ישראל צוו לעלות להר סיני אך פחדו מההתגלות

בני ישראל מגיעים למרגלות הר סיני, ומשה לבדו עולה להר האלוהים. י־הוה מצווה עליו להודיע לעם כי הוא עתיד לכרות עימם ברית ובה יהפוך העם ל"ממלכת כהנים" (שמות יט:א-ח¹).^[1] לאחר מכן משה עולה להר בפעם השנייה (פס' ח²), וי־הוה אומר לו כי בכוונתו לרדת אל ההר בעמוד ענן ולדבר עם משה לאוזני בני ישראל, כדי שכולם יאמינו בבחירתו של משה כנביא (פס' ט).

בהמשך, י־הוה נותן לעם סדרת הנחיות חדשות, ומורה להם להתכונן ליום שבו ירד אל ההר:

^{שמות יט:י} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם ^יט:יא וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְ־הוָה לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי.

בנוסף, העם נאסר לגעת בהר, עבירה חמורה שדינה מוות. אך מגבלה זו אינה לצמיתות. י־הוה מצווה על משה לוודא שהעם אכן יעלה על ההר לאחר שישמע תקיעת יובל [שופר] ממושכת:

^{שמות יט:יב} וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. ^יט:יג לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר.

הניסוח הזה מראה כי ישראל אמורים לעלות להר אך י־הוה רוצה שימתינו לתקיעת השופר. אם פסוק יג מבשר על תקיעת שופר הממשמשת ובאה, עולה השאלה היכן התרחשה תקיעה כזו בפועל? התשובה פשוטה; אכן, פסוקים מספר לאחר מכן, בתחילת ההתגלות, מתואר קול שופר חזק:

^{שמות יט:טז} וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה.

סביר להניח שתקיעת השופר המתוארת כאן היא משיכת היובל המוזכרת בפסוק יג, ומשמעותה שכעת על העם לעלות להר (כפי שאכן מפרש מלבי"ם, ראו להלן).

יריחו ומשיכת היובל

הרב חיים סבתו (ישיבת ברכת משה) ויונתן גרוסמן (אוניברסיטת בר־אילן) מציינים שניהם^[2] כי העלייה לשטח מסוים בעקבות תקיעה ארוכה בשופר/יובל חוזרת גם בסיפור כיבוש יריחו. י־הוה מצווה את יהושע להקיף את העיר פעם ביום במשך שישה ימים, יחד עם שבעה כוהנים הנושאים שבעה "שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים", ולבסוף:

^{יהושע ו:ד} ...ובַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת ^ו:ה וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל (בשמעכם) [כְּשָׁמְעֲכֶם] אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ.

יהושע מעביר את דברי י־הוה לעם, והם מקיימים את הציווי האלוהי. כשהם מגיעים להקפה השביעית ביום השביעי, הכל מתרחש כמתוכנן:

^{יהושע ו:כ} וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת הָעִיר.

גרוסמן וסבתו מציינים כי הן ביריחו הן בסיני מתוארת תקופת הגבלה טרם אירוע מכונן. ביריחו, קול היובל שימש סימן לבני ישראל, לאחר שבעת ימי ההגבלה, לעלות ולהיכנס לעיר. והנה גם בסיני הייתה התקיעה הממושכת בשופר אות לעם לעלות אל ההר בתום שלושת ימי ההגבלה.

המסורת על איסור העלייה להר

למרות מה שנראה כקריאה פשוטה של הטקסט, פרשני ימי הביניים סוברים פה אחד כי אסור היה לעם לעלות להר כל עוד השכינה שרתה עליו. פרשנות זו מופיעה עוד בתרגום השבעים, המתרגם את פסוק יג כך:

^{שמות יט:יג (תרגום השבעים)} לא תגע בו יד כי באבנים יסקל או בחץ יירה אם בהמה אם איש לא יחיה כאשר הקולות והשופרות והענן יעברו מן ההר המה יעלו בהר.^[3]

לא נראה כי תרגום השבעים משמר כאן נוסח קדום מקורי-חלופי. תיאור הפסקת ההתגלות האלוהית, שמשנה למעשה את משמעות הפסוק, נראה כתיקון מכוון הרואה בתקיעת השופר סימן להסתלקות השכינה מן ההר.^[4]

בהסתמך על מקורות קודמים,^[5] גם רש"י (ר' שלמה יצחקי, 1040–1105) מבין כי הפסוק מגביל את הרשות לעלות להר עד לאחר הסתלקותה של השכינה:

^{רש"י שמות יט:יג} "במשוך היובל" – כשימשוך היובל קול ארוך, הוא סימן סילוק השכינה והפסקת הקול. וכיון שאסתלק, הן רשאין לעלות.

במקום אחר (ביצה דף ה ע"ב) טוען רש"י כי השכינה נותרה בהר עד יום הקמת המשכן, אך הסימן להסתלקות השכינה הוא כאמור תקיעת השופר ובפרקים העוסקים בהקמת המשכן אין כל אזכור לתקיעת שופר. מדוע אפוא תרגום השבעים וחז"ל קוראים את הפסוקים הללו כנוגעים לשלב שלאחר ההתגלות ולא במהלכה, אם בכתוב מתואר שופר הנשמע בתחילתה?^[6]

האזהרה לעם: "פן יהרסו אל י־הוה"

במועד ההתגלות, לאחר תקיעת השופר, משה מביא את העם למרגלות ההר:

^{שמות יט:יז} וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. ^יט:יח וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְ־הוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד.

בשלב זה קול השופר הולך ומתחזק:

^{שמות יט:יט} וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל.

על פי מה שנאמר קודם לכן (פס' יג) זהו השלב שבו העם מוזמן לעלות להר ולזכות להתגלות ישירה. אך בפועל משהו אחר קורה. אלוהים יורד להר בשנית ומצווה על משה לעלות שוב אל הפסגה, ככל הנראה לבדו:

^{שמות יט:כ} וַיֵּרֶד יְ־הוָה עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְ־הוָה לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה.

י־הוה מזהיר את משה מפני הסכנה הקטלנית האורבת לכל מי שינסה להתקרב אל י־הוה:

^{שמות יט:כא} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְ־הוָה לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב.

אם, כפי שהוסבר לעיל, בני ישראל היו אמורים לעלות להר בשלב זה, מדוע אלוהים מזהיר כעת שלא לעשות זאת?

מסורות נפרדות?

שמואל לוינשטם (1907–1987) מהאוניברסיטה העברית טוען כי לא ניתן לקרוא את הסיפור הזה בצורה קוהרנטית. לדעתו הציווי שניתן לעם לעלות להר לאחר תקיעת השופר (פס' יג) הוא שריד של מסורת אבודה, שלפיה בני ישראל אכן עלו להר כדי לקבל את ההתגלות:

...כאמור הייתה זו התגלות לעיני כל העם, אך ניכרים הבדלי מסורת בשתי שאלות הקשורות כנראה זו לזו, ואלו הן: באיזה מקום עמד העם בשעת ההתגלות, ואם דיבר ה' אותה שעה אל העם במישרין או אל משה. המסורת העיקרית קובעת שהעם עמד אותה שעה בתחתית ההר, והיא אף מדגישה מאוד את האיסור שנאסר על העם לעלות בהר. אבל נשאר גם שריד למסורת אחרת: "במשך היובל המה יעלו בהר."^[7]

סברה דומה הרווחת בקרב חוקרי ביקורת המקורות טוענת על בסיס השערת התעודות כי תקיעת השופר לפני ההתגלות והציווי להישאר למרגלות ההר עד שישמע קול היובל מגיעים משני מקורות שונים. כלומר לשיטה זו באף אחד מן המקורות לא מצֻווה העם לעלות על ההר בעוד י־הוה נוכח בו.^[8] כפי שמציינים גם המבקרים עצמם הסבר זה מותיר את הטקסט של המקור הכוהני קטוע ואינו מקדם אותנו הרבה מעבר ל"שרידי המסורת" של לוינשטם.

האזהרות אינן מקבילות

לדעתי אפשר לקרוא את הטקסט כיחידה קוהרנטית כאשר מבינים שפסוקי האזהרה השנייה (כ-כב) אינם רק חוזרים על ההגבלות הקודמות או מרחיבים אותם (פס' יב-יג), כדעת רוב הפרשנים, אלא מציגים אזהרה חדשה הנבדלת מההנחיות המקוריות בכמה עניינים:

1. מוות בידי אדם לעומת מוות בידי שמיים – האיסור שקדם להתגלות, טרם י־הוה ירד על ההר, כלל איום בהוצאה להורג בידי בני אדם בסקילה או בירייה (בחץ). כאן לעומת זאת י־הוה מזהיר מן ההשלכות "הטבעיות" של הניסיון להתקרב אליו.
2. מוות ודאי מול מוות אפשרי – באיסור המקורי נאמר שכל אדם שייגע בהר יוצא להורג (כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת), ואילו כאן האזהרה מעורפלת יותר: רבים מבני ישראל עלולים למות (וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב) אם ינסו "לפרוץ" אל י־הוה.
3. הכהנים בלבד – קודם לכן (פס' י) בני ישראל כולם מצווים להתקדש, שכן לכאורה הם עומדים לפגוש את השכינה האלוהית על ההר. אך האזהרה השנייה כוללת אזהרה מיוחדת לכוהנים שכן הם, בניגוד לעם, עתידים לכאורה לפגוש את י־הוה על ההר:

^{שמות יט:כב} וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל יְ־הוָה יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם יְ־הוָה.

ההבדלים האלה מתאימים היטב לרצף העלילה: במהלך שלושת ימי ההגבלה המקוריים, השכינה טרם שרתה על ההר ולכן הסכנה למי שמתקרב להר באותה עת הייתה עונש מוות בידי אדם. הסכנה המיידית של מוות "טבעי" מעצם נוכחות השכינה טרם נוצרה.

ברגע שי־הוה יורד על ההר, הוא אינו אוסר על בני ישראל לעלות, אלא מזהיר שרבים מהם, אך לא כולם, ימותו אם ינסו להתקרב אל ההתגלות האלוהית. נראה אפוא כי אזהרה זו הגיעה אחרי שבני ישראל מיאנו לעלות להר כאשר שמעו את קול השופר. י־הוה רוצה שהעם כולו יעלה אך רק הראויים לכך יישארו בחיים ואילו השאר ימותו.^[9]

אך מדוע י־הוה כה פסימי לגבי האפשרות שבני ישראל ישרדו את המפגש ומדוע לא עלו להר קודם לכן, כפי שנצטוו? נראה כי משה עצמו מנסה להציע הסבר לכך.

לא יוכל העם לעלות אל הר סיני

בתגובה לציווי המחודש של י־הוה, משה מסביר שהעם אינו מסוגל לעלות להר:

^{שמות יט:כג} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְ־הוָה לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ.

פסוק זה הותיר רבים מהפרשנים נבוכים. כך למשל מעיד אברהם אבן עזרא בפירושו הארוך (שם) על ר' סעדיה גאון:

אמר הגאון [ר' סעדיה] כי שנים רבות חשב בזה הפסוק ולא ידע טעמו.

תגובתו של משה מעוררת קושי מכמה סיבות. ראשית, מדוע משה חוזר בפני י־הוה על האיסור שהוא עצמו קבע? שנית, י־הוה לא ציווה לקדש את ההר אלא לקדש את העם. שלישית, פסוק זה מתעלם מהחלק השני של הציווי, לפיו האיסור מסתיים ברגע שנשמעת תקיעת השופר. כיצד ניתן להסביר את הסתירות הללו?

לדעתי המפתח להבנת הדברים טמון בביטוי "לֹא יוּכַל". במקרא השורש י.כ.ל מציין חוסר יכולת פיזית או טכנית, אך גם פעמים רבות מביע חוסר יכולת רגשית. כך בספר בראשית, כשיהודה מסביר ליוסף מדוע לא רצו האחים להביא את בנימין למצרים:

^{בראשית מד:כב} וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת.^[10]

דוגמא נוספת היא דוד ש"לא יכול" לדרוש את אלוהיו משום שהוא חושש מחרב המלאך:

^{דברי הימים א כא:ל} וְלֹא יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ יְ־הוָה.

משה טוען אפוא שהעם אינו מסוגל לעלות להר מבחינה רגשית. שלושת ימי ההגבלה, שנלוו באזהרות חמורות על עונש מוות, השרו עליהם פחד עמוק, ואף שתקיעת השופר כבר נשמעה הם אינם מעזים לעלות להר.

כעת אפשר להבין מדוע משה משנה את הציווי המקורי של אלוהים: עבור העם ההר הוא אזור שהכניסה אסורה אליו. ההר – לא הם – הוא הקדוש והמוגבל. משה מגן על בני ישראל ומביע אמפתיה כלפי הפחד שלהם.

נראה כי י־הוה מקבל את הסברו של משה ומשנה שוב את התנאים. הפעם הוא כולל את הכוהנים יחד עם העם ומבקש שרק אהרן יעלה:

^{שמות יט:כד} וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְ־הוָה לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל יְ־הוָה פֶּן יִפְרָץ בָּם. ^יט:כה וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם.

נראה אפוא שפחדם של בני ישראל מלעלות הוא שגרם לאזהרה החדשה של י־הוה שלא להתקרב אליו ולאיסור לעצם העלייה אל ההר. נוסף על הפחד הזה ייתכן שרבים מאנשי העם לא התקדשו כראוי בימי ההכנה ולפיכך היו עלולים למצוא את מותם אילו התקרבו אל הגילוי האלוהי במצבם הנוכחי.

קריאת הפשט של מלבי"ם

הפירוש הקדום ביותר שמציע כי בני ישראל היו אמורים לעלות להר מופיע אצל אחד מפרשני המאה ה־19, מלבי"ם (מאיר ליבוש בן יחיאל וייסר, 1809–1879). מלבי"ם סבר כי בני ישראל נצטוו לעלות להר מיד עם שמיעת תקיעת היובל הראשונה, כדי להיות עדים להתגלות האלוהית. בתשובה לשאלה מדוע לא עלו בפועל הוא מציע כי הפחד העז שחשו הוא שגרם להם לכך:

^{מלבים שמות יט:יג} התנה תנאי שזה יהיה רק בתחלה שלא הוכשרו עדיין לעלות בהר… שאם היו מתחזקים ולא היו מתיראים מפני האש ולא היו חרדים… ואז היה להם יובל וחרות לעלות בהר כמו שעלה אח״כ משה ואהרן ושבעים מזקני ישראל...

בהערה על אחד מפסוקי הציווי של ימי ההגבלה מסביר מלבי"ם מה הייתה התכנית המקורית ומדוע נכשלה:

^{מלבים שמות יט:ט}...ובאמת מבואר בדברי חז״ל שאם היו זוכים לזה אז ולא היו מתיראים מן האש, היו כולם עולים בהר ה׳ והיו מקבלים כל התורה מפי הקב״ה בעצמו והיו למדין ולא שכחין.

כפרשן נאמן למסורת נראה כי מלבי"ם היה להוט ליישב את פירושו עם דעת חז"ל. הוא רומז לכך באומרו "וכך מבואר בדברי חז"ל", אולם בפועל אינו מציין מקור מדויק לטענה זו. ככל הידוע לי מקור כזה אינו קיים. במקום זאת, במהלך שנראה כצעד נואש, הוא מסתמך על רמז עקיף מן המכילתא ולפיו בני ישראל השתוקקו להתגלות פנים אל פנים.^[11]

ואמר במכילתא: רבי אומר "וכי מה אמרו ישראל לאמור למקום [ה']? אמרו: "רצוננו לשמוע מפי מלכנו".

בהתאם לקריאתו של מלבי"ם אני מציעה לראות בשמות יט רצף עלילתי אחד. בקריאה כזו חילופי הדברים בין משה לי־הוה מובנים ומסבירים מדוע בני ישראל לא עלו להר כפי שהיו אמורים.

הפרשנות הפסיכולוגית של נוימן: עם ישראל מתחמק

אריך נוימן, תלמידו היהודי (החילוני) של קרל יונג, ניתח את פסוקי מעמד הר סיני בכלי הפסיכולוגיה האנליטית והגיע למסקנות דומות.^[12] לטענתו שלבי הסיפור, המתחילים באפשרות שהעם יגיע למקום ההתגלות ומסתיימים בשלילתו של התרחיש הזה, מייצגים תהליך של התפתחות פסיכולוגית מובנת:

בתחילה עדיין האמינו כי העם יכול להיכנס למקום ההתגלות [כלומר: הר סיני] בנקודת זמן מסוימת... אולם בסופו של דבר, משה הלך לבדו. "ויחרד כל העם" כפי ש"ויחרד כל ההר"... דחייה זו של התגלות ישירה על-ידי העם, שלא היה מסוגל להתמודד עימה, היא תופעה מרכזית של הקיום היהודי, ללא קשר לשאלה אם אנו רואים את הטקסט כמקורי, כפי שתוצאותיו הפסיכולוגית מעידות עליו, או אם אנו מניחים כי כותביו היו מודעים לתופעה מרכזית זו ובהנחייתה ערכו אותו...^[13]

הניתוח של נוימן מבקש לענות על הקושי העלילתי המרכזי באמצעות הדגשת המתח בין רצון העם להשתתף בהתגלות ובין ההבנה שאין בכוחו לעמוד בה.^[14]

בתחילה, ימי ההגבלה וההכנה היו הכרחיים, שכן היעדר הכנה מספקת להתגלות של קדושה עלול להיות קטלני. בהמשך פחדו של העם מהתגלות ישירה מעורר בו התנגדות והוא מוזהר מפני עונש אלוהי (שמות יט:כב), שכן נמצא שאין הוא מוכן כראוי וההתגלות עלולה להיות קטלנית עבורו. לבסוף, בחוסר יכולתו לשאת את ההתגלות, פונה העם אל משה ומבקש ממנו לתווך אותה למענו.^[15]

ממלכת כהנים: נושא הפרק

ההתפתחות העלילתית מתבהרת עוד יותר כאשר אנו חוזרים לדבריו הראשונים של אלוהים בהר, כלומר להבטחה שהעם יהיה לממלכת כוהנים:

^{שמות יט:ד} אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. ^יט:ה וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. ^יט:ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ...

התוכנית האלוהית המקורית להתגלות בסיני הייתה לרומם את העם שזה עתה יצא ממצרים מעם של עבדים לממלכת כוהנים. כהן מטבעו הוא אדם הקרוב יותר לאלוהות מאשר מי שאינו כהן.^[16] רמת הקרבה החדשה הזו היא הסיבה שבגינה רצה אלוהי ישראל שבניו כולם יהיו עדים להתגלות על ההר.

אירוע כזה דרש שלושה ימי הכנה והתקדשות, בדומה לטקסי הטהרה שביצעו הכוהנים לפני כניסתם למשכן.^[17] אולם בסופו של דבר, בנקודת המפנה הקריטית נכשל עם המשוחררים הטריים בתפקידו. בני ישראל התקשו להתנער מתודעת העבדות וממלכת הכהנים נותרה כחזון לא ממומש.

לזכרו של אבי היקר יצחק מאיר הרשקוביץ ז"ל שנפטר ביום ה' באלול תשפ"א.