ספר ויקרא כמשכן ספרותי
קטגוריות:
פרק כה בספר ויקרא מציג את חוקי השמיטה (שנה אחת בכל שבע שנים שבה האדמה נעזבת מעבודה חקלאית) והיובל (השנה החמישים שבה משתחררים העבדים).[1]
פסוק הפתיחה של הפרק חורג מן הפתיחה המקובלת של פרשיות ספר ויקרא. בעוד שהפסוק השכיח הוא וַיְדַבֵּר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר (מופיע 27 פעמים בספר ויקרא),[2] בויקרא כה:א מופיעות לצד זה המילים "בהר סיני". עניין זה עורר את שאלתם המפורסמת של חז"ל (ספרא בהר א:א):
מה עניין שמיטה לעניין הר סיני?[3]
השאלה החז"לית הזו הפכה ברבות השנים לפתגם התוהה לגבי היחס בין שני דברים, שבמבט ראשון אינם קשורים זה לזה. השאלה אפוא התייחסה במקור לניסוח המפתיע של ויקרא כה:א, הכולל ציון של המקום שבו ניתנו החוקים, הר סיני.
הגישות המסורתיות
חז"ל שואלים את זה כשאלה רטורית כדי לטעון שכלל המצוות, ובתוכן גם חוקי השמיטה והיובל, נמסרו בסיני (ספרא בהר א:א).[4] רש"י (1105-1040) בפירושו על הפסוק מצטט את דברי הספרא ותומך בהם.
רשב"ם ואבן עזרא
נכדו של רש"י, רשב"ם (1158-1085), מציע פרשנות פחות עקרונית ויותר פרוזאית:
"קודם שהוקם אוהל מועד".
רשב"ם מבהיר שהביטוי נועד לספר לקורא כי על אף שהקטע הזה בתורה עומד אחרי תיאור הקמת המשכן, החוק המתואר בו נמסר למשה בזמן קדום יותר.[5]
אברהם אבן עזרא (1167-1089), בן זמנו של רשב"ם, נקט בגישה דומה:
"אין מוקדם ומאוחר בתורה",[6] וזו הפרשה קודם ויקרא וכל הפרשיות שהם אחריו, כי הדיבור בהר סיני.
אבן עזרא מסביר שהקטע הזה מופיע בסוף ספר ויקרא ולא במקומו הכרונולוגי ברצף מסירת חוקי התורה על מנת להעמיד את חוקי השמיטה לצד דברי התוכחה והעונשים הבאים בפרק כו. ואכן, הפרה של מצוות השמיטה נרמזת כאחת הסיבות לענישה עתידית של בני ישראל (ויקרא כו:לד-לה).[7]
מרי דאגלס: גישה מבנית־ספרותית
החוקרת הבריטית מרי דאגלס (2007-1921), חוקרת מדעי החברה מהחשובות במאה ה־20, הציעה ניתוח ספרותי של טקסטים מקראיים מנקודת מבט אנתרופולוגית. מן הידועים במחקריה הוא מאמרה פורץ הדרך על חוקי הכשרות, "התועבות שבספר ויקרא", שמאוחר יותר נכנס לספרה משנת 1966, "טוהר וסכנה".[8] לקראת סוף הקריירה שלה חיברה דאגלס את הספר "ויקרא כספרות", שבו הציעה שהמבנה הספרותי של ספר ויקרא משקף את המבנה ואת קווי המתאר של המשכן.[9]
נקודת המוצא לקריאה של דאגלס היא התובנה שהציג נחום סרנה, על בסיס דברי רמב"ן (1194 -1270) בעניין "סוד המשכן".[11] סרנה הראה כי המשכן נועד לשמש כ"הר סיני" ארצי, הבנוי על פי החלוקה המרחבית המשולשת המתוארת באירוע ההתגלות בסיני (שמות יט וכד):[10]
המשכן |
| הר סיני |
חצר המשכן – כל בני ישראל הקודש – הכהנים קודש הקודשים – הכהן הגדול |
| תחתית ההר – כל בני ישראל אמצע הדרך למעלה – אהרן ובניו וזקני ישראל ראש ההר – משה |
דאגלס הרחיבה את ההקבלה הזו למבנה של ספר ויקרא כולו.[12] על פי הניתוח שלה (עמודים 231-218), ספר ויקרא ערוך בהתאמה למבנה המשכן, המורכב משלושה חלקים:
(א) חצר המשכן (פרקים א-יז);
(ב) הקודש (פרקים יח-כד);
(ג) קודש הקודשים (פרקים כה-כז).[13]
שלושת חלקיו של ספר ויקרא, על פי חלוקה זו, עומדים בהתאמה לגודל היחסי של החלקים במשכן – חלק א של הספר הוא הגדול ביותר, כמו חצר המשכן. חלק ב, מותאם למרחב של הקודש, והאחרון, ג, כמו קודש הקודשים, הוא הקטן ביותר.
המבנה משתקף בתוכן
חלקי הספר מקבילים לשלושת מרחבי המשכן לא רק בגודלם, אלא גם בתוכנם.
חלק א של הספר עוסק בקורבנות, המתבצעים בחצר המשכן (פרקים א-ז); בחוקי טומאה וטהרה, המגדירים מי רשאי להיכנס למשכן (פרקים יב-טו); ובדיני שחיטה ובאיסור אכילת הדם – עניינים הנוגעים לעבודה המרכזית שנעשתה על המזבח (פרק יז).
חלק ב מתאר את החוקים הנוגעים לכהנים (פרקים כא-כב) – היחידים שהיו רשאים להיכנס אל הקודש, וכן את דיני המנורה והשולחן (כד:א-ט) – הכלים ששכנו בתוך הקודש.
חלק ג מתמקד בברכות או בקללות שיבואו על ישראל אם יקיימו או לא יקיימו את הברית (פרק כו). רעיון הברית מסומל באמצעות ארון הברית, השוכן בתוך קודש הקודשים.
על רקע הניתוח הזה, דאגלס הציעה להציב כל אחד מפרקי ספר ויקרא על פי תכנית המתאר של המשכן וכך סיפקה לקוראיה "סיור וירטואלי" באתר הפולחן של בני ישראל, סיור המתקדם לצד הקריאה בפרקי הספר.
רעיון העולה מן הטקסט או נכפה עליו?
האם ההצעה של דאגלס מתקבלת על הדעת? האם אכן המבנה הספרותי הזה כבר היה קיים בספר ויקרא במשך אלפי שנים ורק חיכה לחוקרת הבריטית מן המאה ה־20 שתגלה אותו? לחלופין, האם דאגלס פשוט הלבישה את מבנה המשכן על ספר ויקרא? במילים אחרות – האם פרשנותה של דאגלס היא פשט או דרש?
סיפורים ומסכים
הופעתם של שני קטעים סיפוריים בספר ויקרא, בפרקים ח-י וכד:י-כג, מחזקת את התיאוריה של דאגלס. פרקים ח-י מתארים את שלבי חניכתם של אהרן ובניו (ח-ט) ואת מותם של נדב ואביהוא (י), והקטע בכד:י-כג מציג סיפור יוצא דופן לגבי המקלל את שם האל.[14]
על פי דאגלס, שני הקטעים הסיפוריים האלה נועדו לייצג את שני המסכים (הווילונות) שחילקו את המשכן לשלושה חלקים. הקטע הסיפורי הראשון מייצג את הווילון המפריד בין חצר המשכן לבין הקודש, הוא "המסך" (שמות כו:לו-לז, לו:לז-לח). הקטע הסיפורי השני מייצג את הווילון המפריד בין הקודש וקודש הקודשים, היא הפרוכת (שמות כו:לא-לה, לו:לה-לו).
הופעת סיפור המקלל בספר ויקרא ומיקומו בספר היו חידה ארוכת שנים.[15] לדעתי, דאגלס הייתה הראשונה שסיפקה הסבר לתפקיד הסיפור בספר ולמשמעות מיקומו הספציפי. אולם התיאוריה שלה בנוגע למבנה הספר מסבירה אף יותר מזה.
המסך: בין החצר והקודש
הקטע הסיפורי על אודות אהרן ובניו בויקרא ח-י מייצג בעיניי דאגלס את "מסך המשכן". בקטע הזה מופיעים ארבעה אזכורים לאזור המפריד בין החצר והקודש:
- אהרן ובניו נשארים שבעה ימים בפֶּתַח אֹהֶל מֹועֵד, כלומר באזור שבין המסך ובין המזבח (ויקרא ח:לא-לו).
- משה ואהרן נכנסים אל אֹהֶל מֹועֵד ומשם יוצאים לברך את העם (ט:כג):
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ
כפי שמילגרום מעיר, נשאלת השאלה "לשם מה נכנסו משה ואהרן לאהל? אין לכך רמז. בכוחנו רק לשער."[16] בהתאם למודל של דאגלס, אני מציע כי ההערה על הכניסה והיציאה נועדה להדגיש את המסך שמשה ואהרן נדרשו לעבור. כך, בפרק זמן קצרצר משה ואהרן עוברים משני צידי המסך.
- במסגרת טקס החניכה של הכהנים יוצאת לראשונה אש מִלִּפְנֵי יְ־הוָה ואוכלת את הקורבנות שעל המזבח (ט:כד). מקורה של האש הזו כנראה במסך שבין החצר והקודש (ואכן מסופר שהעם נוכח במעמד ורואה את ההתרחשות: "וַיַּ֤רְא כָּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם", פס' כד).[17]
- האש השנייה יוצאת מִלִּפְנֵי יְ־הוָה (י:ב). הפעם זו אש קטלנית, האוכלת את נדב ואביהוא. הפעם ברור יותר שמקור האש מתוך הקודש,[18] כלומר עברה דרך המסך.
ריכוז כזה של פסוקים העוסקים במרחב המסוים הזה במשכן מתאים לתפיסה של דאגלס, שלפיה הקורא בספר ויקרא מקיף את חצר המשכן תוך שהוא לעתים משתהה אל מול המסך המפריד בין החצר לקודש.
ריכוז כזה של פסוקים העוסקים במרחב המסוים הזה במשכן מתאים לתפיסה של דאגלס, שלפיה הקורא בספר ויקרא מקיף את חצר המשכן תוך שהוא לעתים משתהה אל מול המסך המפריד בין החצר לקודש.
הפרוכת: בין הקודש וקודש הקודשים
בקטע הסיפורי השני (ויקרא כד:י-כג) אין אזכור מפורש לפרוכת, אותו וילון המפריד בין הקודש לקודש הקודשים, אולם הפיסקה הקודמת והסמוכה בספר מזכירה את הפרוכת במפורש:
ויקרא כד:ג מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְ־הוָה תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.
המילה פרוכת מופיעה כאן בתוך ביטוי ייחודי – פָרֹכֶת הָעֵדֻת. דאגלס (עמודים 228-227) מדגישה כי הסצנה הזו מעמידה אותנו בתוך הקודש, שכן אלוהים מצווה על משה דברים הנוגעים למנורה (פסוקים ב-ד) ולשולחן לחם הפנים (פסוקים ה-ט).
הפסגה של ספר ויקרא: סיני וקודש הקודשים
כעת אנו יכולים לחזור לשאלה שבה פתחנו: מדוע הפסוק הראשון בפרק כה כולל את המילים "בְּהַר סִינַי"? יש לציין שצירוף המילים הזה מופיע פעמיים נוספות בחלק הזה של ספר ויקרא: בסוף פרשת הקללות (כו:מו) ובפסוק החותם את הספר (כז:לד).
ויקרא כו:מו אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְ־הוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.
ויקרא כז:לד אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי.
בחלקים אלה של הספר (פרקים כה-כו/כז) צירוף המילים "בהר סיני" אינו נראה כלל חלק מהמסגרת הספרותית, שאינה מזכירה את הנוכחות בהר סיני.
לחלופין, בעקבות המודל של מרי דאגלס אני מציע כי המסגור הזה הוא אקורד הסיום החגיגי של מחבר ספר ויקרא. בנקודה הזו בספר הקורא כבר נכנס לקודש הקודשים, המקבילה לפסגת הר סיני. הכתוב מזכיר את משה – על ידי החזרתו לאותה נקודה בפסגה, שבה י־הוה דיבר אליו בְּהַר סִינַי.
לפסקה הזו יש גם תפקיד נוסף: אזכור מרומז של הפרוכת. כאשר אנו מבינים שבספר ויקרא "הר סיני", כלומר פסגת ההר שעליה משה משוחח ישירות עם אלוהים, מסמל את קודש הקודשים (ולהיפך), אנו גם מבינים שבדרכו להר סיני (כלומר אל עבר קודש הקודשים) משה עבר בהכרח דרך הפרוכת.[19]
בעל הטקסט שלפנינו הצליח להציב משני עבריו של הסיפור הקצר על אודות המקלל שתי תזכורות למיקום שלנו בסיור במשכן: אחת מפורשת ככל האפשר (המילה "פרוכת") ואחת מרומזת (הביטוי "בְּהַר סִינַי").[20]
בנימה אישית
הייתה לי הזכות להכיר את מרי דאגלס (2007-1921) בעשור האחרון לחייה. בפעם אחת בלתי נשכחת התארחתי בבית הנחמד שלה בהייגייט, לונדון (יולי 2002), ושנה לאחר מכן אירחתי אותה לסדרת הרצאות באוניברסיטת קורנל (אוקטובר 2003). בנוסף היה לי הכבוד הרב להציג גרסה שבעל פה של מאמר הזה בסמינר הרצאות לכבוד מרי דאגלס, בנוכחותה, באוניברסיטת קולג' בלונדון במאי 2005. ראיתי את מרי דאגלס בפעם האחרונה בדצמבר 2005 כאשר העבירה את ההרצאה לזכרה של קרוליין דרוקר באוניברסיטת פרינסטון. מאמר זה מוקדש לזכרה.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
16 במאי 2022
|
עודכן לאחרונה
8 במאי 2023
מאמר זה הוא תרגום של "Leviticus as a Literary Tabernacle" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com במאי 2018. תורגם על ידי צוות האתר.
המאמר שלפניכם מבוסס על מאמר ארוך יותר,
“The Two Screens: On Mary Douglas’s Proposal for a Literary Structure to the Book of Leviticus,” Jewish Studies Quarterly 15 (2008), 175-189.
הוא זמין ברשת בעמוד הפרסומים של פרופ' רנדסבורג, מאמר מס' 125.
ויקרא ד:א, ה:יד, ה:כ, ו:א, ו:יב, ו:יז, ז:כב, ז:כח, ח:א, יב:א, יד:א, יז:א, יח:א, יט:א, כ:א, כא:טז, כב:א, כב:יז, כב:כו, כג:א, כג:ט, כג:כג, כג:כו, כג:לג, כד:א, כד:יג, כז:א (יש עוד 11 מופעים כאלה בספר שמות – כולם עומדים כפסוקים שלמים, למעט שמות ו:ט. ועוד 32 מופעים של הביטוי בספר במדבר). בארבעה פסוקים נוקט הספר בנוסח מורחב של וַיְדַבֵּר יְ־הוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר, יג:א, יד:לג, טו:א ובשינוי קל בויקרא יא:א (בספר במדבר יש עוד שישה מופעים כאלה: ב:א, ד:א, ד:יז, יד:כו, טז:כ, יט:א). לטבלה נוחה לקריאה ראו:
Wilfried Warning, Literary Artistry in Leviticus (Biblical Interpretation Series; Leiden: Brill, 1999), 40-41.
הנוסח הזה מבוסס על כתבי היד הטובים של הספרא מתוך אתר "מאגרים".
עם זאת, השיטה הזו סותרת את שיטתו של רבי ישמעאל, הגורסת כי כללי המצוות נמסרו בסיני ואילו פרטיהן סופרו באוהל מועד (בבלי זבחים קטו, ע"ב). יש לציין כי לצד שיטת רבי ישמעאל מוזכרת שיטת רבי עקיבא, המתאימה יותר לזו המוצגת בספרא. לדיון כללי בנושא ראו: גרשון גליל ["ויקרא כה:א"] בתוך ויקרא: עולם התנ"ך (עורך: משה ויינפלד; תל אביב: דברי הימים, 1993), 181-180.
ראו את הדיון אצל:
Martin I. Lockshin, Rashbam’s Commentary on Leviticus and Numbers (Brown Judaic Studies; Providence: Brown University Press, 2001), 131, n. 1.
לקריאה נוספת על העקרון הדרשני של "מוקדם ומאוחר בתורה" ראו:
Isaac Gottlieb, “Highlighting Juxtaposition in the Torah,” TheTorah.com (2015).
סיכום דעותיהם של אבן עזרא, אברבנאל, ורמב"ן – שהעמיקו בסוגיה הזו יותר מרש"י ורשב"ם – אפשר למצוא בפירושו המעמיק של יעקב מילגרום לספר ויקרא.
Jacob Milgrom, Leviticus 23-27 (Anchor Bible; New York: Doubleday, 2001), 2151-52.
מרי דאגלס, "התועבות שבספר ויקרא" בתוך טוהר וסכנה (תרגמה יעל סלע, תל אביב: רסלינג, 2010 [מהדורה מחודשת]), 82-67.
ראו:
Mary Douglas, Leviticus as Literature (Oxford: Oxford University Press, 1999).
הספר הזה הוא לדעתי בגדר "חובת קריאה" לכל סטודנט למקרא. כל הציטוטים של דאגלס בהמשך המאמר מקורם בספר זה. יש לציין שדאגלס עסקה בניתוח הצורה המוגמרת של ויקרא, ועל כן עיסוק בשאלות של ביקורת המקורות או בשלבי עריכת הספר, ובכללן ההבחנה בין קובץ הכהונה (א-טז) וקובץ הקדושה (יז-כז) – אינם כלולים בניתוח שלה.
ראו:
Nahum M. Sarna, Exploring Exodus (New York: Schocken, 1986), 203.
וכן:
Nahum M. Sarna, The JPS Torah Commentary: Exodus (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1991), 105.
פירוש רמב"ן לשמות כה:א והקדמת רמב"ן לספר במדבר.
ראו גם:
Mary Douglas, “Poetic Structure in Leviticus,” in Pomegranates and Golden Bells: Studies in Biblical, Jewish, and Near Eastern Ritual, Law, and Literature in Honor of Jacob Milgrom (eds., David P. Wright, David Noel Freedman, and Avi Hurvitz; Winona Lake, Ind.: Eisenbrauns, 1995), 239-256.
לספר הוצעו גם מבנים ספרותיים אחרים. ראו למשל את הצעתו של קליין:
Moshe Kline, “Structure Is Theology: The Composition of Leviticus,” in Current Issues in Priestly and Related Literature: The Legacy of Jacob Milgrom and Beyond (eds., Roy E. Gane and Ada Taggar-Cohen; Atlanta: SBL Press, 2015), 225-264.
אך בעיניי גישתו של קליין מסובכת מדי.
התרשים של דאגלס מתייחס לויקרא כד:י-כב, אולם ההפניה המדויקת היא לויקרא כד:י-כג.
ראו למשל:
Richard Elliott Friedman, Commentary on the Torah (San Francisco: HarperCollins, 2001), 399:
"מה מסקרנת היא הופעתו של סיפור בודד [כזה] בתוך קטע באורך חמישה עשר פרקים שאין בו ולו חוק אחד המלווה בסיפור".
באומרו "קטע באורך חמישה עשר פרקים" הוא מתכוון לויקרא יא-כה. פרידמן מציע כמה פתרונות אפשריים משכנעים לבעיה הזו, אולם כאן נמשיך עם הצעתה של דאגלס.
ראו:
Jacob Milgrom, Leviticus 1-16 (New York: Doubleday, 1991), 588.
מילגרום מציע כמה אפשרויות פרשניות לשאלתו אך לא את זו של דאגלס, שטרם ראתה אור.
שם, 590.
שם, 599.
הניסוח התמציתי של הסיפור בויקרא כד:י-כג אינו מותיר מקום לציון הפרוכת. לעומת זאת, וכפי שהוזכר לעיל, בסיפור רחב היריעה בויקרא ח-י יש סדרת התייחסויות למסך המשכן.
קיימים הסברים משכנעים נוספים להופעת הביטוי בְּהַר סִינַי בויקרא כה:א. במאמר המקורי דנתי בהשקפותיהם של ג'ון הארטלי, יוחנן מופס ומתתיהו צבת, המקובלות עליי לצד ההסבר המוצע כאן. מופס וצבת מתמקדים בהצעתם בתוכן של פרק כה, חוקי השמיטה והיובל.
מאמרים קשורים :