מקדש יחזקאל – חזון מקראי במרחב בבלי

עשרים וחמש שנים אחרי הגליית יחזקאל לבבל (573 לפני הספירה), הוא רואה חיזיון ובו ה' לוקח אותו לארץ ישראל:

^{יחזקאל מ:ב} בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים הֱבִיאַנִי אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיְנִיחֵנִי אֶל הַר גָּבֹהַּ מְאֹד וְעָלָיו כְּמִבְנֵה עִיר מִנֶּגֶב.

הוא רואה שם דמות מסתורית המדריכה אותו ברחבי המקדש שעתיד להיבנות:

^{יחזקאל מ:ג} וַיָּבֵיא אוֹתִי שָׁמָּה וְהִנֵּה אִישׁ מַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה נְחֹשֶׁת וּפְתִיל פִּשְׁתִּים בְּיָדוֹ וּקְנֵה הַמִּדָּה וְהוּא עֹמֵד בַּשָּׁעַר.

בניגוד לתיאורי המשכן ומקדש שלמה, בחזון המקדש של יחזקאל (פרקים מ–מח), האזורים השונים במקדש אינם מפורטים. תחת זאת הכתוב מתאר בפרוטרוט את מידות השערים והעזרות (חצרות): שישים ושלושה פסוקים מוקדשים לשערים, לחצרות ולחומה המקיפה את המקדש, ואילו עשרים ושישה פסוקים בלבד מתארים את מבנה המקדש.

חזון המקדש של יחזקאל נפתח ומסתיים במידות החומה המקיפה את מתחם המקדש, גובהה ועומקה כשלושה מטרים (יחזקאל מ:ה, מב:כ).^[1] בתיאור מקדש שלמה אין חומה שכזו, ובוודאי לא סביב המשכן, שסביבו הייתה רק חצר שנוצרה ממחיצת בד עם שער פשוט (שמות כז:ט–טז; לח:ט–כ).

בחומה של יחזקאל יש שלושה שערים המובילים לתוך מתחם המקדש. לא ברור לגמרי מה הייתה דרך המעבר בהם, אך היו בה מעלות והיא עברה בין "תאים" ו"אולם" (יחזקאל מ:ה–לח). בכניסה נמצא חלל נוסף הנקרא "אולם השער" (מ:לט–מ, מד:ג, מו:ב, ח).

לעומת זאת, בתיאור המפורט של מקדש שלמה מוקדש פסוק אחד בלבד לתיאור "הֶחָצֵר הַפְּנִימִית" (מלכים א ו:לו). שערים אינם נזכרים בספר מלכים כלל, ולא מוזכר בו מקום הכניסה למקדש והיציאה ממנו. לא מוזכרות ה"לשכות" וה"רצפה" של יחזקאל (יחזקאל מ:יז–יח), ואף לא הפרטים הנוספים של המבנים הניצבים שם (מו:כא–כד).

במקדש יחזקאל מוזכרות שתי חצרות: "החָצֵר הַחִיצוֹנָה" (מ:יז), שבה לשכות המיועדות לקורבנות, ו"הֶחָצֵר הַפְּנִימִי" (מ:יט) – חצר פנימית קטנה יותר שבה עמד המזבח, ואליה הובילה מערכת של שערים ומעלות (מ:כג–מד). במקדש עצמו היו שלושה חלקים: "אֻלָם הַבַּיִת" בעל העמודים, שאליו הוביל גרם מדרגות (מ:מח–מט); ההיכל (מא:א–ב); ובקצה הרחוק "פנימה" – קודש הקודשים.^[2] בשונה מן המשכן וממקדש שלמה, במקדש שבחזון יחזקאל אין זהב, אין כרובים עשויים זהב, אין ארון ברית או כוהן גדול, ולא נמסר דבר על תוכנו של קודש הקודשים.

הסביבה התרבותית של בבל במאה השישית לפני הספירה, שבה נולד חזון המקדש ובה חי הקהל שאליו יועדו הדברים, יכולה לספק הסבר באשר להבדלים בין המקדש בחזונו של יחזקאל ובין התיאורים הרבים של המשכן ושל מקדש שלמה במקרא.

ההקשר הבבלי

יש להניח שיחזקאל נחשף למקדשים הבבליים בתקופת שהותו הארוכה בבבל – משנת 597 לפני הספירה, שבה הוגלה עם יהויכין ועם אלפי שבויים אחרים, ועד לשנת 573 (יחזקאל מ:א). העבודה במקדשים בבבל התרחשה גם ברחובות ובמרכזי הערים, בייחוד בתקופות של חגים בלוח השנה הבבלי.^[3]

כתבים קדומים המתארים את המקדשים הבבליים שהגיעו לידינו מספקים מידע בדבר המבנה שלהם, ובכמה מקרים מתארים את מידותיהם המדויקות.^[4] אפשר לזהות זיקה רעיונית ואדריכלית בין חזון המקדש של יחזקאל לבין תיאורים של מקדשים בבליים, בהם החומה הגדולה המקיפה את כל המתחם הקדוש והשימוש בשערים ובמעברים כדי להניח רק למשרתים בקודש להיכנס למקדש.^[5]

מקדש אזידה

מכל המקדשים שתוכניותיהם נמצאו עד כה, המקדש הדומה ביותר למקדש שבחזון יחזקאל הוא מקדש אֶזִידָה שבעיר בורסיפה. מקדש זה היה השני בחשיבותו בבבל בשנים 750–484 לפני הספירה. הוא נבנה בסוף האלף השני לפני הספירה והוקדש לאל נבו, משרתו וסופרו של מרדוך, ראש הפנתאון הבבלי. המקדש שופץ בימי נבוכדנצר השני, מלך בבל שהחריב את ממלכת יהודה.^[6]

הטקסטים הקדומים המתארים את המקדש בבורסיפה אינם תואמים בדיוק את הממצאים הארכאולוגיים באתר.^[7] אולם אפשר להצביע על נקודות דמיון בין הכתבים מבורסיפה ובין המבנה הכללי של מקדש יחזקאל:

ראשית, קיומן של חצרות גדולות בסמוך לחדרים הפנימיים והחיצוניים. מאפיין זה מתברר גם מהממצאים הארכאולוגיים מבורסיפה.

שנית, הכתבים מבורסיפה מתארים חדרים חיצוניים המשמשים כמבוא לחדרים הפנימיים במקדש. תפקיד דומה ניתן בחזון יחזקאל ללשכות חצרות המקדש.

בנוסף, המעבר מן האזור הלא מקודש לאזור הקדוש ביותר, שהיה גם האזור השמור ביותר מזכיר את התיאור אצל יחזקאל. בבורסיפה נכנסו הכוהנים למקדש דרך השער הראשי המוביל לחצר, עברו בכמה חדרים ובשער נוסף (שער נבו) אל המרחב הפרטי של נבו, ורק משם נכנסו לאזור הקדוש והפנימי ביותר.

המשרתים בקודש באזידה

הכתבים הבבליים מתארים גם את הצעדים שננקטו במקדש אזידה כדי להבטיח שמקום משכנו של האל במקדש יהיה נפרד ומובחן משאר המתחם המקודש. הכוהנים השתייכו לשושלות כהונה ותיקות בנות דורות רבים, והם נחלקו לדרגות שונות. הרשות שעמדה לכוהן להיכנס לחלקים שונים במתחם המקדש נקבעה על פי דרגתו. המעמד בתוך מוסד הכהונה נקבע לא רק על סמך ייחוס המשפחתי אלא גם לאור תפקיד הכוהן במקדש והתאמתו האישית לתפקיד.

הכוהנים רמי הדרג שירתו בתפקידים החשובים ביותר. מתוקף מעמדם הם הורשו להיכנס לחלקו הפנימי של המקדש, ושם הם ביצעו את עבודות הפולחן החשובות ביותר. מסמכים מן המאה השישית לפני הספירה מעידים כי הכוהנים ששירתו לפני צלם האל היו בעלי ייחוס ללא רבב, ורק כאלה הורשו למלא תפקיד זה.^[8] כוהנים שחשיבותם פחותה הורשו רק להיכנס לחצר.

התיאורים המפורטים של אופן חלוקת המשאבים בין משפחות הכוהנים במרוצת הדורות, ושל התפקידים הפולחניים השונים שביצעו במאות החדרים שבמקדש, שופכים אור על ההבחנה בין הכוהנים ובין הלויים בחזון יחזקאל.

הכוהנים בני צדוק והלויים

בספר יחזקאל הכוהנים מזרע צדוק שייכים לדרג הגבוה ביותר, ולכן הם משרתים בקרבה הגדולה ביותר לה':^[9]

^{יחזקאל מד:טו} וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי יְ־הוִה. ^מד:טז הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי.

לעומת זאת, הלויים רשאים לשרת במתחם המקדש, כפי שהיה בעבר: הם יהיו מופקדים על שמירת השערים וישחטו את קרבנות העולה והזבחים, אבל הם אינם רשאים להיכנס אל האזורים הפנימיים במקדש:

^{יחזקאל מד:יא} וְהָיוּ בְמִקְדָּשִׁי מְשָׁרְתִים פְּקֻדּוֹת אֶל שַׁעֲרֵי הַבַּיִת וּמְשָׁרְתִים אֶת הַבָּיִת הֵמָּה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַזֶּבַח לָעָם וְהֵמָּה יַעַמְדוּ לִפְנֵיהֶם לְשָׁרְתָם.... ^מד:יג וְלֹא יִגְּשׁוּ אֵלַי לְכַהֵן לִי וְלָגֶשֶׁת עַל כָּל קָדָשַׁי אֶל קָדְשֵׁי הַקְּדָשִׁים.... ^מד:יד וְנָתַתִּי אוֹתָם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַבָּיִת לְכֹל עֲבֹדָתוֹ וּלְכֹל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה בּוֹ.

ויקרא מול יחזקאל

אין בידינו תיאור מפורט של עבודת הכוהנים מתקופת בית ראשון שיכול להסביר את ההבדלים בין תיאור עבודת הקורבנות בספר ויקרא ובין המתואר בחזון יחזקאל. למרות זאת ניכר שביחזקאל מתחולל שינוי משמעותי: שלושת המעמדות החברתיים – הכוהנים, הלויים וישראל– מתוארים כמרוחקים מן הקודש יותר ממה שנדרש על פי המתואר בתורה.

כוהנים – על פי ספר ויקרא הכוהנים רשאים להיכנס אל הקודש, והכוהן הגדול אפילו מצווה להיכנס לקודש הקודשים (ויקרא טז:ב). לעומת זאת, על פי יחזקאל הכוהנים אינם רשאים להיכנס לקודש הקודשים, ובחלק מן המקרים ייתכן שאסור להם להיכנס להיכל ,ועבודתם נעשית בעיקר בחצר הפנימית (מד:טו–יז).

לויים – בספר ויקרא הלווים רשאים להגיע עד חצר המשכן (עד "פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד). לפי הכתוב ביחזקאל מותר להם להגיע לחצר הפנימית, אבל ל אינם רשאים להתקרב אל המזבח שבמרכזה.^[10]

ישראל – על פי הכתוב בספר ויקרא, העם (כלומר, מי שאינם כוהנים ואינם לויים) רשאים להיכנס עד לחצר המשכן. בעת הקרבת קורבן בחצר, בעל הקרבן מישראל שוחט בעצמו את החיה (למעט קורבנות מן העוף, שהכוהן מולק את ראשם), והכוהנים מזים את הדם על המזבח ומניחים עליו את חלקי הקורבן (ויקרא א–ג). לעומת זאת, בחזון יחזקאל, כאשר העם באים למקדש בחגים נאסר עליהם להיכנס לחצר הפנימית, והם רשאים לעמוד רק בפתח החצר החיצונה (יחזקאל מד:יט). נוסף על כך, העם אינם שוחטים את קורבנותיהם בעצמם, והמלאכה מוטלת על הלויים (יחזקאל מד:יא).

זרים – קבוצה נוספת, המרוחקת יותר מן האחרות, היא קבוצת הזרים, שנוכחותם מטמאת את המקדש (יחזקאל ז:כא–כב). הם אינם רשאים להיכנס למתחם המקדש כלל (מד:ו–ט).

בניגוד לספר ויקרא, יחזקאל ממקם את עיקר הפעילות הפולחנית בחצרות המקדש, ומתיר רק למתי-מעט מן הכוהנים הנבחרים להיכנס אל ההיכל עצמו, תוך שהוא אוסר על העם גישה לחלקיו הפנימיים של המרחב המקודש. מטרת השינויים האלה היא לשמור בקפדנות יתרה על טהרת המקדש, וכך להימנע מפגיעה בה'.

שם חדש לירושלים

אחד הרעיונות המרכזיים בפרקי הפתיחה בספר יחזקאל הוא שה' סולד מן המעשים שנעשו בבית המקדש הראשון ומשום כך עוזב את ירושלים (פרקים ח–יא):

^{יחזקאל יא:כג} וַיַּעַל כְּבוֹד יְ־הוָה מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר.^[11]

יחזקאל מזכיר את אירוע עזיבת האל בתיאור שיבת ה' לעיר בחזון המקדש:

^{יחזקאל מג:ב} וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ. ^מג:ג וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר וּמַרְאוֹת כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶל נְהַר כְּבָר וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי.

בפסוק האחרון בחזון המקדש העיר נקראת בשם חדש:

^{יחזקאל מח:לה} ...וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם יְ־הוָה שָׁמָּה.

בעוד שהשם משקף את הרעיון של עזיבתו ושובו של ה' לעיר ייתכן שהוא הושפע גם מן המנהג הבבלי לכלול את שם האל בשם העיר. לדוגמה, שם העיר ניפור נכתב אנ.לילכי, כלומר "(מקום) [האל] אנליל", על אף שהגיית השם היתה "ניפור".

מקדש יחזקאל בהקשרו המקורי

ההיכרות עם מבנה המקדשים בבבל ועבודת הפולחן בהם מצביעה על כך שחזון המקדש העתידי של יחזקאל, הכוהן־הנביא הגולה, משקף שיח עם העולם הרוחני והרעיוני של התקופה הנאו־בבלית שבתוכה חי ופעל.^[12] מקדש יחזקאל אינו תוצר של תבנית בבלית, אלא ביטוי מקראי ייחודי שנוצר מתוך דיאלוג מורכב עם עולמו התרבותי של הנביא. השוואת הטקסט המקראי עם מידע טקסטואלי בדבר מקדשים בבליים מתקופה זו מדגישה ומסבירה כמה מן המאפיינים הייחודים של המקדש בחזונו של יחזקאל, השונים מתיאורי המשכן ומקדש שלמה. ההשוואה מבהירה כיצד נבואתו נתקבלה בקרב בני זמנו, שחיו בסביבה בבלית וראו סביבם מקדשים בבליים.

יחזקאל אינו רק שב ובונה את מקדש שלמה או מעתיק את המנהגים הבבליים, אלא חוזה פולחן במקדש המוקדש לעבודת ה' כאל יחיד. בהתמקדותו במאפיינים מבניים ופולחניים המעידים על קדושת מתחם המקדש, יחזקאל שואף להבטיח שכבוד ה' ישכון במקום לנצח –תגובה ישירה לחורבן בית המקדש הראשון בידי הבבלים בשנת 586 לפני הספירה.^[13]