הגדת עתידות בישראל הקדומה: האורים והתומים, האפוד והנבואה

בתיאור בגדי הכוהן הגדול בתורה מופיעים שני יסודות מסתוריים: האורים ותומים והאפוד.

האורים ותומים

בספר שמות מתוארים האורים ותומים כחפצים המונחים על החושן שאהרון עוטה על חזהו:

^{שמות כח:ל} וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְ־הוָה וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְ־הוָה תָּמִיד.

הכתוב מתאר את חושן "המשפט" ומספר שהאורים והתומים מצויים בתוך החושן על ליבו של אהרון, והם "משפט בני ישראל... לפני י‑הוה תמיד". במילים אחרות, הם חלק מבגדי הכהונה שלו ולא חפץ בעל תפקיד של ממש.

האורים ותומים בספר במדבר

תיאור זה של האורים ותומים אינו עולה בקנה אחד עם הכתוב בבמדבר כז. שם נאמר שאלעזר אמור לקבל "משפט" מעם י‑הוה באמצעות האורים, ולמסור את  ההכרעה ליהושע:

^{במדבר כז:כא} וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְ־הוָה…

מלשון הכתוב בקטע הזה ובתורה בכלללא ברור מה בדיוק הייתה דרך פעולתם של האורים ותומים, וחוקרים הציעו הצעות שונות על יסוד קטעים אחרים במקרא.

שאול שואל באורים ותומים

דוגמה קלאסית לשימוש באורים ותומים מצויה בסיפור על שאול המנסה להבין מדוע חיילותיו נוחלים מפלה בקרב. בתרגום השבעים כתוב כך (שמואל א יד:מא; הטקסט בסוגריים המרובעים הוא שחזור המקור העברי מתוך היוונית):

^{שמואל א יד:מא} ויאמר שאול אל י־הוה אלהי ישראל [למה לא ענית את עבדך היום. אם יש בי או ביונתן בני העָוֹן הזה, אלהי ישראל, הבה אורים. ואם ישנו העָוֹן הזה בעמך ישראל] הבה תמים.^[1]

מדברים אלה עולה שהאורים ותומים היו מעין גורל שהוטל כדי להכריע בין שתי אפשרויות.^[2]

האפוד

האפוד המתואר בספר שמות הוא כותונת יקרת ערך שהכהן הגדול לבש, שעליה הונחו שתי אבנים שחקוקים עליהן שמות שבטי ישראל:

^{שמות כח:יב} וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן.^[3]

מן הכתוב עולה שהאבנים שעל גבי האפוד הן "לזיכרון" ואין עושים בהן שימוש. ואולם מכמה טקסטים מקראיים מחוץ לתורה עולה שהאפוד שימש להגדת עתידות.

דוד נעזר באפוד

כך לדוגמה, לאביתר הכוהן, ששירת את דוד לפני שהומלך, היה אפוד ודוד נעזר בו כדי לקבל תשובות לשאלות (שמואל כג:ט–יב):

^{שמואל א כג:ט} וַיֵּדַע דָּוִד כִּי עָלָיו שָׁאוּל מַחֲרִישׁ הָרָעָה וַיֹּאמֶר אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן הַגִּישָׁה הָאֵפוֹד. ^כג:י וַיֹּאמֶר דָּוִד יְ־הוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שָׁמֹעַ שָׁמַע עַבְדְּךָ כִּי מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לָבוֹא אֶל קְעִילָה לְשַׁחֵת לָעִיר בַּעֲבוּרִי. ^כג:יאהֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ הֲיֵרֵד שָׁאוּל כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עַבְדֶּךָ יְ־הוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַגֶּד נָא לְעַבְדֶּךָ וַיֹּאמֶר יְ־הוָה יֵרֵד.

דוד מבקש מאביתר להשתמש באפוד כדי לענות על שאלת כן/לא בעלת חשיבות צבאית מעשית ביותר: האם שאול המלך יתקוף את קעילה כדי לתפוס את דוד? אחרי קבלת אישור שאומנם כך יהיה, דוד מוסיף ושואל שאלת כן/לא נוספת, ואף עליה הוא נענה:

^כג:יב וַיֹּאמֶר דָּוִד הֲיַסְגִּרוּ בַּעֲלֵי קְעִילָה אֹתִי וְאֶת אֲנָשַׁי בְּיַד שָׁאוּל וַיֹּאמֶר יְ־הוָה יַסְגִּירוּ.

בעקבות התשובות שקיבל עוזב דוד את קעילה עם אנשיו.^[4] התשובות שמתקבלות אינן "משפט" במובן "חוק", אלא שאלות מעשיות בענייני צבא.

הגדת עתידות ומלכי המזרח הקדום

הצגת השאלות של דוד בפני האפוד אופיינית להגדת עתידות  כפי שהתקיימה במזרח הקדום. מלכי המזרח הקדום, ובתוך כך מלכי ישראל ויהודה, התמודדו עם בעיות הדומות לבעיות שעומדות בפני ממשלות בעולם המודרני; בראש ובראשונה הם התמודדו עם השאלה המתמדת בעניין מלחמה ושלום.

בתהליך ההכרעה אם לצאת למלחמה או לא, נעזרו לעיתים מלכים במזרח קדום במגידי עתידות ובמנחשים מיומנים. מגידי העתידות הללו פירשו תופעות טבע שלפי אמונתם חשפו את רצון האלים. עם מגידי העתידות והמנחשים נמנו:

• אסטרולוגים שפירשו את תנועות הגופים השמימיים,
• קוראים שפירשו את צורת הכבד של חיות שהועלו לקורבן,
• מפרשי חלומות,^[5]
• קוראים שפירשו את מעוף הציפורים.

ברשימה זו נמנות רק כמה דוגמאות למומחים השונים שעסקו בקריאה ובפירוש של אותות.^[6] אם האותות בישרו טובות, המלכים החליטו לצאת למלחמה; אם האותות בישרו רעות הם ביכרו לדחות את היציאה לקרב או להימנע מהמלחמה כליל. מנהגם של חלק ממלכי ישראל להיוועץ בכוהנים שברשותם חפצים כמו האורים ותומים או האפוד אינו אלא גרסה ישראלית של היעזרות שכזו במנחשים ובמגידי עתידות.

הפיכת חפצי הגדת עתידות לחפצי פולחן

מדוע בתיאור בגדי הכוהן הגדול בשמות מסתיר הכתוב את תכליתם של האורים ותומים והאפוד ככלים המסייעים בהגדת עתידות? אני מבקש להציע שדעתו של המחבר הכוהני לא הייתה נוחה מתכלית זו של החפצים הללו, אך תחת שימחק אותם מן הכתוב ויכחיש את קיומם, הוא הלבישם בדמות חדשה של חפצים טכסיים.

חוסר נחת זה אינו מפתיע, שהרי כמה טקסטים מקראיים אוסרים על הגדת עתידות ומגדירים אותה כעבודה זרה. אחד הקטעים הללו הוא ויקרא יט:כו, השייך לתורת הקדושה:

^{וירא יט:כו} לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ.

הנביא הלא ישראלי בלעם  מציין את היעדר הגדת העתידות בישראל בדברי השבח שלו על העם:

^{במדבר כג:כג} כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל.

יציקת האורים ותומים והאפוד בתבנית חדשה של חפצים טכסיים פאסיביים מלמדת שהמחבר הכוהני שכתב את פרקי המשכן היה שותף לסלידת בלעם מהגדת עתידות.

נבואה כהגדת עתידות

כמו האורים ותומים והאפוד, גם הנבואה הייתה סוג של הגדת עתידות, ומלכים נעזרו בנביאים מאותן הסיבות שבשלן נזקקו לחפצים אלה. בסיפור על שאול המלך מסופר במפורש  שערב הקרב עם הפלישתים שבו היה עתיד ליפול ביקש לדעת אם ינצח בו:

^{שמואל א כח:ו} וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּי־הוָה וְלֹא עָנָהוּ יְ־הוָה גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם.^[7]

שאול הולך אל בעלת האוב בעין דור בגלל שתיקת י‑הוה כדי לקבל תשובה לשאלתו. מכאן נובע בבירור שהנבואה שייכת לרשימה שנמנים בה חלומות, אורים ותומים ואובות! למעשה, מבחינה זו לא היה הבדל בין היעזרות בנביאים ובין קריאת אותות. הנביא או המנחש הזהירו את הלקוח, על פי רוב המלך, והמלך יכול לפעול בהתאם.

הבה נעיין בכמה דוגמות:

1. מלכי ישראל, יהודה ואדום נועצים באלישע

בספר מלכים מסופר שיהורם מלך ישראל מוביל את יהושפט מלך יהודה ואת מלך אדום, שלא נודע בשמו, למלחמה במואב (מלכים ב ג). כאשר אוזלת אספקת המים במחנה הצבא מתלונן יהורם שי‑הוה שלח אותם למלחמה ואז נתנ אותם ביד מואב. אז מדבר יהושפט מלך יהודה:

^{מלכים ב ג:יא} וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא לַי־הוָה וְנִדְרְשָׁה אֶת יְ‑הוָה מֵאוֹתוֹ וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ.^ג:יב וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר יְ־הוָה וַיֵּרְדוּ אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט וּמֶלֶךְ אֱדוֹם.

אחרי חילופי דברים קצרים נעתר אלישע לבקשה לשאול בי‑הוה:

^{מלכים ב ג:טו} וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְ‑הוָה.^[8] ג:טזוַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְ־הוָה עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים.

הנבואה עצמה חידתית, אך אלישע מפרש את הדימוי:

^{מלכים ב ג:יו} כִּי כֹה אָמַר יְהוָה לֹא תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם. ^ג:יח וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי יְהוָה וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם. ^ג:יט וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים.

התמונה של נחל מלא מים שאלישע ראה מתפרשת כמסר מאת י‑הוה שהבצורת תסתיים וצבאות ישראל, יהודה ואדום יכניעו את מואב.^[9]

2. הנביאים בחצר המלך אחאב

לפי הכתוב במלכיםא כב, בחצר אחאב מלך ישראל היו "נביאי בית" שבהם הוא נעזר דרך קבע, ונועץ בשאלה אם לצאת למלחמה בארם:

^{מלכים א כב:ו} וַיִּקְבֹּץ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַנְּבִיאִים כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הַאֵלֵךְ עַל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמְרוּ עֲלֵה וְיִתֵּן אֲדֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ.

אף כי מתברר שכל הנביאים הללו נביאי שקר הם, ונביא האמת היחיד מיכיהו בן ימלה מנבא נכונה שאחאב ייפול בקרב אם יצא למלחמה, הסיפור מדגים כיצד נעזר המלך אחאב בנביאים כדי להחליט אם לצאת למלחמה בארם.

3. נביאים מנחים את המלך זימרי־לים לא לכרות ברית שלום עם אשנונה

מארי הייתה עיר־מדינה גדולה למדי ששכנה ליד הפרת בעיראק של ימינו. העיר הוחרבה במאה השמונה עשרה לפני הספירה בידי חמורבי מבבל, ומלכה האחרון היה זימרי־לים (~1775–1761 לפני הספירה). אחת הטרדות המתמידות שטרדו את מנוחתו של זימרי־לים הייתה השאלה אם להילחם בעיר אשנונה או שמא לחתום איתה על הסכם שלום.^[10]

במכתב אל המלך זימרי־לים, פקיד בארמון ששמו סַמֶּתַר טוען שהנביאים הודיעו לו שהאל דגן מתנגד להסכם שלום עם אשנונה:

^{שורות 1–16} אמור אל אדוני (זִמרִלִם): כה (אמר) סַמֶּתַר עבדך: לֻפַּחֻם, האַפִּלֻם של דַגַן, הגיע אלי מתֻתֻּל, את ההוראה, שאדוני (זִמרִלִם) הורה לו (ללֻפַּחֻם) בסַגַּרַתֻם – "הפקידני ביד דגן של תֶרקַ" – את ההוראה הזאת הוא הביא (לתֻתֻּל). כה ענו לו (ללֻפַּחֻם במקדש דגן בתֻתֻּל): "לאן שתלך ההצלחה תאיר פניך (מילולית : טוב לב יפגשך). איל מצור ומגדל מצור ניתנים לך. הם ילכו לצדך. הם יעזרו לך". את המסר הזה ענו לו בתֻתֻּל...

^{שורות 24–28} "חלילה שתסמכי על השלום של איש אֶשנֻנַ וכתוצאה מזה תתרשלי. משמרותיך צריכים להיות יותר חזקים מאשר בעבר". ^{שורות 29–37} וכה (לֻפַּחֻם) אמר לי (לסַמֶּתַר): "חלילה שהמלך ישבע (מילולית: יגע בגרונו) לאיש אֶשנֻנַ מבלי לדרוש (קודם) את האל (דגן). כמו לפנים, כאשר בִּנִיַמִנַ ירדו (ממעלה הנהר) והתיישבו בסַגַּרַתֻם , ואני (לֻפַּחֻם) אמרתי למלך: 'אל תקטול את העֲירים של בִּנִיַמִנַ.^[12] בגלל הרעש של בני השבט שלהם אגרש אותם (או: אשלח את הרועים של שבטיהם לחֻבֻּר^[13] [= נהר השאול]) והנהר ישמיד (אותם) בעבורך'. ^{שורות 38–39} עתה אל ישבע (מילולית: יגע בגרונו) (המלך) מבלי לדרוש את האל (דגן של תֶרקַ)".^[14]

לפי טקסט זה, זימרי־לים שלח נביא להיוועץ באל דגן במקדשו בתוּתוּל (תוּכּוּל), והנביא חזר ובפיו תשובה חד־משמעית: אל למארי לכרות הסכם שלום עם אשנונה משום שמארי עתידה להביס את אשנונה בסיוע האל, כפי שהביסו בעבר את בני ימין.

בהמשך המכתב מתאר סַמֶּתַר מסר נבואי נוסף שלפיו אין להשכין שלום. את המסר הזה מביאה, מבלי שהתבקשה לעשות זאת, נביאה ששמה אינו ידוע:

^{שורות 41–52} אחריו, למחרת, באה אלי קַמַּתֻם אחת של דגן של תֶרקַ וכה אמרה לי: "מתחת לקש המים זור[מים]. הם כותבים [לך] חזור וכתוב (הצעות) שלום (salimum). הם שולחים [לך] חזור ושלוח את אליהם. ובלבם הם זוממים תרמית שנייה! אל ישבע (מילולית: יגע בגרונו) המלך מבלי לדרוש (תחילה) את האל".

הנביאה פותחת את דבריה בתיאור פיוטי, ואז מסבירה את המסר. סמתר נוהג במסר בכובד ראש, משלם לאישה את השכר שהיא מבקשת ושולח את המסר למלך כדי שיכריע בסוגיה:

^{שורות 52–57} והיא אמרה את נבואתה (מילולית: הוראותיה) (גם) לכו[הנת הגדולה אִנִ]בּשִנָ במקדש בֶּלֶתאֶכַּלִּם. שלחתי אל אדוני דין וחשבון [על הדברים ש]אמרו לי. אדוני צריך לשקול את הדבר ולפעול בתוקף מלכותו הגדולה .

זימרי־לים מתעלם מדברי הנביאים

מטקסטים אחרים ידוע לנו שבשנת ארבע למלכות זימרי־לים הוא היה מצוי בשלום עם אשנונה, עד שהוא וחמורבי מלך בבל עשו יד אחת נגד בעלת בריתם לשעבר וכבשו את אשנונה. ייתכן אפוא שזימרי־לים התעלם מהמסרים הנבואיים שקיבל, ממש כפי שאחאב התעלם מאזהרות הנביא מיכיהו.

לחלופין, ייתכן – ואף סביר להניח – שזימרי־לים קיבל מנביאים אחרים או ממנחשים אחרים מסרים שהאלים תומכים בהסכם שלום עם אשנונה. אם אומנם נחתם הסכם שלום עם אשנונה, היו נאמרות בו קללות על מפר ההסכם והצדדים היו נשבעים באליהם, ויש בכך להעיד שאומנם התקבלו מסרים שכאלה. למרות כל זאת, מלכים הפרו תדיר הסכמי שלום, כפי שמארי עצמה נוכחה לדעת כאשר בבל תקפה והשמידה אותה אף שהיו בעלות ברית.

הנבואה כהגדת עתידות מוסדרת ומאושרת

התורה מודעת לעובדה שהנבואה אינה אלא סוג של הגדת עתידות. למעשה, הפסוק שבו מוצגת הנבואה בספר דברים מתאר אותה כחלופה המותרת לסוגי הגדת העתידות האסורים:

^{דברים יח:י} לֹא יִמָּצֵא בְךָ…קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. ^יח:יא וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. ^יח:יב כִּי תוֹעֲבַת יְ־הוָה כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ…. ^יח:ידכִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ.^יח:טו נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן.

הניגוד ברור: צורות רבות של הגדת עתידות אסורות משום שהן מעשי הגויים וי‑הוה מתעב אותן. ואולם ישראל אינם נידונים לעיוורון מוחלט לרצון אלוהים. כאשר יתעוררו שאלות בעתיד, ידבר י‑הוה אל הנביאים והם ימסרו לישראל את שעליהם לדעת.

דמותה החדשה של הנבואה

יש להניח שההסבר שלעיל הוא כוונתו המקורית של הקטע. עם זאת, עם התפתחות ספר דברים קנה חוסר הנחת מהנבואה ומכל סוג של הגדת עתידות מעמד דומיננטי. בצורתו הסופית של ספר דברים יוחסה הנבואה למשה בלבד ובפועל הייתה לבלתי אפשרית.^[15] תהליך זה דומה מאוד לשינוי שעברו האורים ותומים והאפוד בידי המחבר הכוהני. באופן תאורטי הם הוסיפו להתקיים, אך תכליתם ככלי הגדת עתידות נוטרלה.

נבואה והגדת עתידות בחצרות המלכות במזרח הקדום

מלכי ישראל הקדומים דמו מאוד למלכי המזרח הקדום בשאיפתם לדעת מראש אם אלוהים תומך במפעלים שונים או מתנגד להם ואם הם עתידים לצאת בקרב וידם על העליונה או לא. לפי הטקסט המקראי, שאול השתמש באורים ותומים ודוד השתמש באפוד, ומלכי ישראל ויהודה אחריהם נעזרו בנביאים כדי לקבל את המידע שנזקקו לו ישירות מעם י־הוה.

הגדת עתידות הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים בחצרות המלוכה במזרח הקדום, ושימשה מלכים כמקור למידע שמיימי פנימי חשוב שיסייע להם בקבלת החלטות. למרות התנגדויותיהם המובלעות של המחברים בני האסכולות הכוהנית והדויטרונומיסטית, מלכי ישראל ויהודה לא נבדלו בכך ממקביליהם במזרח הקדום.