי]: "לך כבוש את נבו מישראל". ואלך בלילה ואלחם בו מבקוע השחר עד הצהריים ואכבשו ואהרוג (את) כולו, שבעת אלפים גברים ונערים ונשים ונערות ופלגשים, כי לעשתר-כמוש החרמתים .^[2]

המושג חרם במזרח הקרוב הקדום מבטא את הרעיון של הוצאת האויב להורג (ובכלל האויב – נשותיו, ילדיו, עבדיו ובהמותיו), משום היותו "יריב" האל. מעשים אלו נעשו בשמו של האל (י־הוה או כמוש), ולפיכך, כל מי שהומת או נלקח בשל החרם הוקדש לאל זה.

כוח החרם

קיום החרם הובטח בעזרת מערכת האמונות שעמדה בבסיסו. בעקבות מעשה עכן נשמעת האזהרה "לֹ֣א תוּכַ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֶ֔יךָ" (יהושע ז:יג) המלמדת שמימוש החרם הוא בלתי נמנע.^[3]

שנית, אנחנו למדים כי הסרת החרם, כלשון המקרא, אין משמעה רק השבת החפצים הגנובים (ראו יהושע ז:כא), וכן אין משמעה הוצאתו של מפר החרם להורג לבדו. תוצאות החרם חלות גם על בעלי החיים שברשותו ועל ילדיו החפים מפשע – לא כעונש על חטא, שהרי הם לא חטאו, אלא כתוצאה של טבעו של החרם.^[4] אבוי למי שנופל בזרועותיו האיומות של החרם.

חרם במסורת הכוהנית

דברים כ:טז–יח מציג את חוק החרם, וקובע כי יש למחות מעל האדמה את כל בני שבעת העמים בכנען, מנער ועד זקן טף ונשים. הטקסט אינו מכתיב מה יש לעשות בשלל, בניגוד לטקסטים אחרים, כגון סיפור יריחו לעיל, או סיפור שאול ועמלק (שמואל א טו), המבהירים שלישראל אסור לשלוח בו יד.^[5]

בתורת כוהנים (מקור P), אף שאינה נלהבת מן הרעיון באותה מידה, החרם נזכר ארבע פעמים. בבמדבר יח:יד נאמר לאהרן "כָּל-חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה". שלוש הפעמים האחרות מצויות באותו פרק, ויקרא כז:

^{ויקרא כז:כ} וְאִם־לֹ֤א יִגְאַל֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה וְאִם־מָכַ֥ר אֶת־הַשָּׂדֶ֖ה לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל עֽוֹד. ^כז:כא וְהָיָ֨ה הַשָּׂדֶ֜ה בְּצֵאת֣וֹ בַיֹּבֵ֗ל קֹ֛דֶשׁ לַֽי־הֹוָ֖ה כִּשְׂדֵ֣ה הַחֵ֑רֶם…

^{ויקרא כז:כח} אַךְ־כָּל־חֵ֡רֶם אֲשֶׁ֣ר יַחֲרִם֩ אִ֨ישׁ לַֽי־הֹוָ֜ה מִכָּל־אֲשֶׁר־ל֗וֹ מֵאָדָ֤ם וּבְהֵמָה֙ וּמִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֔וֹ לֹ֥א יִמָּכֵ֖ר וְלֹ֣א יִגָּאֵ֑ל כָּל־חֵ֕רֶם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַי־הֹוָֽה.

^{ויקרא כז:כט} כָּל־חֵ֗רֶם אֲשֶׁ֧ר יָחֳרַ֛ם מִן־הָאָדָ֖ם לֹ֣א יִפָּדֶ֑ה מ֖וֹת יוּמָֽת.

פסוק כט מדהים בחומרתו: אף שהוא מנוסח באותו קור רוח עובדתי כיתר הפרק, משתמע ממנו כי אפשר להטיל חרם גם על אדם, וכי אין אפשרות לפדותו, כלומר חובה להוציאו להורג. הפסוק אינו מבהיר מי יכול להטיל חרם על אדם ומתי. האם הורה יכול להטיל חרם על ילדו? האם אדון על עבדו? האם הדבר חל רק על ישראלים או רק על שבויים?

הפסוק מקבל כמובן מאליו את הרעיון שאפשר להקדיש אנשים מסוימים לאל באמצעות חרם, ולהורגם כדי לקיים את הנדר. אף שהדבר שונה במקצת מקורבן אדם, אין בהבחנות דקות אלו כדי להציל את הקורבן... קיומו של החוק, לפחות להלכה, מציב בהקשר סיפורים כגון עקידת יצחק (בראשית כב), שמואל המשסף את אגג לפני האל בגלגל (שמואל א טו) ובת יפתח (שופטים יא).^[6]

הוספת היבט מוסרי לחרם – מסורת חז"לית

חז"ל לא ראו טעם בכוח על טבעי בלתי מוסרי, ועוד כזה שעמד בסתירה למונותאיזם המחמיר שלהם, היות שנראה שלחרם יש כוח או יכולות משלו.^[7] לפיכך השקיעו מאמץ להוספת ממד מוסרי לחרם המקראי.

עכן של חז"ל

חז"ל חיפשו הסבר מוסרי להוצאתו של עכן להורג, ברומזם שאין די בסיבות המוצהרות במקרא (בבלי סנהדרין מד ע"א):

עכן מאי טעמא איענוש? [מדוע נענש עכן?] …מלמד שעבר עכן על חמשה חומשי תורה… עכן מושך בערלתו היה….^[8] מלמד שבעל עכן נערה המאורסה… אם הוא חטא – בניו ובנותיו מה חטאו? …לרדותן [להטיל עליהם אימה].

לפי חז"ל, אם עכן הוצא להורג הרי שאין ספק שעבר עבירה שהעונש עליה מיתה, ולא סתם גנב מטיל זהב ואדרת – וּודאי שלא מת רק משום החלטה שרירותית להטיל עליו חרם. נוסף על כך, חז"ל סרבו לקבל את הרעיון שכל משפחתו הוצאה להורג. הם מפרשים מחדש את הפסוק באופן שיספר שהמשפחה לא הומתה, אלא הובאה לצפות במות עכן, למען יראו וייראו.

התמודדות עם קורבן אדם בחרם בפרשת בחוקותי

פרשנות מחודשת ורדיקלית זו של חז"ל בסוגיית החרם מלמדת על אי-נוחות עמוקה שחשו לגבי העניין. היות שהשקיעו מאמץ כה גדול בטשטוש החרם של עכן, אפשר לדמיין את אובדן העצות שלהם לנוכח פסוק כט בויקרא כז, המצווה על הריגת חפים מפשע רק משום שמישהו החרימם. ואכן אין צורך לאמץ את הדמיון; חז"ל הורישו לנו את פרשנותם, ההופכת את הפסוק על פיו ( בבלי ערכין ו ע"ב):

מנין היוצא ליהרג ואמר ערכי עלי^[9] שלא אמר כלום? ת”ל: כל חרם לא יפדה…. [כלומר: מנין למדנו שאדם העומד לצאת להורג ומקדיש סכום כסף בשווי ערכו שלו לאל בעצם לא אמר דבר? מן הפסוק "כל חרם לא יפדה".] רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם^[10]… יכול אף בידי אדם כן? תלמוד לומר: כל חרם לא יפדה…^[11] רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: מצאנו שמי שנידון למוות בידי שמים יכול להיפדות בכסף. האם מכאן אפשר ללמוד שמי שנידון למוות בידי אדם יכול להיפדות אף הוא? לא, משום שכתוב "כל חרם לא יפדה".

אף שהתנא עלום השם ורבי ישמעאל חלוקים באשר למסקנה המדויקת של החוק הנלמד מויקרא כז:כט, שניהם מסכימים כי החרם הנזכר בפסוק משמעו גזר דין מוות שניתן בבית דין לאחר משפט, ולא בהוצאה להורג של אדם משום שאדם אחר הטיל עליו חרם. כך נחלץ הטקסט ממשמעות החרם הקדומה.

פשט ודרש במחשבת חז"ל

האם חז"ל סברו שפרשנויות אלו של הטקסט משקפות את כוונת הטקסט המקורית? קשה להעלות על הדעת אדם הקורא את ויקרא כז:כט ומבין אותו כפי שחז"ל הבינו אותו. מנגד, חז"ל לא היו הוגים מודרניים שמבחינתם לטקסט אין סמכות עצמאית. אני סבור שמערכת האידיאלים שלהם הביאה אותם להוציא טקסטים מהקשרם המקורי, כל עוד היה זה ערך תורני אחר שהכתיב את ההתנגדות הזו, דהיינו שסמכותו גוברת על הטקסט. חז"ל סברו שהתורה בנויה כמערכת חוקים היררכית, ומן ההיררכיה עולה שחלק מן החוקים נתונים למשא ומתן יותר מאחרים.

גוויעתם של כוחות החרם

היו זמנים שבהם איום החרם היה אמיתי כאיתני הטבע; איש לא זלזל בו והכל פחדו ממנו כמו מפני אש, רעידת אדמה או ליקוי מאורות. התעלמות מן החרם סיכנה את הקהילה כולה.

אולם בזמנם של חז"ל החרם כבר איבד מכוחו, ואילו הרג אנשים בשם החרם היה כרוך באמונות תפלות וביצוע רצח. כדי לקיים את מערכת הערכים של התורה עצמה – המתנגדת לרצח ולעבודת אלילים, חז"ל פירקו את החרם. דפוס דומה אפשר לראות בהתמודדותם עם טקסטים בעייתיים אחרים, שלא ניתן היה להותירם במצבם הראשוני המאיים, אך גם לא להיפטר מהם.

סיכום נאה לעבודתם של חז"ל בעניין אפשר למצוא במשל שהמשיל רבי עקיבא. רומאי בשם טורנוסרופוס התווכח עימו בשאלה האם ראוי לסייע למי שהאל בחר להענישם, וטען: מלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין, וציווה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך – לא כועס עליו? על כך ענה רבי עקיבא במשל: למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין, וציווה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. "כששמע המלך – לא דורון משגר לו?"^[12]

המלך מן המשל הוא האל, וכוונת דבריו של רבי עקיבא היא שכאשר האל גילה למשה את שלוש-עשרה מידות הרחמים (ראו שמות לד:ו–ז), התגלתה כוונתו האמיתית. מכאן והלאה על בני האדם לחשוב פעמיים לפני שיצייתו לכל ציווי שנאמר מתוך כעס – ואפילו הם דברים שיצאו מפי מלך מלכי המלכים.