איה אלוהיך, ישראל?

בוכה משורר התהילים:

^{תהלים מב:ד} הָיְתָה־לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ.

בהמשך המזמור, הוא חוזר ומזכיר את קִנטוּר אויביו:

^{תהלים מב:יא} בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי בְּאָמְרָם אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ?^[1]

השאלה: "איה אלוהיך?" נשמעת רטורית בהקשר זה – היא נועדה ללעוג למשורר התהילים שאלוהיו לא פעל לטובתו. אולם, אילו הוטל על המשורר לחפש את אלוהיו – היכן היה מחפש אותו?

ה' נמצא במקדש

כמה וכמה כתובים מקראיים מתארים את ה' כשוכן במקדש בירושלים, וביניהם:

^{תהלים קלב:יג} כִּי בָחַר יְ־הוָה בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ.

מבחינה זו, מנהגיו הדתיים של עם ישראל הקדום לא היו שונים בהרבה מהמנהגים בתרבויות אחרות באותה תקופה, במזרח הקרוב הקדום או בכל מקום אחר. האלוהות הראשית של האומה שכנה בבירת הממלכה, במקדש שבו היא זכתה לכבוד ולסגידה כמגינת האומה ושוחרת טובתה.^[2] כאלה היו מרדוך בבבל, בעל באוגרית, אמון בתבאי, אתנה באתונה ויופיטר קפיטולינוס ברומא.

ה' מוצג בכתובים מקראיים רבים באופן דומה. לפיכך, מתואר ה' כשומע תפילות מהיכלו שבבית המקדש:

^{תהלים יח:ז} בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְ־הוָה וְאֶל אֱלֹהַי אֲשַׁוֵּעַ יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו תָּבוֹא בְאָזְנָיו.

יתר על כן, אלו היושבים במקדש, הוא בית ה', נהנים מהגנה מיוחדת:

^{תהלים כז:ד} אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יְ־הוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יְ־הוָה כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְ־הוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. ^כז:ה כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי.^[3]

עליה לרגל

מסיבה זו, המאמין עולה לרגל, כדי לראות את פני האל או כדי לשהות במחיצתו.

^{תהלים מב:ג} צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים.^[4]

ב"שירי המעלות" עוזב עולה הרגל את ביתו כדי לעלות למקדש בירושלים, שם יוכל (או תוכל) להימצא בנוכחות ה'.^[5] ההזדמנות לקרבת האל מעוררת את שמחתו של עולה הרגל:

^{תהלים קכב:א} שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְ־הוָה נֵלֵךְ. 

העלייה לרגל אל המקום שבו בחר ה' מתרחשת שלוש פעמים בשנה במועדים חשובים של לוח השנה הפולחני:

^{דברים טז:טז} ...בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת...

ה' נוכח לא רק במקדש, בסוף מסע העליה לרגל. הוא נלווה לעולים לרגל גם לאורך כל הדרך המובילה אל מקום שכינתו, והוא מגן על המאמינים למן תחילת המסע ועד סופו:

^{תהלים קכא:ז} יְ־הוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ ^קכא:ח יְ־הוָה יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.^[6]

העלייה לרגל היא דימוי לחיים עצמם: מסע לקראת בית ה', תחת כנפיו.

אלוהים נמצא בשמיים

בכתובים אחרים במקרא, מקום שכינתו של ה' מתואר דווקא בשמיים, גבוה מעל עולמנו. כך מגיב, למשל, משורר מזמור קטו, ללעגם של עמים אחרים:

^{תהלים קטו:ב} לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם. ^קטו:ג וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה.

אך גם כאשר תופסים את ה' כנמצא בשמיים, חשיבותו של המקדש נותרת בעינה, כמקום לתקשורת עם האל. בעת חנוכת בית המקדש, חוזר המלך שלֹמה ואומר פעמים אחדות בתפילתו, שהתפילות המכוונות אל המקדש יישמעו בשמיים, באוזני ה':^[7]

^{מלכים א ח:כז} כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי. ^ח:כח וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ יְ־הוָה אֱלֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם. ^ח:כט לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. ^ח:ל וְשָׁמַעְתָּ אֶל-תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל-מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל-הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ.

אם כך, מה קורה כאשר המקדש חרב?

איה אלוהיהם?

הבלתי ייאמן והבלתי אפשרי קרה, כאשר הצבא הבבלי כבש את ירושלים ושרף אותה בשנת 586 לפנה"ס. הנביא ירמיהו מטיל את האחריות לחורבן על תושבי ירושלים ודרכיהם הרעות:^[8]

^{ירמיה ז:יג} וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם יְ־הוָה וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם. ^ז:יד וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ.

העזובה בעיר שאלוהיה זנחהּ [הערת העורכת: ואת מקדשו שבתוכה] מתוארת היטב במגילת איכה:^[9]

^{איכה ב:ז} זָנַח אֲדֹנָי מִזְבְּחוֹ נִאֵר מִקְדָּשׁוֹ הִסְגִּיר בְּיַד אוֹיֵב חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ קוֹל נָתְנוּ בְּבֵית יְ־הוָה כְּיוֹם מוֹעֵד.

במקום שירי הלל, אנו שומעים את קריאות הלעג של האויבים במקדש ה'. לשמע שאלת הגויים, "איה אלֹהיהם?" קורא משורר התהילים לה' לפעול:^[10]

^{תהלים עט:י} לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם יִוָּדַע בַּגֹּיִים [קרי: בַּגּוֹיִם] לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ.

אך האם ייתכן שה' נוכח עדיין עלי אדמות, בקרבת ישראל, על אף חילול המקדש והחטאים שנעשו בירושלים? היכן ה' עתה כשנחרב מקום משכן קודשו? לשאלה זו הציעו סופרי המקרא, בתקופת גלות בבל ולאחריה, תשובות המכוונות לצרכים המתפתחים של עם ישראל.

ה' הוא מקדש לגולים

בהתאם לנוהג המקובל באותם זמנים, היו הבבלים אמורים לקחת את ה' איתם.^[11] לאחר כיבושה של עיר, נהג צבא המנצחים לשאת את פסלי האלילים של העיר הכבושה ולהביאם אל מקדשי עירם של המנצחים, כדי שיוצבו לפני פסלי אלוהיהם. ואכן, גם בספר שמואל (שמואל א' ה:א–ב) יש סיפור על חטיפה שכזו: לאחר קרב אפק, הביאו הפלישתים את ארון הברית – החפץ הקרוב ביותר בישראל לפסל אלוהי – אל מקדש דגון.

אולם, מספר כתובים מקראיים טוענים שכלל לא היו פסל או תמונה של ה' במקדש. לכן, אף-על-פי שהמקדש נפרץ וחולל, לא ניתן היה לשבות את אלוהי ישראל ולהביאו לבבל, ואף לא באופן סמלי בלבד.

ספר יחזקאל מקפיד לציין שכבוד ה', כלומר האות לנוכחותו של ה' במקדש, עזב את המקדש לפני כניסת הבבלים לעיר:^[12]

^{יחזקאל יא:כב} וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה. ^יא:כג וַיַּעַל כְּבוֹד יְ־הוָה מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר.^[13]

אם נניח בצד את כל הפרטים המורכבים של תיאור זה ומקורם האפשרי, הרי הפרט החשוב הוא שכבוד ה' עשוי לנוע ממקום אחד למשנהו, בהינשאו על כנפי הכרובים והאופנים.^[14]

תפיסה זו, שכבוד ה' יכול להיפרד מן המקדש, היא מרכזית בטענת יחזקאל שה' הוא עצמו מקדש לגולים:^[15]

^{יחזקאל יא:טז} לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְ־הוִה כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם.^[16]

כבוד ה' הוא נוכחותו של ה' בעולם הזה, לא בשמיים. כבוד ה' נגלה לנביא בגלות בבל, במיוחד בעת ששהה על שפת התעלה המכונה "נהר כבר" (ראו יחזקאל א:א; ג:כג; י:טו; כ; כב; מג:ב–ג).

מכאן שבעיני יחזקאל נוכחות ה' אינה תלוית טריטוריה, ואף אינה מוגבלת לתחומי ארץ הקודש. כבוד ה' אלוהי ישראל מופיע בארץ הגולה הנשלטת ביד זרים העובדים אלוהויות זרות. אלוהי העם המנוצח מופיע בארץ העם המנצח, במטרה לנחם את בני עמו המנוצחים ולהדריכם.^[17]

ה' חוזר לירושלים עם הגולים

נבואות ישעיהו השני (ישעיהו מ–נה), שזמנן בעת גלות בבל ובתחילת העת הבתר-גלותית, תורמות נדבך נוסף לרעיון של נוכחות ה' בקרב הגולים, כשהנביא מתאר את התרחשות שיבת ציון בו-זמנית עם שיבת כבוד ה' אל העיר.^[18] הדרך במדבר שבין בבל לארץ הקודש אינה נסללת עבור הגולים, אלא עבור ה' בכבודו ובעצמו:

^{ישׁעיה מ:ג} קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְ־הוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ. ^מ:ד כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. ^מ:ה וְנִגְלָה כְּבוֹד יְ־הוָה וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְ־הוָה דִּבֵּר.

שבי ציון אינם הולכים לקראת ה', אלא מסעם של הגולים הוא עליה לרגל אל עיר הקודש; וזו נעשית לא רק תחת חסותו של ה', אלא ממש יחד איתו, כשהוא נלווה אל הגולים בדרכם. ניתן אף לומר מבחינה מסוימת, שהשבים מגלמים בעצמם את נוכחות ה' השבה אל המקדש.

ה' נודד עם ישראל במדבר

הסיפור הכוהני הבתר-גלותי מקדיש חטיבה ארוכה לנושא בניית המשכן, הוא אוהל מועד.^[20] בנוסח הכוהני, ה' יורד מהר סיני לשכון באוהל בין שאר אוהלי ישראל.^[21]

^{שׁמות מ:לד} וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְ־הוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. ^מ:לה וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְ־הוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.

האל בספר שמות הוא נווד בקרב עם של נוודים, עולה רגל בתוך עם של עולי רגל. כבוד ה' אינו יעד המסע; כבוד ה' עצמו משתתף במסע:

^{שׁמות מ:לו} וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. ^מ:לז וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. ^מ:לח כִּי עֲנַן יְ־הוָה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם.

לפי הנרטיב הכוהני, מסע העלייה לרגל אינו מסע לכיוון המקדש, אלא מסע עם הקודש בכבודו ובעצמו.

"הדרך היא המטרה" הוא מושג יסוד ידוע בפילוסופיה הסינית. המונח "טאו" פירושו בסינית "דרך, נתיב". ניתן לומר שעם ישראל הקדום גילה אמת דומה באלוהות החיה הבאה לפגוש את עמה עלי אדמות ומלווה את המאמינים לאורך הדרך: ה' הוא "הדרך והיעד כאחד".