בתים הפונים מזרחה לכיוון האל
קטגוריות:

מספר בתים ברובע המערבי של תל באר שבע. החיצים האדומים הסכמטיים מצביעים לכיוון הכניסות לבתים (מפנים הבית החוצה) והחץ השחור המראה את כיוון הצפון (באופן כללי). הקווים הכחולים מסמנים את תוואי הרחוב הראשי באזור זה (באופן סכמטי, שכן הוא מוסתר ברובו על ידי קירות הבתים שממזרח לו). הבתים שממערב לרחוב פונים אליו, ומכאן שהם פונים מזרחה, כמצופה. לעומת זאת, הבית שממזרח לרחוב (בחזית התמונה, משמאל) אינו כולל כניסה הפונה לרחוב הראשי, אלא מפנה לרחוב את גבו, ובכך נמנע מהפנייה מערבה (וכך גם בתים נוספים שאינם נראים בתמונה זו). מקרה זה ממחיש את הדרכים המורכבות שבהן כיוונו הישראלים הקדומים את בתיהם כלפי מזרח.
פנייה לכיוון מזרח
בחינה מקיפה של מבנים שונים בממלכות ישראל ויהודה[1] מצביעה על נטייה ברורה לכוון את פתחי הבתים כלפי מזרח.[2] בממצאים נתגלו גם מבנים שפתחיהם כלפי צפון או כלפי דרום, אם כי בשכיחות נמוכה יותר, אך הפנייה מערבה נעדרת כמעט לחלוטין. רק 10% מהמבנים שנבדקו נבנו כלפי צפון-מערב, מערב או דרום-מערב (ורובם באתר אחד יוצא דופן).
לא מתוך שיקולים פרקטיים
שיקולים אקלימיים או פונקציונליים אינם מסבירים את התופעה.
- אור – הצפון מקבל את כמות אור השמש הישיר הנמוכה ביותר (בחצי הכדור הצפוני), ולכן אם התאורה הייתה השיקול העיקרי, דווקא הצפון היה צריך להיות הכיוון המיוצג במידה הפחותה ביותר.
- טמפרטורה – באופן דומה, אם הטמפרטורה הייתה גורם קובע, הייתה ניכרת נטייה לציר צפון–דרום: פנייה דרומה לצורך קליטת חום (לדוגמה, באזורים צפוניים קרים), או צפונה להימנעות ממנו (לדוגמה, במקומות היותר חמים, כולל המזרח התיכון).
- רוח – במזרח התיכון, הרוח המערבית – כלומר, הבריזה – נחשבת לרוח נעימה שמצפים לה, בעוד שהרוח המזרחית החמה, המכונה שרקייה או חמסין, נחשבת לבלתי רצויה. לפיכך, אילו שיקולי רוח היו קובעים את כיוון הפתח, היינו מוצאים עדיפות דווקא לפתח מערבי, ולא ההפך.
שערי ערים
יתר על כן, הנטייה לכוון את פתחי המבנים כלפי מזרח ולהימנע מן המערב לא אפיינה רק את מבני המגורים, אלא השפיעה גם על שערי הערים (שאינם כפופים לשיקולים אקלימיים) ואפילו על תכנון הערים בתקופת הברזל.
אם אין מדובר בתוצאה של שיקולים פונקציונליים, כיצד נסביר את הנטייה הכללית לפנייה למזרח של מבנים ויישובים ישראליים בתקופת הברזל?
שיקולים קוסמולוגיים: לכיוון זריחת השמש
מחקרים אתנוגרפיים רבים הצביעו על השפעה עמוקה של עקרונות קוסמולוגיים[3] על תכנון מבנים. במקרים רבים ברחבי העולם, הכיוון המועדף הוא אכן מזרח.
הסיבה הברורה ביותר להעדפת הכיוון המזרחי נעוצה בעובדה שזהו כיוון זריחת השמש – תופעה המסמלת במקומות רבים התחלה או התחדשות (של יום, של חיים, לידה ועוד). העדפה זו עומדת במקרים רבים בניגוד למערב, כיוון שקיעת השמש, המסמל את הסיום (של היום, של החיים [מוות] וכו').
כך לדוגמה, בקוסמולוגיה של בני הטוראחה (באינדונזיה), המזרח "הוא כיוון החיים, השמש העולה, האלים וטקסים המחזקים את החיים."[4] עבור בני הנוּאר שבסודן, "המעבר מלידה למוות קשור במסלול השמש בשמים".[5] הם מכנים "את המערב צד המוות, ואת המזרח צד החיים", ואותו פועל מציין בשפתם הן "לקבור", הן "לשקוע" (בהקשר לשקיעת השמש)".[6]
גם עבור המצרים הקדמונים, היה המערב כיוון המתים. אלו הן רק דוגמאות בודדות מתוך עשרות. יתכן שגם בני ישראל בתקופת הברזל הושפעו מתפיסות קוסמולוגיות דומות, אך במקרה שלהם רמזים מקראיים מסוימים מצביעים על הסבר מעט שונה.
שמות הכיוונים בעברית
השפה יכולה לחשוף רבות על התפיסה הקוגניטיבית של חברה נתונה. בעברית המקראית, המילים "קֶדֶם" ו"אָחוֹר" מציינות הן "קדימה/חזית" ו"מאחור/מצד הגב" הן "מזרח" ו"מערב".
בפסוקים הבאים ניתן לפרש את "קדם" ו"אחור" בשני המובנים הללו גם יחד:
תהילם קלט:ה אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה.
איוב כג:ח הֵן קֶדֶם אֶהֱלֹךְ וְאֵינֶנּוּ וְאָחוֹר וְלֹא אָבִין לוֹ.
ישעיהו ט:יא אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר.
במילים אחרות, כאשר בני ישראל חשבו על כיוונים, הם דמיינו את עצמם עומדים כשפניהם למזרח, והמערב מאחרי גבם. תפיסה מרחבית זו נתנה את אותותיה במידה מסוימת גם על המונחים הישראליים לדרום ולצפון: הדרום מזוהה לעיתים עם הימין, ולעיתים אף הצפון מזוהה עם שמאל (בדומה לערבית, שבה המילה לצפון היא šimāl). כפי שניסח זאת אברהם מלמט: "האגו הישראלי הקדום עמד ופניו מזרחה."[7]
המערב ככיוון מבשר רעות
בעוד שהמילה "אָחוֹר" משמשת לעיתים לציון כיוון המערב, המונח הנפוץ ביותר לכיוון זה בעברית המקראית הוא "יָם", בהתייחס לים התיכון – המרכיב הבולט ביותר בכיוון זה. במחשבה הישראלית הקדומה, "ים" שימש גם כשם פרטי, ייצוג של כוחות תוהו, לעיתים לצד דמותו של לויתן[8] ויצורים מיתיים אחרים. חלק מתפקידו של אלוהים כבורא העולם ומקיימו היה לשלוט ולרסן את הכוחות הללו:
ישעיהו כז:א בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְ־הוָה בְּחַרְבוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם.
תהילם עד:יג אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. עד:יד אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים
איוב כו:יב בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב.[9]
בתפיסה זו, הים מייצג מעין "אנטי-אל", כאשר האל אחראי על הסדר והים על התוהו, העדר הַסֵּדֶר. העובדה שהמילה הנפוצה לציון כיוון המערב נושאת משמעות שלילית מחזקת את ההבנה שכיוון זה לא רק עמד "מאחור" ביחס ל"אני" הישראלי הקדום, אלא אף נחשב לכיוון מבשר רעות.
רוח קדים – רוח ה'
גם ההיפך הוא נכון: המזרח נושא עמו משמעות מבשרת טובות. כתובים מקראיים שונים דומה שמשקפים תפיסת עולם שלפיה מקום משכנו של אלוהים נמצא במזרח.[10] למשל, בהושע יג, טו הרוח המזרחית מזוהה כרוח האל ("קָדִים רוּחַ יְ־הוָה"), כנראה משום שהיא באה מן המקום שבו שוכן אלוהים (ונשלחת על-ידו).
בסיפור יציאת מצרים משתמש אלוהים ברוח מזרחית ("ברוח קדים עזה" – שמות יד:כא) כדי לבקוע את ים סוף. הרוח הזו לא נשלחה מפני שהיא "חמה" ויכולה לייבש את הים, אלא משום שעל פי הקוסמולוגיה הישראלית הקדומה – אלוהים שוכן במזרח, ולכן רוח ה' היא בהכרח רוח מזרחית.[11]
מקדש יחזקאל: ה' נכנס מהמזרח
התפיסה לפיה אלוהים שוכן במזרח מתבטאת יותר במפורש במספר קטעים בספר יחזקאל מ–מח, שבהם יחזקאל מתאר את המקדש בירושלים ואת חצרותיו. לפי תיאורו של יחזקאל, לכל אחת מהחצרות שלושה שערים: השער המרכזי במזרח ושערים נוספים בדרום ובצפון. דבר בולט הוא שאין בתיאור שער במערב.
אולי חשוב עוד יותר לטיעון זה תיאור השערים המזרחיים המשמשים כשער הראשי שדרכו נכנס יחזקאל לבית המקדש בחזונו (מ:ו). אולם מאוחר יותר מתואר השער המזרחי כסגור, שכן זהו השער דרכו נכנס ה' לבית המקדש:
יחזקאל מג:א וַיּוֹלִכֵנִי אֶל הַשָּׁעַר שַׁעַר אֲשֶׁר פֹּנֶה דֶּרֶךְ הַקָּדִים. מג:ב וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ… מג:ד וּכְבוֹד יְ־הוָה בָּא אֶל הַבָּיִת דֶּרֶךְ שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים.
ובהמשך:
יחזקאל מד:א וַיָּשֶׁב אֹתִי דֶּרֶךְ שַׁעַר הַמִּקְדָּשׁ הַחִיצוֹן הַפֹּנֶה קָדִים וְהוּא סָגוּר. מד:ב וַיֹּאמֶר אֵלַי יְ־הוָה הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי יְ־הוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר.[12]
מבחינה טופוגרפית, הדרך הקלה ביותר להגיע אל המקדש הייתה מצפון (או מדרום), אך מאחר שהקצה הצפוני של הר הבית היה גם הקצה הצפוני של העיר – אפשרות זו ככל הנראה לא הייתה מעשית. לכן, הדרך הנוחה היחידה להגיע אל המקדש מתוך העיר הייתה מדרום. למעשה, במזרח נמצא נחל קדרון, אשר בימי קדם שכן מחוץ לחומות העיר. ממנו היה קשה מאוד לטפס אל עבר המקדש. – לפיכך, המזרח היה הכיוון הכי פחות מתאימה מבחינה מעשית לשער כניסה.
אם כן, הבחירה בכיוון המזרחי כשער הראשי בחזון יחזקאל נבעה ככל הנראה משיקולים דתיים, או ליתר דיוק – קוסמולוגיים.[13] כך גם ההימנעות המוחלטת מתיאור שער מערבי.
הצטלבות העדויות
כמכלול, המידע הארכיאולוגי על מיקום פתחי הבתים בתקופת הברזל, התיאור המקראי של שערי המקדש ורוח ה', והנתונים הלשוניים העולים מהמונחים המקראיים לרוחות השמיים — כל אלה תואמים באופן מושלם. הנטייה המובהקת של רוב המבנים בתקופת הברזל בארץ ישראל לפנות למזרח משקפת, אם כן, את תפיסת העולם הקוסמולוגית של הישראלים בתקופה זו, לפיה המזרח הוא מקום משכנו של ה' – כיוון המבשר טובות, בעוד שהמערב נקשר לכוחות התוהו, ולכן נטו בני התקופה להימנע ממנו.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
19 במאי 2025
|
עודכן לאחרונה
19 במאי 2025
מאמר זה הוא תרגום של "Houses Oriented Towards God in the East" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com במאי 2017. תורגם על ידי ALE.
מאמר זה מבוסס על מחקר רחב יותר (ראו שם לדיון מפורט יותר בתופעה ולביבליוגרפיה מלאה):
Avraham Faust, “Doorway Orientation, Settlement Planning and Cosmology in Ancient Israel during Iron Age II,” Oxford Journal of Archaeology 20.2 (2001): 129–155.
באופן טבעי, העדפה זו בולטת הרבה יותר במבנים מבודדים שעל הקמתם היו מגבלות מעטות יותר: למעלה מ-80% מהמבנים הללו פונים לכיוון זה (מזרח, דרום-מזרח וצפון-מזרח). עם זאת, גם בערים, שבהן נבנו רוב המבנים בצמוד זה לזה ושבהן היו מגבלות רבות יותר על כיוון המבנים, מתגלה העדפה בולטת לכיוון מזרח, כאשר כ-61% מכלל הבתים פונים לכיוון מזרח (שוב, כולל צפון-מזרח ודרום-מזרח).
קוסמולוגיה איננה דת, ויש להבחין ביניהן. לפי פלנרי ומרכוס, למשל, קוסמולוגיה היא "תיאוריה או פילוסופיה על המוצא והמבנה כללי של היקום, מרכיביו, יסודותיו וחוקיו, במיוחד אלו הקשורים למשתנים כמו חלל, זמן וסיבתיות" (עמ' 352). דת, לעומת זאת, היא "מערך מסוים של אמונות בכוח אלוהי או על-אנושי שיש לציית לו ולסגוד לו כבורא(ים) ו/או שולט(ים) על היקום" (עמ' 353; התרגום של מתרגם מאמר זה). ראו:
V. Flannery, and J. Marcus, “Cognitive Archaeology,” in Contemporary Archaeology in Theory, A Reader (eds. R.W. Preucel and I. Hodder; Cornwall: Blackwell, 1996), 350–63.
ראו:
Waterson, The Living House: An Anthropology of Architecture in South-West Asia (London: Thames and Hudson, 1997).
ראו
E. Evans-Pritchard, Nuer Religion(Oxford: Clarendon Press, 1962), 145.
(תרגום: מתרגם מאמר זה).
שם, 148.
ראו:
Avraham Malamat, Mari and the Early Israelite Experience (The Schweich Lecture 1984; Oxford: Oxford University Press, 1989), 67.
הערת העורך: להשפעה של המשגה זו של כיוונים על אוריינטציות מרחביות עתיקות, כולל מפות, ראו:
David Ben-Gad HaCohen (Dudu Cohen), “Ancient Mapping: Israelite versus Egyptian Orientation,”TheTorah (2017).
לִוְיָתָן קשור ל"לתן" (כנראה נהגה Lotan) באוגריתית – מפלצת נחשית בעלת שבעה ראשים, המקושרת בקשר הדוק לאלוהות "ים" (אל הים). לסקירה על דמות הים, בדגש על המלחמה בין האל הבורא לים, במחשבה המקראית הקדומה ובתרבויות אחרות במזרח הקרוב הקדום, ראו: נגה איילי-דרשן, ודורך על במתי ים (סדרת האנציקלופדיה המקראית; ירושלים: ביאליק, תשע"ו).
בין הדוגמאות הנוספות ראו גם:
איוב לח:ח וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא.
משלי ח:כט בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו.
איוב ז:יב הֲיָם אָנִי אִם תַּנִּין כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר.
לא כתוב כך במפורש בשום מקום, אבל בתה' ס"ח, לד ה' מתואר כ"רוכב בשמי שמי-קדם", כלומר, בשמים של "קדם". בעוד רוב המפרשים מבארים "קדם" כאן במובן של "עתיק", תרגום השבעים והוולגטה מתרגמים: "במזרח/למזרח".
לא פחות מעניינת היא העובדה ש"הרשע" בסיפור הוא הים ("ים") (המהדהד סיפורים נוספים מהמזרח הקדום).
הערת העורך: לפרשנות שונה באשר לשימוש ב"רוח קדים" וב"ים" בסיפור זה, ראה את המאמר של דוד בן גד הכהן המצוטט לעיל.באופן דומה, גם פרק מו מדגיש את חשיבותו של המזרח. השער הפנימי המזרחי מתואר כסתום רוב הזמן, ונפתח רק בשבתות ובראשי חודשים, כאשר הנשיא נכנס דרך שער זה אל העזרה (ראה פסוקים א ו־ט).
העובדה שתיאור זה הוא, לפחות במידה רבה מאוד, אַ-היסטורי רק מחזקת את חשיבותו, שכן הוא מעניק לנו הצצה אל מה שנחשב לראוי ולנכון בעיני הכותב. יתכן שיחזקאל הושפע גם מחשיבות המזרח בתיאור אהל מועד בסיפורי המדבר (ראו במדבר ב:א–ט, ג:לח).