בתקופת גלות בבל (המאה השישית לפני הספירה) מנבא יחזקאל שבירושלים עתיד להיבנות מקדש השונה מן המשכן ומהמקדש הראשון. אך כמה ממאפייניו עולים בקנה אחד עם עקרונות מבניים המוכרים לנו ממקדשים בבליים דוגמת מקדש אזידה בבורסיפה. 

כבר בצעדיו הראשונים על בימת המקרא מתגלה שאול כמי שאינו משכיל לראות או להיראות, אות לסיכוייו הקלושים להצליח כמלך. אל מול חייליו שאול מפחד ובמקום להקשיב לקול י־הוה מקשיב לקולות אחרים.

התורה מצווה על הכוהנים ללבוש מכנסיים תחתונים שמא יגלו את ערוותם בטעות. אולם בשמות כ נאמר שיש לעלות למזבח בכבש, ומשתמע מכך שהכוהנים אינם לובשים מכנסיים. אכן, מסופר שדוד המלך התערטל כשפיזז לפני הארון, ואשתו מיכל בזה לו על כך.

הטומאה מועברת במגע. האם מבחינה תאולוגית אפשר שהוא הדין בקדושה?

ברחבי המקרא אנו פוגשים רשימה מגוונת של משפחות כהונה – הלוויים, המושיים (צאצאי משה), הצדוקים ועוד, אך בתקופת עזרא ובהיסטוריוגרפיה של ספר דברי הימים משפחת הכהונה הלגיטימית היחידה שנותרה היא של זרע אהרן; שאר משפחות הכהונה התמזגו עם "בית אהרן" או איבדו את מעמדן. כיצד ומדוע ארע הדבר?

בספרי הנביאים, מנהיגי ישראל – בהם יהושע, שאול, דוד ואחאב – נעזרים בהגדת עתידות לשם קבלת החלטות, ממש כפי שעשו מנהיגים בעמים אחרים במזרח הקדום. התורה מטשטשת את התכלית של הפעולות והחפצים האלה ככלים להגדת עתידות ותחת זאת מדגישה את הפן הדתי והריטואלי שלהם.

במזרח הקדום נשים, כולל המלכה, שימשו ככוהנות, כפי שמגלים לנו טקסטים חיתיים. הסופרים המקראיים התנגדו לכך נחרצות בגלל קנאתם לי־הוה, למונותאיזם, ולריכוז הפולחן במקדש אחד ותחת הנהגה כוהנית אחת.