איה אלוהיך, ישראל?
"שיוויתי" עשוי נחושת מבית הכנסת הגדול בדנציג, 1803/4. המוזיאון היהודי בניו יורק The Jewish Museum. לוח ה"שיוויתי" מוצב בדרך כלל בקדמת בית הכנסת והוא מזכיר לקהל המתפללים את נוכחות האל באמצעות ארבע אותיות השם וציטוט מתהילים טז:ח : "שִׁוִּיתִי יְ־הוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד".
בוכה משורר התהילים:
תהלים מב:ד הָיְתָה־לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ.
בהמשך המזמור, הוא חוזר ומזכיר את קִנטוּר אויביו:
תהלים מב:יא בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי בְּאָמְרָם אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ?[1]
השאלה: "איה אלוהיך?" נשמעת רטורית בהקשר זה – היא נועדה ללעוג למשורר התהילים שאלוהיו לא פעל לטובתו. אולם, אילו הוטל על המשורר לחפש את אלוהיו – היכן היה מחפש אותו?
ה' נמצא במקדש
כמה וכמה כתובים מקראיים מתארים את ה' כשוכן במקדש בירושלים, וביניהם:
תהלים קלב:יג כִּי בָחַר יְ־הוָה בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ.
מבחינה זו, מנהגיו הדתיים של עם ישראל הקדום לא היו שונים בהרבה מהמנהגים בתרבויות אחרות באותה תקופה, במזרח הקרוב הקדום או בכל מקום אחר. האלוהות הראשית של האומה שכנה בבירת הממלכה, במקדש שבו היא זכתה לכבוד ולסגידה כמגינת האומה ושוחרת טובתה.[2] כאלה היו מרדוך בבבל, בעל באוגרית, אמון בתבאי, אתנה באתונה ויופיטר קפיטולינוס ברומא.
ה' מוצג בכתובים מקראיים רבים באופן דומה. לפיכך, מתואר ה' כשומע תפילות מהיכלו שבבית המקדש:
תהלים יח:ז בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְ־הוָה וְאֶל אֱלֹהַי אֲשַׁוֵּעַ יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו תָּבוֹא בְאָזְנָיו.
יתר על כן, אלו היושבים במקדש, הוא בית ה', נהנים מהגנה מיוחדת:
תהלים כז:ד אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יְ־הוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יְ־הוָה כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְ־הוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. כז:ה כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי.[3]
עליה לרגל
מסיבה זו, המאמין עולה לרגל, כדי לראות את פני האל או כדי לשהות במחיצתו.
תהלים מב:ג צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים.[4]
ב"שירי המעלות" עוזב עולה הרגל את ביתו כדי לעלות למקדש בירושלים, שם יוכל (או תוכל) להימצא בנוכחות ה'.[5] ההזדמנות לקרבת האל מעוררת את שמחתו של עולה הרגל:
תהלים קכב:א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְ־הוָה נֵלֵךְ.
העלייה לרגל אל המקום שבו בחר ה' מתרחשת שלוש פעמים בשנה במועדים חשובים של לוח השנה הפולחני:
דברים טז:טז ...בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת...
ה' נוכח לא רק במקדש, בסוף מסע העליה לרגל. הוא נלווה לעולים לרגל גם לאורך כל הדרך המובילה אל מקום שכינתו, והוא מגן על המאמינים למן תחילת המסע ועד סופו:
תהלים קכא:ז יְ־הוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ קכא:ח יְ־הוָה יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.[6]
העלייה לרגל היא דימוי לחיים עצמם: מסע לקראת בית ה', תחת כנפיו.
אלוהים נמצא בשמיים
בכתובים אחרים במקרא, מקום שכינתו של ה' מתואר דווקא בשמיים, גבוה מעל עולמנו. כך מגיב, למשל, משורר מזמור קטו, ללעגם של עמים אחרים:
תהלים קטו:ב לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם. קטו:ג וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה.
אך גם כאשר תופסים את ה' כנמצא בשמיים, חשיבותו של המקדש נותרת בעינה, כמקום לתקשורת עם האל. בעת חנוכת בית המקדש, חוזר המלך שלֹמה ואומר פעמים אחדות בתפילתו, שהתפילות המכוונות אל המקדש יישמעו בשמיים, באוזני ה':[7]
מלכים א ח:כז כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי. ח:כח וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ יְ־הוָה אֱלֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם. ח:כט לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. ח:ל וְשָׁמַעְתָּ אֶל-תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל-מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל-הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ.
אם כך, מה קורה כאשר המקדש חרב?
איה אלוהיהם?
הבלתי ייאמן והבלתי אפשרי קרה, כאשר הצבא הבבלי כבש את ירושלים ושרף אותה בשנת 586 לפנה"ס. הנביא ירמיהו מטיל את האחריות לחורבן על תושבי ירושלים ודרכיהם הרעות:[8]
ירמיה ז:יג וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם יְ־הוָה וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם. ז:יד וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ.
העזובה בעיר שאלוהיה זנחהּ [הערת העורכת: ואת מקדשו שבתוכה] מתוארת היטב במגילת איכה:[9]
איכה ב:ז זָנַח אֲדֹנָי מִזְבְּחוֹ נִאֵר מִקְדָּשׁוֹ הִסְגִּיר בְּיַד אוֹיֵב חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ קוֹל נָתְנוּ בְּבֵית יְ־הוָה כְּיוֹם מוֹעֵד.
במקום שירי הלל, אנו שומעים את קריאות הלעג של האויבים במקדש ה'. לשמע שאלת הגויים, "איה אלֹהיהם?" קורא משורר התהילים לה' לפעול:[10]
תהלים עט:י לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם יִוָּדַע בַּגֹּיִים [קרי: בַּגּוֹיִם] לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ.
אך האם ייתכן שה' נוכח עדיין עלי אדמות, בקרבת ישראל, על אף חילול המקדש והחטאים שנעשו בירושלים? היכן ה' עתה כשנחרב מקום משכן קודשו? לשאלה זו הציעו סופרי המקרא, בתקופת גלות בבל ולאחריה, תשובות המכוונות לצרכים המתפתחים של עם ישראל.
ה' הוא מקדש לגולים
בהתאם לנוהג המקובל באותם זמנים, היו הבבלים אמורים לקחת את ה' איתם.[11] לאחר כיבושה של עיר, נהג צבא המנצחים לשאת את פסלי האלילים של העיר הכבושה ולהביאם אל מקדשי עירם של המנצחים, כדי שיוצבו לפני פסלי אלוהיהם. ואכן, גם בספר שמואל (שמואל א' ה:א–ב) יש סיפור על חטיפה שכזו: לאחר קרב אפק, הביאו הפלישתים את ארון הברית – החפץ הקרוב ביותר בישראל לפסל אלוהי – אל מקדש דגון.
אולם, מספר כתובים מקראיים טוענים שכלל לא היו פסל או תמונה של ה' במקדש. לכן, אף-על-פי שהמקדש נפרץ וחולל, לא ניתן היה לשבות את אלוהי ישראל ולהביאו לבבל, ואף לא באופן סמלי בלבד.
ספר יחזקאל מקפיד לציין שכבוד ה', כלומר האות לנוכחותו של ה' במקדש, עזב את המקדש לפני כניסת הבבלים לעיר:[12]
יחזקאל יא:כב וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה. יא:כג וַיַּעַל כְּבוֹד יְ־הוָה מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר.[13]
אם נניח בצד את כל הפרטים המורכבים של תיאור זה ומקורם האפשרי, הרי הפרט החשוב הוא שכבוד ה' עשוי לנוע ממקום אחד למשנהו, בהינשאו על כנפי הכרובים והאופנים.[14]
תפיסה זו, שכבוד ה' יכול להיפרד מן המקדש, היא מרכזית בטענת יחזקאל שה' הוא עצמו מקדש לגולים:[15]
יחזקאל יא:טז לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְ־הוִה כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם.[16]
כבוד ה' הוא נוכחותו של ה' בעולם הזה, לא בשמיים. כבוד ה' נגלה לנביא בגלות בבל, במיוחד בעת ששהה על שפת התעלה המכונה "נהר כבר" (ראו יחזקאל א:א; ג:כג; י:טו; כ; כב; מג:ב–ג).
מכאן שבעיני יחזקאל נוכחות ה' אינה תלוית טריטוריה, ואף אינה מוגבלת לתחומי ארץ הקודש. כבוד ה' אלוהי ישראל מופיע בארץ הגולה הנשלטת ביד זרים העובדים אלוהויות זרות. אלוהי העם המנוצח מופיע בארץ העם המנצח, במטרה לנחם את בני עמו המנוצחים ולהדריכם.[17]
ה' חוזר לירושלים עם הגולים
נבואות ישעיהו השני (ישעיהו מ–נה), שזמנן בעת גלות בבל ובתחילת העת הבתר-גלותית, תורמות נדבך נוסף לרעיון של נוכחות ה' בקרב הגולים, כשהנביא מתאר את התרחשות שיבת ציון בו-זמנית עם שיבת כבוד ה' אל העיר.[18] הדרך במדבר שבין בבל לארץ הקודש אינה נסללת עבור הגולים, אלא עבור ה' בכבודו ובעצמו:
ישׁעיה מ:ג קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְ־הוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ. מ:ד כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. מ:ה וְנִגְלָה כְּבוֹד יְ־הוָה וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְ־הוָה דִּבֵּר.
שבי ציון אינם הולכים לקראת ה', אלא מסעם של הגולים הוא עליה לרגל אל עיר הקודש; וזו נעשית לא רק תחת חסותו של ה', אלא ממש יחד איתו, כשהוא נלווה אל הגולים בדרכם. ניתן אף לומר מבחינה מסוימת, שהשבים מגלמים בעצמם את נוכחות ה' השבה אל המקדש.
ה' נודד עם ישראל במדבר
הסיפור הכוהני הבתר-גלותי מקדיש חטיבה ארוכה לנושא בניית המשכן, הוא אוהל מועד.[20] בנוסח הכוהני, ה' יורד מהר סיני לשכון באוהל בין שאר אוהלי ישראל.[21]
שׁמות מ:לד וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְ־הוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. מ:לה וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְ־הוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.
האל בספר שמות הוא נווד בקרב עם של נוודים, עולה רגל בתוך עם של עולי רגל. כבוד ה' אינו יעד המסע; כבוד ה' עצמו משתתף במסע:
שׁמות מ:לו וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. מ:לז וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. מ:לח כִּי עֲנַן יְ־הוָה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם.
לפי הנרטיב הכוהני, מסע העלייה לרגל אינו מסע לכיוון המקדש, אלא מסע עם הקודש בכבודו ובעצמו.
"הדרך היא המטרה" הוא מושג יסוד ידוע בפילוסופיה הסינית. המונח "טאו" פירושו בסינית "דרך, נתיב". ניתן לומר שעם ישראל הקדום גילה אמת דומה באלוהות החיה הבאה לפגוש את עמה עלי אדמות ומלווה את המאמינים לאורך הדרך: ה' הוא "הדרך והיעד כאחד".
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
5 במרץ 2025
|
עודכן לאחרונה
9 במרץ 2025
מאמר זה הוא תרגום של "Israel, Where Is Your God" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com בפברואר 2024. תורגם על ידי ALE.
וריאציות על שאלה זו מופיעות בתהילים עט:י, קטו:ב, ירמיהו ב:ו, ח, כח ויואל ב:יז.
על המקדש, ראו, למשל:
John Day, ed., Temple and Worship in Biblical Israel, Library of Hebrew Bible/Old Testament Studies 422 (London: T&T Clark, 2005); Michael B. Hundley, Gods in Dwellings: Temples and Divine Presence in the Ancient Near East, Writings from the Ancient World Supplement Series 3 (Atlanta, GA: Society of Biblical Literature, 2013); Christoph Koch, Gottes himmlische Wohnstatt. Transformationen im Verhältnis von Gott und Himmel in tempeltheologischen Entwürfen des Alten Testaments in der Exilszeit, FAT 119 (Tübingen: Mohr Siebeck, 2018).
ליתר פירוט, ראו במאמרם של בותה ו-וובר, שדן בתהילים כז:א:
Philippus J. Botha and Beat Weber, "The Lord is My Light and My Salvation ..." (Ps 27:1): Psalm 27 in the Literary Context of Psalms 25–34," Journal of Northwest Semitic Languages 45 (2019): 19–50.
מזמור פד מציג רעיון זהה:
תהלים פד:ד גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ יְ־הוָה צְבָאוֹת מַלְכִּי וֵאלֹהָי.
תהלים פד:יא כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע.
כן ראו, למשל:
Gianni Barbiero, "The Literary Structure and Meaning of Psalm 84 MT," Biblica 103 (2022): 499–524.
הערת העורך: על תהילים פרק כז, ראו גם:
Shalom E. Holtz, "Taking Refuge in God beyond the Temple Walls—Psalm 27," TheTorah (2022);
וכמו כן:
Benjamin D. Sommer, "A Faith that Includes Doubt – Psalm 27," TheTorah (2017).
לצורה "אֵרָאֶה", בבניין נפעל משמעות סבילה: "אופיע בפנֵי... " [כלומר, שה' יראה אותי], בשונה מהצורה "אֶרְאֶה" בבנין קל. ייתכן שניקוד המילה שׁוּנָּה מסיבות תיאולוגיות, כדי לשקף את האמונה שהאל אינו יכול "להיראות".
כל אחד ממזמורי תהילים קכ–קלד מתחיל במילים "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת" (או "שיר למעלות" – קכא:א). אחת הסברות היא שכותרת זו מתייחסת לשימוש שעשו עולי הרגל בשירים אלה בעת עלייתם לירושלים, הנמצאת בראש הר. ראו:
David G. Barker, "Voices for the Pilgrimage: A Study in the Psalms of Ascent," Expository Times 116 (2005): 109–116.
הערת העורכת: מזמור קכב אכן דן בעלייה לרגל לירושלים. לא כך עבור כל שירי המעלות.
השוו:
Janusz Wilk, "The Pilgrimage to Jerusalem as Depicted in Psalm 122 (121)," Polskie Towarzystwo Teologiczne 71 (2018): 293–303.
עוד בעניין זה, ראו למשל:
Ian Wilson, Praying to the Temple: Divine Presence in Solomon’s Prayer, Contributions to Biblical Exegesis and Theology (Leuven: Peeters, 2022).
הערת העורכת: הרעיון של ה' כשומע תפילות ממקום מושבו שבשמיים חוזר פעמים רבות בתפילת שלמה במל"א ח. לצד פס' כח–ל, ראו גם פס' לב, לד, לח–לט, מג, מה, מט (וכן בכתוב המקביל בדה"ב ו:כא, כג, כה, כז, כט–ל, לג, לה לט וכן פס' יג).
עוד על טקסט זה, ראו למשל:
Ahida E. Calderón Pilarski, "The Temple Sermon in Jeremiah 7: Prophetic Preaching, Prophetic Proclamation," The Bible Today 52 (2014): 198–205.
ראו, בין השאר:
Kristin J. Wendland, "Naming Jerusalem: Poetry and the Identity of the Personified City in Lamentations 1–2," JSOT 46 (2021): 64–78; Gregory Goswell, "Cultic Images of Jerusalem in Lamentations 2:1–8," JSOT 47 (2022): 145–160.
ראו, על ענין זה:
Dalit Rom-Shiloni, Voices from the Ruins: Theodicy and the Fall of Jerusalem in the Hebrew Bible (Grand Rapids, MI: Eerdmans, 2021).
קוראי העברית מוזמנים לעיין גם בספרה העברי של רום-שילוני: דלית רום-שילוני, אלהים בעידן של חורבן וגלויות: תיאולוגיה תנ"כית (ירושלים: מאגנס, תש"ע).
ראו:
Steven W. Holloway, Aššur is king! Aššur is king! Religion in the Exercise of Power in the Neo-Assyrian Empire, Culture and History of the Ancient Near East 10 (Leiden: Brill, 2002), 144–151; and Shana Zaia, "State-Sponsored Sacrilege: ‘Godnapping’ and Omission in Neo-Assyrian Inscriptions," Journal of Ancient Near Eastern History 2 (2015): 19–54.
יחזקאל אינו טוען מפורשות שאי אפשר לחטוף את ה' בשל העדר צלמו האלוהי בהיכל, אך הרעיון עשוי להירמז, על רקע התיאולוגיה שלו. להתייחסות לשאלה זו, ראו:
Adrian Schenker, "La profanation d’images cultuelles dans la guerre: Raisons explicites et raisons implicites de l’aniconisme israélite dans les textes de la Bible," RB 108 (2001): 321–330.
דימוי זה מתקשר לעתים קרובות עם התפיסה המזרח קדמונית הקדומה של נטישה אלוהית, ולפיה היפרדות האליל מן העיר משמעותה שהוא לא יגן עליה עוד ולא יגרום לשגשוגה. על נטישה אלוהית, ראו בהפנייה למגילת איכה לעיל וכן:
Mordechai Cogan, Imperialism and Religion: Assyria, Judah, and Israel in the Eighth and Seventh Centuries B.C.E., Society of Biblical Literature Monograph Series 19 (Missoula: Society of Biblical Literature, 1974), 9–41; Daniel I. Block, "Divine Abandonment: Ezekiel’s Adaptation of an Ancient Near Eastern Motif," in By the River Chebar: Historical, Literary, and Theological Studies in the Book of Ezekiel (Cambridge: James Clarke & Co., 2014), 73–99.
הערת העורך: ראו,
Carl S. Ehrlich, "Ezekiel’s Vision of God and the Chariot," TheTorah (2019).
ראו:
Pieter de Vries, “The Presence of YHWH in Exile According to the Book of Ezekiel, with Special Reference to the Meaning of the Expression מִקְדָּ֣שׁ מְעַט in Ezekiel 11:16,” Old Testament Essays 31 (2018): 264–279; Pieter de Vries, The Kabôd of YHWH in the Old Testament with Particular Reference to the Book of Ezekiel, Studia Semitica Neerlandica 65 (Leiden: Brill, 2016).
ראו גם:
Elizabeth Keck, "The Glory of Yahweh in Ezekiel and the Pre-Tabernacle Wilderness," JSOT 37 (2012): 201–218.
על "כבוד ה' " באופן כללי, ראו:
Thomas Wagner, Gottes Herrlichkeit. Bedeutung und Verwendung des Begriffs kābôd im Alten Testament, SVT 151 (Leiden: Brill; 2012).
המסורת היהודית הבינה את הביטוי "(לְ)מִקְדָּשׁ מְעַט" כ"מקדש קטן " ופירשה זאת כרמז להתפתחות בית-הכנסת בתקופת גלות בבל. זאת בהתבסס על תרגום יונתן לנביאים (תרגום לארמית, המאה השנייה לספירה), ליחזקאל יא: טז – " וִיהַבִית לְהוֹן בְתֵי כְנֵישָׁתָא תִניָן לְבֵית מַקדְשִׁי" (כלומר, "ונתתי להם בתי כנסת, כמשנה לבית מקדשי"). ואולם אין בידינו ראיות לקיומם של בתי כנסת בתקופה כה מוקדמת כימי יחזקאל.
הערת העורך: לנושא ירידת ה' לגלות יחד עם עַמו, בסיפור על מגורי יעקב במצרים, ראו: יאירה אמית, "אלוהים יורד עם יעקב למצרים: סיפור לגולים", התורה (2025).
ראו, למשל:
Christina Ehring, "YHWH’s Return in Isaiah 40,1–11 and 52,7–10: Pre-exilic Cultic Traditions of Jerusalem and Babylonian Influence," in Remembering and Forgetting in Early Second Temple Judah, ed. Ehud Ben Zvi and Christoph Levin, FAT 85 (Tübingen: Mohr Siebeck, 2012), 91–104.
הערת העורך: ראו גם את הדיון בתוך:
Francis Landy, "The Prologue to Deutero-Isaiah," TheTorah (2020).
על הנרטיב הכוהני כיצירה בתר-גלותית מוקדמת, ראו:
Jean-Louis Ska, Introduction to Reading the Pentateuch, trans. Sr. Pascale Dominique (Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 2006), 159–161.
לפרטים נוספים, ראו למשל:
John Daniel Hays, The Temple and the Tabernacle: A Study of God’s Dwelling Places from Genesis to Revelation (Grand Rapids, MI: Baker Books, 2016).
ראו גם:
B.E. Bruning, "The Twice-Assembled Tabernacle: Textual and Literary History of the Pentateuch in Light of the Old Greek and Surviving Hebrew Forms of Exodus 40," JAJ 7 (2016): 288–332.
הערת העורך: ראו גם:
Hacham Isaac S. D. Sassoon, "The Tabernacle: A Post-Exilic Polemic Against Rebuilding the Temple," TheTorah (2018).
הערת העורך: על התיאור הכוהני של הר סיני, ראו אצל:
Kevin Mattison, "Anchored in the Authority of Sinai," TheTorah (2023).
מאמרים קשורים :
