נפילתו של שאול המלך: ראייה ושמיעה

הפסוק האחרון של ספר שופטים מייחס את הכאוס החברתי של הפרקים הקודמים להיעדרו של מלך בישראל. בחברה שאינה מתנהלת לפי שלטון חוק אחיד, כל פרט ופרט מגדיר את המותר והאסור כראות עיניו:^[1]

^{שׁפטים כא:כה} בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה. 

אף על פי כן פרקי המלוכה בספר שמואל, הבאים מיד אחר כך, מציגים מסר מנוגד: המלך הוא לא אחד מן הגורמים הפוליטיים המבטיחים את יציבותה של מדינה.^[2]

המלכתו של שאול

כבר מראשית דרכו, קורותיו של שאול המלך הם אוסף מצטבר והולך של ערעורים על הלגיטימציות של מלכותו ושמא של מוסד המלוכה בכלל. שאול מוצג בפנינו כאדם גבוה במיוחד ("משכמו ומעלה"), כלומר דמות שבכוחה לראות מה שאחרים לא מסוגלים ובה בעת גלויה יותר לעיניהם של אחרים:

^{שׁמואל א ט:א} וַיְהִי אִישׁ מִבִּן־יָמִין [מִבִּנְיָמִין] וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ בֶּן אִישׁ יְמִינִי גִּבּוֹר חָיִל. ^ט:ב וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם.

אולם מיד אחר כך אנו שומעים כיצד יכולת הראייה הזו מכזיבה. שאול מחפש אחר האתונות האובדות של אביו אך לא מצליח למצוא אותן:

^{שׁמואל א ט:ד} וַיַּעֲבֹר בְּהַר אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ שָׁלִשָׁה וְלֹא מָצָאוּ וַיַּעַבְרוּ בְאֶרֶץ שַׁעֲלִים וָאַיִן וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ יְמִינִי וְלֹא מָצָאוּ.

נערו של שאול מציע לו לפנות לעיר סמוכה ולבקש עזרה מאיש האלוהים, המכונה "הרואה":

^{שׁמואל א ט:ט} לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים לְכוּ וְנֵלְכָה עַד הָרֹאֶה כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה.

השורש ר.א.ה משמש כמילה מנחה^[3] בסיפור המלכתו של שאול, ותכליתו להמחיש כי הרושם הראשוני מדמותו של שאול לא היה אלא אשליה. י־הוה מספר לשמואל כי ראה את מצוקת עמו ועל כן בחר לו מנהיג. על אף שהעם צועק, הדבר שהכתוב בוחר להזכיר הוא דווקא את ראייתו של האל:^[4]

‏^{שׁמואל א ט:טז} כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי.

וכעת "הרואה", הלא הוא שמואל, רואה את שאול:

^{שׁמואל א ט:יז} וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת שָׁאוּל וַי־הוָה עָנָהוּ הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי.

שאול לעומת זאת לא מזהה את "הרואה". הוא פוגש בו פנים אל פנים ושואל אותו היכן נמצא ביתו של הרואה.

^{שׁמואל א ט:יח} וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת שְׁמוּאֵל בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא לִי אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה.

שאול לא מצליח להבחין בזהותו של האדם שנמצא ישירות מולו.^[5]

כאשר הגורל שעורך שמואל מראה כי י־הוה בחר בו, שאול נעלם כאתונות אביו (שם י:כא),^[6] והעם נאלץ לשאול את י־הוה היכן הוא:

^{שׁמואל א י:כב} וַיִּשְׁאֲלוּ עוֹד בַּי־הוָה הֲבָא עוֹד הֲלֹם אִישׁ ס וַיֹּאמֶר יְ־הוָה הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים.

שאול לא הצליח לראות, ואילו כעת העם לא מצליח לראות אותו.^[7]

המשבר הראשון שניצב בפני שאול בימי מלכותו הוא איומה של ממלכה פולשת לעוור את עיניהם הימנית של תושבי הכפר יבש גלעד:

^{שׁמואל א יא:ב} וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל.

ה"עניים" של עם ישראל בפסוק החותם של ספר שופטים הן מטאפורה לתודעה המוסרית והמדינית שלו, אשר נפגמו וזקוקות נואשות לשינוי. החזרה של מוטיב קוצר הראי בתצורות שונות בסיפורו של שאול מלמדת אפוא כי במקום תיקון המצב רק ילך וידרדר.^[8]

מלכות שאול

ההנהגה הרופפת של שאול בראשית דרכו אינה אלא אות מבשר לקריירה שתלך ותתערער עוד יותר, עד כדי כך שחוקרים רבים רואים בה עדות להפרעה נפשית כלשהי.^[9] כמה אירועים בחיי שאול נשמעים ממש כהתקפי הפרעה דו־קוטבית ושסעת, ובשיאם סיפור שבו שאול נוהג בפרנויה קיצונית ואז מתפשט ונכנס לטרנס אקסטטי למשך לילה שלם (יט:כד). הסברה הזו נתמכת גם מלשון הכתוב עצמו, "רוח רעה" (ראו למשל טז:יד, יח:י).

הפסיכוזה של שאול שמה אותו בתפקיד המגלם אורח חיים המתעלם משלטון החוק, התנהלות פזיזה "מהבטן" שלכאורה אינה מכירה בשום התחייבות וסותרת התנהגויות עבר:

• נשמע ששאול מכיר היטב את דוד אולם מיד אחר כך שואל עליו כאילו אינו מכירו (טז:כא אל מול יז:נה).^[10]
• שאול מנסה "לשפד" את דוד על הקיר עם החנית שלו אבל אז לפתע ירא ממנו וממנה אותו לשר הצבא (יח:יא אל מול יח:יג).^[11]
• שאול רודף אחרי דוד להורגו ומיד לאחר מכן מתבטא כלפיו כאבא רחום ובנימה מושפלת מוותר למענו על המלוכה (כד:יז–כג).

שני האירועים שבהם שאול שומע במפורש כי הוא עומד לאבד את המלוכה קשורים לכישלונותיו במילוי חובותיו הבסיסיות כמלך: הנהגת העם וחיזוק הקשר שלהם עם אלוהיהם.

שאול מקריב קורבנות כדי לשמור על הכיסא

הסיפור הראשון נפתח עם הוראתו של שמואל לשאול לרדת לגלגל. שבעה ימים לאחר מכן, הוא מודיע לו, יצטרף אליו ויקריב קורבנות לי־הוה:

^{שׁמואל א י:ח} וְיָרַדְתָּ לְפָנַי הַגִּלְגָּל וְהִנֵּה אָנֹכִי יֹרֵד אֵלֶיךָ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לִזְבֹּחַ זִבְחֵי שְׁלָמִים שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

המועד מגיע. שאול מתכונן למלחמה מול אויביו אבל שמואל לכאורה מבושש להגיע והעם מתחיל להתפזר (יג:ח). האויב המאיים שמולו, התסיסה בקרב צבאו והעריקה ההמונית מובילים את שאול להקדים את שמואל ולהקריב בעצמו את הקורבנות:

^{שׁמואל א יג:ט} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיַּעַל הָעֹלָה.

כששמואל הזועם דורש משאול לנמק את חוסר הציות שלו, שאול חוזר ומפרט את מצב העניינים הרעוע וחושף את המאבק הנפשי המתחולל בתוכו:

‏^{שׁמואל א יג:יא} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל מֶה עָשִׂיתָ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ. ^יג:יב וָאֹמַר עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל וּפְנֵי יְ־הוָה לֹא חִלִּיתִי וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעֹלָה.

הלשון "ואתאפק" (פסוק יב) מלמדת כי שאול ביטל את רצונו שלו מפני רצון אנשיו.^[12] התירוץ של שאול מגלם למעשה התנערות מודעת מתפקידו כמלך. ולא רק שהוא שועה לרצון העם במקום לרצונו כמלך, באמצעות הקרבת הקורבן הוא גם תופס את מקומו של שמואל כנביא ושופט.

בה בעת, שאול משתמש בפולחן הקרבת הקורבנות — אחת מצורות הפולחן המרכזיות במזרח הקדום — ככלי פוליטי לשימור נאמנות הצבא ולביסוס מוקדי הכוח תחת שליטתו.^[13] המדינה הפרידה את עצמה מן הדת כדי שתוכל להביא את רצונותיה האימפריאליים על סיפוקם. כששאול משתמש בהקפדה הדתית כדי לשמור על כס המלוכה שאול למעשה שם את עצמו במקום של י־הוה, המושא העליון של עבודת הפולחן.^[14]

בנקודה הזו שמואל מכריז כי שושלת שאול לא תמשיך, אך שאול לא מוותר על כסאו (שם יד).

שאול מפחד מחייליו

י־הוה מחליט כי באה העת להעניש את עמלק על מה שעשו לעם ישראל לאחר היציאה ממצרים (שמות יז:ח–יג).^[15] ה' אוסר על בני ישראל לקחת שלל, ושמואל נדרש להורות לשאול שלא להותיר נפש חיה, אדם או בהמה:

^{שׁמואל א טו:ג} עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר.

אבל שאול חס על אגג מלך עמלק ועל "מיטב הצאן":

^{שׁמואל א טו:ט} וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ.

כששמואל שואל את שאול מדוע לא השמיד את העמלקים כאשר נצטווה, שאול טוען בתוקף שהוא עצמו שמע בקול אלוהיו ומשליך את האחריות על לקיחת השלל על חייליו:

^{שׁמואל א טו:כ} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְ־הוָה וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי יְ־הוָה וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי. ^טו:כא וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל.

ההסבר של שאול כי הבהמות נלקחו "לזבח לי־הוה" אינו נובע מתום לב. כמו בסיפור הקודם שאול מנצל את טיעון הדבקות הדתית לשמירה על מעמדו.^[16] שמואל ממשיך לנזוף בשאול עד שהוא מודה לבסוף כי פחד לצאת נגד תאוות השלל של חייליו:

^{שׁמואל א טו:כד} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְ־הוָה וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם.

אם כן שאול לא רק מודה שהטיל את האחריות על העם אלא גם בכך שעיצב אותם בדמותו. הם עברו על אותו האיסור שהוא עצמו עבר קודם לכן – הקרבת קורבנות בניגוד לרצון האל. שאול לא מצליח לתפקד כמנהיג ובמקום זאת משמש לעם כמודל רע לחיקוי.

שאול לא שומע בקול י־הוה

החזרה של השורש ש.מ.ע ושל המילה "קול" לאורך חילופי הדברים בין שאול ושמואל משרטטת מגמה הולכת וגוברת של ניוון בממלכתו של שאול.

• שמואל מדרבן את שאול למלחמה בעמלק עם הקריאה "שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְ־הוָה" (טו:א).
• גיוס הלוחמים של שאול מתואר בלשון "וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם" (פסוק ד).
• התוכחה הראשונה של שמואל כלפי שאול לאחר הניצחון היא "וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ" (פסוק יד).
• "וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְ־הוָה שמואל", ממשיך שמואל גוער בשאול (פסוק יט).
• שאול מוחה: "שָמַעְתִּי בְּקוֹל יְ־הוָה" (פסוק כ).
• בתגובה לדברי שאול שמואל פונה למישור העקרוני: י־הוה מעדיף שמיעה בקולו על פני קורבנות, גם אם נועדו לרצותו. "הַחֵפֶץ לַי־הוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְ־הוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב" (פסוק כב).
• בסופו של דבר שאול מודה כי גם הוא עצמו אשם מפני ששמע בקול העם: "וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם" (פסוק כד).

המלחמה שהחלה בקריאה מלוכדת לשמוע בקול י־הוה סוטה ממסלולה ומתנהלת על פי קול העם. אם מתבוננים לעומק ביחסי הגומלין שבין שמיעה, קול וציות מבינים כי הכשל בהתנהלות של העם ושאול היה חמור הרבה יותר מהמרת קול י־הוה בקולם שלהם. למעשה קולם של הבהמות הוא שהנחה את מעשי העם: שאול שמע בקול העם, והעם העדיף את קולות הבקר והצאן על פני קול י־הוה.^[17]

כתוצאה מכך י־הוה "מואס" במלכותו של שאול (טו:כג, כו) ושמואל מספר לשאול כי נצטווה לבחור לו מחליף (שם כח).

חולשתו של שאול היא חוזקו של שמואל

קוצר הראי ולקות השמיעה של שאול הם שילוב קטלני המעמיד בספק את הכדאיות של מלכותו, ואולי אף את עצם הרעיון כי מלוכה היא הפתרון הנכון לניהול מדינה. כמו כישלונו של שאול לראות את הבהמות האובדות, גם השמיעה בקול הבהמות במקום בקול י־הוה מלמדת כי המלוכה לא היא שתביא את התיקון לאנדרלמוסיה של "בעיניו יעשה" מסוף ספר שופטים.

הפגמים "החושיים" של שאול עומדים בניגוד ישיר לשמואל, דמות שגם שמיעתה וגם ראייתה מתאימות בדיוק לרצון האל, כפי שאנו רואים בפגישתו הראשונה עם שאול:

^{שׁמואל א ט:טו} וַי־הוָה גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר.

^{שׁמואל א ט:יז} וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת שָׁאוּל וַי־הוָה עָנָהוּ הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי.

האנרכיה נמשכת גם תחת מלך

סיפורו של שאול מראה כי התודעה הרווחת בתקופת קדם-המלוכה ממשיכה גם בתקופת המלוכה. על אף כניסתו של ריבון מדיני חדש, גם העם שמתחתיו וגם שאול עצמו, הממלא את תפקיד הריבון, לא מכירים בריבונותו. שאול אפוא אינו מלכה הראשון של ישראל כי אם השופט האחרון שלה.^[18]

הלקות החושית הכפולה מבשרת באופן אירוני כי ההתנהלות הכאוטית של "הישר בעיניו" מסוף ספר שופטים לא עומדת להשתנות: עוד אין דין ואין דיין שינהלו את הפרטים או את המדינה.^[19] הניסוי ששמו שאול מסתיים בכישלון ומלכותו היא הביטוי הראשון של דפוס שעתיד לחזור על עצמו בכל סיפורי המלוכה שיבואו אחריו.