מהו החטא שגרם לחורבן בית המקדש הראשון?

מדוע נחרבה הארץ?

ספר ירמיה, שנכתב ככל הנראה זמן קצר לאחר חורבן בית המקדש הראשון, שואל את השאלה החשובה – מה גרם לחורבן?

^{ירמיה ט:יא} מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי יְ־הוָה אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר.

תשובת ה' באה מיד לאחר מכן:

^ט:יב וַיֹּאמֶר יְ־הוָה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ. ^ט:יג וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם.

ה' מאשים את אנשי יהודה בהתעלמות מחוקיו והליכה אחרי "הבעלים", כלומר אחרי אלים אחרים. מאות שנים לאחר מכן, אימצו טקסטים רבניים את תשובתו של ירמיהו לסיבת החורבן, אך הוסיפו להסברו עוד שני חטאים:

^{בבלי, יומא ט ע"ב} מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים.^[1]

לעומת זאת, הקינות שבספר איכה^[2] אינן מזכירות חטאים ספציפיים שבני יהודה חטאו בהם:

^{איכה א:ה} ...יְ־הוָה הוֹגָהּ עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ...

^{איכה א:ח} חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם...

^{איכה ד:ו} וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת־עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם...^[3]

המחבר, המאמין בהשגחה אלוהית, בטוח שהחורבן היה מוצדק, ורואה בו את רצון ה', אך אינו מפרט את הסיבות הספציפיות.

הֶרֶג כהן ונביא

ואולם ביטוי אחד בספר איכה משך את תשומת לבם של הפרשנים, שראו בו תיאור של חטא ספציפי וחמור מאוד:

^{איכה ב:כ} רְאֵה יְ־הוָה וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא.

השימוש בלשון סבילה כאן – "יֵהָרֵג"^[4] – משאיר את זהות האשמים עמומה. השימוש המעורפל בשורה זו בקינה הנאמרת בתשעה באב מאפשר מספר פרשנויות.

הקינה "אם תאכלנה"

אלעזר הקליר, הפייטן הדגול,^[5] חיבר קינה הנאמרת בתפילת שחרית של תשעה באב,^[6] בשם "אם תאכלנה" – על שם הביטוי הבא לפני אזכור הכהן והנביא בפסוק ממגילת איכה. הקינה כתובה בשיטת האקרוסטיכון – בדומה לפרקי איכה א–ד – עשרים ושניים בתים פואטיים המסודרים לפי סדר אותיות האלף־בית. הקינה שחיבר הקליר מבכה את החורבן באופן כללי למדי. כך לדוגמה, בשלושת הבתים הראשונים של הקינה כתוב:

אִם תֺּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עוֹלְלֵי טִפּוּחִים, אַלְלַי לִי.

אִם תְּבַשֵּׁלְנָה נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת יַלְדֵיהֶן הַמְּדוּדִים טְפָחִים טְפָחִים, אַלְלַי לִי.

אִם תִּגּוֹזְנָה פְּאַת רֺאשָׁם וְתִקָּשַׁרְנָה לְסוּסִים פּוֹרְחִים, אַלְלַי לִי.^[7]

לאחר עשרים ושניים בתי קינה אלה, הקליר מדמיין את הקב"ה משיב בדברי תוכחה – תוכחה הכוללת את השורה על הכהן והנביא. אך משמעות שורה זו נותרת עמומה.^[8] בדברי התוכחה, מתייחס ה' אל "שכנַי הרעים" – ביטוי שעשוי להתייחס לבני יהודה עצמם, לעמים השכנים ליהודה – ובמיוחד לאֱדוֹם (כמו בתהלים קלז:ז), ואולי אף לבבלים, שפלשו ליהודה והחריבוה. כל אחת מהפרשנויות השונות מובילה למסקנה שונה בתכלית לגבי השאלה מי הרג את הכוהנים והנביאים.^[9]

כך למשל ניכר מהשוואת תרגומיהם לאנגלית של ויינרב ושל רוזנפלד:

הקליר	תרגום ווינרב	תרגום רוזנפלד
וְרוּחַ הַקֺּדֶשׁ לְמוּלָם מַרְעִים	The Holy Spirit thunders against them	The Holy One thunders (His anger, exclaiming)
הוֹי עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים.	Woe to the wicked of the Jewish people	Woe to all my bad neighbours
מַה שֶּׁהִקְרָאָם מוֹדִיעִים.	They inform others about what has befallen them	They announce the fate which they brought (upon Israel)
וְאֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ לֹא מוֹדִיעִים.	But do not inform others about what they have done	But what they themselves committed they do not announce
"אִם תֺּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם" מַשְׁמִיעִים.	They give voice to the fact that women eat their own children	When women are forced to eat their own offspring they proclaim (the scandal)
"וְאִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ יְיָ כֺּהֵן וְנָבִיא" לֹא מַשְׁמִיעִים:	But to the fact that they killed a prophet and a priest in the Temple, they do not give voice	But when they themselves slay a priest and a prophet in the Sanctuary of the Lord, they do not publish it

הרב צבי הירש ויינרב, ב"קינות מסורת הרב" של הוצאת קורן, הבין את שירת הקליר כמביאה כאן את דברי ה' שקוטע את דברי המשורר המתאבל כדי להסביר איזה חטא נורא של היהודים גרם לחורבן.^[10] לעומתו, הרב אברהם רוזנפלד, בקובץ קינות לתשעה באב, מבין שורות אלו כתשובה לשכנֵי יהודה המתנשאים, ותזכורת לפשעים שלהם.

הקליר כותב אולי בלשון עמומה, אך המקורות הרבניים הקלאסיים מבינים את הפסוק באופן חד־משמעי כמתייחס לחטא של בני ישראל.

דמו הרותח של הנביא זכריה: התלמוד הבבלי

בקטע תלמודי שלרוב נלמד בתשעה באב,^[11] מתארים חז"ל את חורבן בית המקדש הראשון בידי הבבלים כך:

^{בבלי, גיטין נז ע"ב} אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יהושע בן קרחה: סח [סיפר] לי זקן אחד מאנשי ירושלים: בבקעה זו [שאתה רואה] הרג נבוזראדן רב טבחים [של נבוכדנאצר מלך בבל] מאתים ואחת עשרה רבוא [נפש], ובירושלים [עצמה] הרג תשעים וארבע רבוא [נפש] על אבן אחת, עד שהלך דמן [של ההרוגים] ונגע בדמו של זכריה, לקיים מה שנאמר: "ודמים בדמים נגעו" (הושע ד, ב).

[כך היה מעשה:] אשכחיה לדמיה [מצא נבוזראדן את דמו] של זכריה דהוה קא מרתח וסליק [שהיה מבעבע ועולה], אמר: מאי האי [מהו זה]? אמרו ליה [לו]: דם זבחים דאשתפוך [שנשפך]. אייתי דמי [הביא דמים] של בהמות ולא אידמו [היה דומה] לדם זה.

אמר להו [להם], לאנשי ירושלים: אי אמריתו [אם אומרים אתם] לי — מוטב, ואי לאו [ואם לא] — מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלי [מסרק אני את בשרכם במסרקות של ברזל]. אמרי ליה [אמרו לו]: מאי נימא [מה נאמר] לך? נבייא הוה בן דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא [נביא היה בנו שהיה מוכיח אותנו בענייני שמים], קמינן עילויה וקטלינן ליה [קמנו עליו והרגנו אותו], והא [וזה] כמה שנין [שנים] שלא קא נייח דמיה [נח דמו].

הסיפור על הנביא זכריה שנרצח שאליו מתייחסים בתלמוד, מוזכר בספר דברי הימים. בימי מלכותו של המלך יואש, לאחר מות הכהן הגדול הצדיק יהוידע, החלו העם לחטוא. בעקבות זאת שלח ה' דברי תוכחה באמצעות בנו של יהוידע, זכריה:

‏^{דברי הימים ב כד:כ} וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת יְ־הוָה וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת יְ־הוָה וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם. ^כד:כא וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית יְ־הוָה.

התלמוד רואה בפסוק באיכה ב:כ התייחסות לסיפורו של זכריה: האות וי"ו, המפרידה בין שני שמות העצם "כֹּהֵן וְנָבִיא", נתפס כמתארת לא שני אנשים כי אם אדם אחד שהיה גם כהן וגם נביא.^[12] יש לציין כי אביגדור שנאן מהאוניברסיטה העברית מציע, אם כי בהיסוס מסוים, דווקא אטיולוגיה הפוכה: המחבר של ספר דברי הימים היה מודע לפסוק באיכה, וכתב את סיפור זכריה כדרשה מרחיבה לפסוק זה.^[13]

על פי ספר דברי הימים, בשעת מותו, זכריה מתנבא כי ה' יִנקום את דמו:

^{דברי הימים ב כד:כב} וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא יְ־הוָה וְיִדְרֹשׁ.

בהתחשב בפער של מאות השנים שבין רצח זכריה, בימי המלך יואש, לבין חורבן בית המקדש בשנת 586 לפנה"ס, התלמוד מתאר את דמו של הכהן־הנביא הנרצח כרותח (או מבעבע) במשך למעלה מ–200 שנה.^[14] (בירושלים כיום ניתן למצוא את קברו המיוחס של זכריה זה, המכונה "נקמת הנביא").

בברית החדשה, מתי (כג:לא–לה) מצטט את דברי ישו המוכיח את הסופרים והפרושים, כשהוא אומר להם: "אתם מעידים על עצמכם כי בני רוצחי הנביאים אתם", ומוסיף הבטחה ש"יבוא עליכם [עונש על] כל דם צדיק שנשפך על הארץ, מדם הבל הצדיק עד דם זכריה בן ברכיה,^[15] אשר הרגתם בין ההיכל ולמזבח".^[16]

קריאת הפסוק כדיאלוג

הדרך שבה התלמוד מבין את הפסוק מחייבת את קריאתו כדיאלוג. לאחר שהמקונן אומר: "איך יכולת לעשות לנו זאת? איך הבאת אותנו למצב שבו אנו אוכלים את ילדינו?", ה', או נציגו, עונה: "איך אתם יכולתם לבצע את הפשע הנורא של רצח זכריה?" כך מפרש רש"י (1040–1105), ההולך בעקבות הבנת חז"ל, את הפסוק:

רוח הקודש משיבתם:^[17] "וכי נאה לכם שהרגתם את זכריה בן יהוידע" ... והיה כהן ונביא והרגוהו בעזרה.

כפי שמציין אליעזר (אד) גרינשטיין מאוניברסיטת בר־אילן, במאמרו (באתר התורה באנגלית) "קולות במגילת איכה: דיאלוגים בטראומה", מגילת איכה היא טקסט המדבר בקולות רבים:

מובן לכל קורא או שומע כי במגילה נשמעים כמה קולות שונים. קולות אלה מקיימים ביניהם אינטראקציה, ויוצרים דרמה — או ליתר דיוק, סדרת דרמות — מתוך הדיאלוגים שמהם מורכב הטקסט.

אכן, גרינשטיין מצביע על כך שלעיתים הקולות במגילת איכה אפילו קוטעים זה את זה בתוך אותו פסוק.^[18] לפי פירוש תלמודי זה, כפי שמביאו רש"י, כאן ה' הוא הקוטע את דברי המקונן. אולם, כפי שכותב גרינשטיין, הקול הבולט בהיעדרו במגילת איכה הוא קולו של ה'. מחבר המגילה פונה אל ה' ומדבר עליו, אך לעולם אינו מצטט את דבריו.

פירוש הפשט בימי הביניים

ההקשר המיידי מצביע על טיעון חזק יותר נגד קריאת הביטוי כתלונה על חטאיהם של ישראל:

^{איכה ב:כ} רְאֵה יְ־הוָה וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה, אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים, אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא.

שני החלקים הראשונים של הפסוק הם ללא ספק קינה עגומה על מצבם הירוד של היהודים. על כן, סביר לחשוב שהחלק הבא ממשיך באותה המגמה: :"מדוע, ה', עשית לנו כך? מדוע הבאת אותנו למצב שבו נאלצנו להידרדר לכדי קניבליזם כדי לשרוד? מדוע אפשרת לאויב להרוג את כוהנינו ונביאינו בתוך בית מקדשך?"^[19]

לפיכך מסביר יוסף אבן כספי (1278–1340):

אם יהרג – ע״י נבוכדנצר, ואין ספק שנביאים רבים מתו שם [במקדש, בידי הכובש הבבלי], ואם נמלטו ירמיה וברוך, כי היו היותר מעולים [בין הנביאים].

במילים אחרות, לפי אבן כספי אין צורך לחפש סיפור מסוים על כהן או נביא שנהרגו במקדש. הבבלים בוודאי ביצעו זוועות כאלה, גם אם אין אנו יודעים את שמות קורבנותיהם.^[20] מקרים אלה היו חלק בלתי נפרד מחורבן ירושלים בידי הבבלים; הפסוק שבמגילת איכה אינו מתאר חטא של יהודים ההורגים את כוהניהם ונביאיהם.^[21]

אבן כספי מרחיב כאן את דבריו התמציתיים של ר' אברהם אבן עזרא (1092–1167), שלמרות היכרותו העמוקה עם המסורת המדרשית, דוחה אותה כאן כקריאה שאינה על דרך הפשט:

והמפרש [את הפסוק "אם יהרג במקדש אדני כהן ונביא"] כי על זכריה ידבר – דרך דרש.

אין הסברים פשוטים במגילת איכה

אם כן, מגילת איכה אינה מספקת לנו חטא ספציפי שיכול להסביר במה חטאה יהודה כדי להצדיק את גורלה המר. כפי שכותבת יעל ציגלר ממכללת הרצוג:

[ממגילת איכה] נפקדים באופן בולט רשימת חטאיהם של ישראל, תיאור עקבי של טבעו של ה', והבנה כיצד להסביר את האירועים הקטסטרופליים...^[22]

למעשה, לפי קול אחד לפחות במגילת איכה, הגורל שפקד את עם ישראל בשנת 586 לפנה"ס אינו נובע מחטאים שנעשו בימיהם, אלא מחטאים קדומים, שאינם מפורטים:

^{איכה ה:ז} אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ (אינם) [ק: וְאֵינָם] (אנחנו) [ק: וַאֲנַחְנוּ] עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ.^[23]

ניתן להבין את רצונה של המסורת המדרשית למצוא במגילת איכה ניסיון להסביר את הטרגדיה מבחינה תיאולוגית, ולגלות את קולו של אלוהים בין שורות הטקסט.^[24] בה בעת, אפשר להתפעל מהחלטתו של מחבר מגילת איכה להימנע ממתן הסברים פשוטים או שטחיים, ולבחור במקום זאת להתמקד באבל על האובדן שחווה העם:

^{איכה ג:מב} נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ.

כפי שכתב החוקר מייקל ס' מור:

מטרתה העיקרית [של מגילת איכה] היא לקונן על חורבן האומה, לעשות צעד ראשון לקראת איסוף השברים הרגשיים, לבטא את הזעם, האשמה, הייאוש והתקווה העיקשת של עם שלם.^[25] שאיפתה אינה לספק הסברים.