בתים הפונים מזרחה לכיוון האל

פנייה לכיוון מזרח

בחינה מקיפה של מבנים שונים בממלכות ישראל ויהודה^[1] מצביעה על נטייה ברורה לכוון את פתחי הבתים כלפי מזרח.^[2] בממצאים נתגלו גם מבנים שפתחיהם כלפי צפון או כלפי דרום, אם כי בשכיחות נמוכה יותר, אך הפנייה מערבה נעדרת כמעט לחלוטין. רק 10% מהמבנים שנבדקו נבנו כלפי צפון-מערב, מערב או דרום-מערב (ורובם באתר אחד יוצא דופן).

לא מתוך שיקולים פרקטיים

שיקולים אקלימיים או פונקציונליים אינם מסבירים את התופעה.

• אור – הצפון מקבל את כמות אור השמש הישיר הנמוכה ביותר (בחצי הכדור הצפוני), ולכן אם התאורה הייתה השיקול העיקרי, דווקא הצפון היה צריך להיות הכיוון המיוצג במידה הפחותה ביותר.
• טמפרטורה – באופן דומה, אם הטמפרטורה הייתה גורם קובע, הייתה ניכרת נטייה לציר צפון–דרום: פנייה דרומה לצורך קליטת חום (לדוגמה, באזורים צפוניים קרים), או צפונה להימנעות ממנו (לדוגמה, במקומות היותר חמים, כולל המזרח התיכון).
• רוח – במזרח התיכון, הרוח המערבית – כלומר, הבריזה – נחשבת לרוח נעימה שמצפים לה, בעוד שהרוח המזרחית החמה, המכונה שרקייה או חמסין, נחשבת לבלתי רצויה. לפיכך, אילו שיקולי רוח היו קובעים את כיוון הפתח, היינו מוצאים עדיפות דווקא לפתח מערבי, ולא ההפך.

שערי ערים

יתר על כן, הנטייה לכוון את פתחי המבנים כלפי מזרח ולהימנע מן המערב לא אפיינה רק את מבני המגורים, אלא השפיעה גם על שערי הערים (שאינם כפופים לשיקולים אקלימיים) ואפילו על תכנון הערים בתקופת הברזל.

אם אין מדובר בתוצאה של שיקולים פונקציונליים, כיצד נסביר את הנטייה הכללית לפנייה למזרח של מבנים ויישובים ישראליים בתקופת הברזל?

שיקולים קוסמולוגיים: לכיוון זריחת השמש

מחקרים אתנוגרפיים רבים הצביעו על השפעה עמוקה של עקרונות קוסמולוגיים^[3] על תכנון מבנים. במקרים רבים ברחבי העולם, הכיוון המועדף הוא אכן מזרח.

הסיבה הברורה ביותר להעדפת הכיוון המזרחי נעוצה בעובדה שזהו כיוון זריחת השמש – תופעה המסמלת במקומות רבים התחלה או התחדשות (של יום, של חיים, לידה ועוד). העדפה זו עומדת במקרים רבים בניגוד למערב, כיוון שקיעת השמש, המסמל את הסיום (של היום, של החיים [מוות] וכו').

כך לדוגמה, בקוסמולוגיה של בני הטוראחה (באינדונזיה), המזרח "הוא כיוון החיים, השמש העולה, האלים וטקסים המחזקים את החיים."^[4] עבור בני הנוּאר שבסודן, "המעבר מלידה למוות קשור במסלול השמש בשמים".^[5] הם מכנים "את המערב צד המוות, ואת המזרח צד החיים", ואותו פועל מציין בשפתם הן "לקבור", הן "לשקוע" (בהקשר לשקיעת השמש)".^[6]

גם עבור המצרים הקדמונים, היה המערב כיוון המתים. אלו הן רק דוגמאות בודדות מתוך עשרות. יתכן שגם בני ישראל בתקופת הברזל הושפעו מתפיסות קוסמולוגיות דומות, אך במקרה שלהם רמזים מקראיים מסוימים מצביעים על הסבר מעט שונה.

שמות הכיוונים בעברית

השפה יכולה לחשוף רבות על התפיסה הקוגניטיבית של חברה נתונה. בעברית המקראית, המילים "קֶדֶם" ו"אָחוֹר" מציינות הן "קדימה/חזית" ו"מאחור/מצד הגב" הן "מזרח" ו"מערב".

בפסוקים הבאים ניתן לפרש את "קדם" ו"אחור" בשני המובנים הללו גם יחד:

^{תהילם קלט:ה} אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה.

^{איוב כג:ח} הֵן קֶדֶם אֶהֱלֹךְ וְאֵינֶנּוּ וְאָחוֹר וְלֹא אָבִין לוֹ.

^{ישעיהו ט:יא} אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר.

במילים אחרות, כאשר בני ישראל חשבו על כיוונים, הם דמיינו את עצמם עומדים כשפניהם למזרח, והמערב מאחרי גבם. תפיסה מרחבית זו נתנה את אותותיה במידה מסוימת גם על המונחים הישראליים לדרום ולצפון: הדרום מזוהה לעיתים עם הימין, ולעיתים אף הצפון מזוהה עם שמאל (בדומה לערבית, שבה המילה לצפון היא šimāl). כפי שניסח זאת אברהם מלמט: "האגו הישראלי הקדום עמד ופניו מזרחה."^[7]

המערב ככיוון מבשר רעות

בעוד שהמילה "אָחוֹר" משמשת לעיתים לציון כיוון המערב, המונח הנפוץ ביותר לכיוון זה בעברית המקראית הוא "יָם", בהתייחס לים התיכון – המרכיב הבולט ביותר בכיוון זה. במחשבה הישראלית הקדומה, "ים" שימש גם כשם פרטי, ייצוג של כוחות תוהו, לעיתים לצד דמותו של לויתן^[8] ויצורים מיתיים אחרים. חלק מתפקידו של אלוהים כבורא העולם ומקיימו היה לשלוט ולרסן את הכוחות הללו:

^{ישעיהו כז:א} בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְ־הוָה בְּחַרְבוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם.

^{תהילם עד:יג} אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. ^עד:יד אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים

^{איוב כו:יב} בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב.^[9]

בתפיסה זו, הים מייצג מעין "אנטי-אל", כאשר האל אחראי על הסדר והים על התוהו, העדר הַסֵּדֶר. העובדה שהמילה הנפוצה לציון כיוון המערב נושאת משמעות שלילית מחזקת את ההבנה שכיוון זה לא רק עמד "מאחור" ביחס ל"אני" הישראלי הקדום, אלא אף נחשב לכיוון מבשר רעות.

רוח קדים – רוח ה'

גם ההיפך הוא נכון: המזרח נושא עמו משמעות מבשרת טובות. כתובים מקראיים שונים דומה שמשקפים תפיסת עולם שלפיה מקום משכנו של אלוהים נמצא במזרח.^[10] למשל, בהושע יג, טו הרוח המזרחית מזוהה כרוח האל ("קָדִים רוּחַ יְ־הוָה"), כנראה משום שהיא באה מן המקום שבו שוכן אלוהים (ונשלחת על-ידו).

בסיפור יציאת מצרים משתמש אלוהים ברוח מזרחית ("ברוח קדים עזה" – שמות יד:כא) כדי לבקוע את ים סוף. הרוח הזו לא נשלחה מפני שהיא "חמה" ויכולה לייבש את הים, אלא משום שעל פי הקוסמולוגיה הישראלית הקדומה – אלוהים שוכן במזרח, ולכן רוח ה' היא בהכרח רוח מזרחית.^[11]

מקדש יחזקאל: ה' נכנס מהמזרח

התפיסה לפיה אלוהים שוכן במזרח מתבטאת יותר במפורש במספר קטעים בספר יחזקאל מ–מח, שבהם יחזקאל מתאר את המקדש בירושלים ואת חצרותיו. לפי תיאורו של יחזקאל, לכל אחת מהחצרות שלושה שערים: השער המרכזי במזרח ושערים נוספים בדרום ובצפון. דבר בולט הוא שאין בתיאור שער במערב.

אולי חשוב עוד יותר לטיעון זה תיאור השערים המזרחיים המשמשים כשער הראשי שדרכו נכנס יחזקאל לבית המקדש בחזונו (מ:ו). אולם מאוחר יותר מתואר השער המזרחי כסגור, שכן זהו השער דרכו נכנס ה' לבית המקדש:

^{יחזקאל מג:א} וַיּוֹלִכֵנִי אֶל הַשָּׁעַר שַׁעַר אֲשֶׁר פֹּנֶה דֶּרֶךְ הַקָּדִים. ^מג:ב וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ… ^מג:ד וּכְבוֹד יְ־הוָה בָּא אֶל הַבָּיִת דֶּרֶךְ שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים.

 ובהמשך:

^{יחזקאל מד:א} וַיָּשֶׁב אֹתִי דֶּרֶךְ שַׁעַר הַמִּקְדָּשׁ הַחִיצוֹן הַפֹּנֶה קָדִים וְהוּא סָגוּר. ^מד:ב וַיֹּאמֶר אֵלַי יְ־הוָה הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי יְ־הוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר.^[12]

מבחינה טופוגרפית, הדרך הקלה ביותר להגיע אל המקדש הייתה מצפון (או מדרום), אך מאחר שהקצה הצפוני של הר הבית היה גם הקצה הצפוני של העיר – אפשרות זו ככל הנראה לא הייתה מעשית. לכן, הדרך הנוחה היחידה להגיע אל המקדש מתוך העיר הייתה מדרום. למעשה, במזרח נמצא נחל קדרון, אשר בימי קדם שכן מחוץ לחומות העיר. ממנו היה קשה מאוד לטפס אל עבר המקדש. – לפיכך, המזרח היה הכיוון הכי פחות מתאימה מבחינה מעשית לשער כניסה.

אם כן, הבחירה בכיוון המזרחי כשער הראשי בחזון יחזקאל נבעה ככל הנראה משיקולים דתיים, או ליתר דיוק – קוסמולוגיים.^[13] כך גם ההימנעות המוחלטת מתיאור שער מערבי.

הצטלבות העדויות

כמכלול, המידע הארכיאולוגי על מיקום פתחי הבתים בתקופת הברזל, התיאור המקראי של שערי המקדש ורוח ה', והנתונים הלשוניים העולים מהמונחים המקראיים לרוחות השמיים — כל אלה תואמים באופן מושלם. הנטייה המובהקת של רוב המבנים בתקופת הברזל בארץ ישראל לפנות למזרח משקפת, אם כן, את תפיסת העולם הקוסמולוגית של הישראלים בתקופה זו, לפיה המזרח הוא מקום משכנו של ה' – כיוון המבשר טובות, בעוד שהמערב נקשר לכוחות התוהו, ולכן נטו בני התקופה להימנע ממנו.