ראש השנה ללא שופר: חוויה קראית של יום תרועה

להיות שיש ברוב המועדים טעם על חיובם, והטעם לזכר נס מה או פעולה מה שתביא לזכר אחד מה, ובזה היום שהוא יום תרועה לא ידענו בו ממאמרי הכתוב טעם על חיובו — אדרת אליהו (מבוא לפרשת יום תרועה, דף מד ע"ב).^[1]

יהודים רבים מקשרים את ראש השנה לתקיעת השופר, אך אני מעולם לא שמעתי את קול השופר בבית הכנסת הקראי שלי. משפחתי משתייכת לקהילת היהודים הקראים העתיקה במצרים; ואני חבר בקהילת בני ישראל, בית הכנסת הקראי העצמאי היחיד בחצי הכדור המערבי, הממוקם בדאלי סיטי, קליפורניה, בדרום סן פרנסיסקו.

אחת המחלוקות ההיסטוריות העיקריות בין הקראים לבין הרבנות המסורתית נוגע למצוות תקיעת השופר ביום תרועה, היום שרוב היהודים מכנים "ראש השנה".^[2] עמדת הקראים היא שאין מצווה כזו.

יום תרועה או יום של זעקה?

הביטוי "יום תרועה" מפורש בדרך כלל על ידי הקראים כ"יום זעקה", במובן של זעקה נלהבת בתפילה. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם השימוש במילה "תרועה" בספר יהושע ו:ה, שם נאמר: "ויריעו כל העם תרועה גדולה".^[3]

בעוד שהקראים מפרשים את "יום תרועה" כ"יום זעקה", המילה "תרועה" יכולה להתפרש גם במובן של תקיעה, כמו בתקיעת חצוצרות הכסף (ראה במדבר י:ה–ו). התורה מצווה לתקוע בשופר ("תרועה") ביום הכיפורים כדי להכריז על שנת היובל (ויקרא כה:ט). לפיכך, ניתן להבין שיש לחגוג את "יום תרועה" באמצעות תקיעת השופר.

אכן, היסטוריונים מראים שחלק מהקראים בביזנטיון לא התנגדו לתקיעת השופר ביום תרועה.^[4] עם זאת, מבחינה מסורתית, הדעה השלטת בקהילות הקראיות היא שאין מצווה לתקוע בשופר, במיוחד משום שהתורה אינה מזכירה שופר בפסוקים המתייחסים ליום תרועה.

תקיעת השופר כעשיית מלאכה

סיבה חשובה נוספת לכך שהקראים במהלך ההיסטוריה לא נהגו לתקוע בשופר ביום תרועה היא שההלכה הקראית המסורתית רואה בשימוש בכלי נגינה — כולל בשופר — מעשה מלאכה, האסור בשבת וביום טוב. מאחר שיום התרועה הוא יום שבו התורה מצווה על איסור מלאכה (ויקרא כג:כג–כה), הם כוללים גם את תקיעת השופר באיסור זה.^[5] לדוגמה, חוקר הקראים מהמאה ה–11, יעקב בן ראובן, כתב בספרו "ספר העושר" כי אחת הסיבות לכך שרוב הקראים נמנעים מתקיעת השופר היא "כדי שלא יחללו את החג".^[6]

הנושא של יום תרועה והקריאה בתורה

התורה אינה מסבירה את מהות התפקיד של "יום תרועה", אך בשל קרבתו ליום הכיפורים (היום הקדוש ביותר בשנה) ולסוכות (חג חקלאי חשוב), החג נתפס כיום לאומי של התעוררות והכנה לחגים הקרבים. הליטורגיה הקראית ושירי הזמירות המיוחדים ליום התרועה משקפים את אופיו כיום של תשובה.^[7] לדוגמה, זרח בן נתן מטרוקי, חכם קראי, חיבר שיר שפתיחתו ופזמונו הם "זה יום ראשון אל התשובה".

נושא התשובה בא לידי ביטוי גם בפרשת קדושים (ויקרא יט–כ), שאותה קוראים הקראים ביום תרועה. בפרשה זו הציבור נדרש לפעול בקדושה, לזכור את השבת, לתת צדקה, ולנהוג ברחמים כלפי הזולת. יש בנושאים האלה הכוונה עקיפה ליום הכיפורים, יום הכפרה הלאומי. בנוסף, הדגש על חשיבות השארת פאות השדה לעניים מהווה מעין תזכורת לחג סוכות החקלאי.

בדומה לקהילה הרבנית, גם הקראים — לפחות אלה מהמאה האחרונה — נעים בין תפיסת יום התרועה כתחילת ימי התשובה לבין התייחסות אליו כיום שמחה. לדוגמה, מחבר הספר "היהודים הקראים של מצרים" מציין שהקהילה הקראית במצרים ראתה ביום זה יום של חגיגה, תפילה ומנוחה. באופן מסורתי, לקראים אין מאכלים מיוחדים ליום תרועה, כמו תפוח ודבש, אך הם נוהגים לערוך ארוחה חגיגית לאחר התפילות. הארוחה כוללת מנות קראיות מסורתיות מהמטבח המצרי, הניתנות להכנה ביום החג.

עשרת ימי רחמים

יום תרועה פותח את עשרת ימי הרחמים, תקופה בת עשרה ימים המובילה ליום הכיפורים, שבמהלכה הציבור מבקש רחמים מאלוהים (באופן המקביל בערך לעשרת ימי תשובה של המסורת הרבנית).

בקהילה הקראית של מצרים נהגו באופן מסורתי להימנע מקיום יחסי מין במהלך עשרת הימים הללו.^[8] בתקופה זו, חברי הקהילה היו מגיעים לבית הכנסת עוד לפני עלות השחר כדי לומר סליחות. מנהג זה ממשיך גם היום בקהילות קראיות מרוכזות יותר, בעיקר בישראל, ומשתווה למנהג היהודי הרבני של אמירת סליחות מוקדם בבוקר בימים אלו.

לוח השנה הקראי

בניגוד ליהדות המסורתית, ליהודים הקראים לא היה לוח שנה מקובע. קראים שומרי מצוות ממשיכים במסורת הקדומה של קביעת החודשים באמצעות תצפית של מולד הירח.^[9] כתוצאה מכך, יום תרועה עשוי לחול ביום שונה מראש השנה של היהדות המסורתית.^[10]

בנוסף, גם בגולה, הקראים מציינים רק יום אחד של יום תרועה. למעשה, הקראים אינם מוסיפים יום נוסף ("יום טוב שני של גלויות") לאף אחד מהחגים בגולה. זאת משום שהתפיסה הרווחת בקרב הקראים לאורך ההיסטוריה הייתה שאין צורך לתאם את החגים עם חגי ארץ ישראל, ומשום כך הירח המקומי, ולא הירח בירושלים או בארץ ישראל, מספיק כדי לקבוע את תחילת החודשים. בנוסף, כמי שמקפידים על כתבי הקודש, הקראים נמנעים מלסטות מאורכם המקורי של המועדים, כפי שהוא נקבע בתורה. ואפילו אותם קראים בגולה המאמינים שיש לעקוב אחר מולד הירח של ארץ ישראל, אינם מוסיפים יום נוסף למועדיהם.^[11]

בעניין זה, ההיסטוריונים מתעדים מקרה יוצא דופן מהמאה ה–10, שבו הפרשן הקראי יעקב אל-קרקסאני שאל את אחד מתלמידיו של סעדיה גאון מדוע רבים מיהודי המסורת הרבנית נמנעים מלהינשא לקראים, אך מתחתנים עם העיסוניים, חסידיו של אַבּוּ עִיסַא אלְ-אִסְפַהַאנִיּ, מנהיג משיחי מהמאה ה–7. התשובה, כפי שתיעד קירקיסאני וכפי פירשו אותה היסטוריונים מובילים, הייתה שהם מוכנים להתחתן עם העיסוניים משום שגם הם שומרים על יום טוב שני של גלויות.^[12]

שמירה על זהות קראית

אני מוצא ששמירה על זהות יהודית קראית כמיעוט בעולם היהודי הנשלט על ידי המסורת הרבנית נעשית מאתגרת יותר ויותר. אכן, במהלך המאות האחרונות חדרו מושגים רבניים של ראש השנה לתוך ההבנה הקראית של יום תרועה. ועם זאת, השופר נותר מחוץ להשפעה זו.

צליל השופר יפה בעיניי, ואני מכבד את המשמעות שהוא נושא עבור היהודים מן הזרם הרבני. עם זאת, עבורי ועבור קראים אחרים, הוא אינו נושא את אותה המשמעות. במהלך ימי הביניים, התנהלו ויכוחים נמרצים בין הקראים ליהדות הרבנית סביב השאלה האם קיימת מצווה לתקוע בשופר ביום תרועה (ראש השנה). אני מעדיף להשאיר את הוויכוחים הללו בעבר, ומתפלל שמאמר זה יוסיף מעט אור על הגישה הקראית לטקסט ולמסורת.

בין אם אתם חוגגים את יום תרועה או ראש השנה, למשך יום אחד או יומיים, עם תקיעת שופר או בלעדיה, אני מאחל לכם מועדים לשמחה.