ארון הברית המסוכן של ספר שמואל

לאחר שהביסו את ישראל בקרב, הפלשתים שובים את ארון הברית ומביאים אותו לפלשת כאות ניצחון. אולם ה' מכלה בהם את זעמו והם שולחים את הארון לישראל על גבי עגלה נהוגה בידי שני שוורים.

הארון מגיע לבית שמש, לשדה יהושע (שאינו יורשו של משה כי אם יהושע אחר). שם, למרבה הפליאה, ה' מכה במי שרק הביטו בארון.

^{שמואל א ו:יט} וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן יְ־הוָה וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ^[1] וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי הִכָּה יְהוָה בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה.

משם אנשי קריית יערים לוקחים את הארון ומפקידים אותו בבית אבינדב, ואליעזר בן אבינדב מתמנה לשמור על הארון. סיפור זה של נדודי הארון משתרע על פני שמואל א ד:ב²–ז:ב.

בשמואל ב ו:ב–כג מסופר על דוד המלך המחליט להעביר את הארון מבית אבינדב לבירתו החדשה בירושלים. בדרכו של הארון לירושלים אדם בשם עוזה נוגע בארון ונופל תחתיו ללא רוח חיים. בחששו מפני מה שעלול להתרחש אם הארון ימשיך בדרכו, דוד משאיר את הארון בביתו של איש גיתי ושמו עובד אדום.

בהמשך דוד שומע כי בזכות הארון, שרתה ברכה על עובד אדום. הוא מחליט אפוא לנסות להעלות את הארון לעיר בשנית. בפעם הזו דוד מלווה את התהלוכה בריקודים ובמתן קורבנות, ומצליח להביאה לידי גמר. אשתו, מיכל בת שאול, לועגת לדוד על ריקודיו, ודוד טוען כנגדה כי ראוי להתבזות בפני ארון ה'. הסיפור חותם בקללת מיכל בת שאול שלא היה לה ילד עד יום מותה.

הוצאת הארון לקרב

מעשה הוצאת הארון לקרב כדי לסייע בידי הצבא נגד אויביו משקף מסורת המתועדת במקורות מקראיים לא-כהניים (ראו מאמרי "שני הארונות: צבאי וטקסי", התורה 2021). המסורת מוכרת מן הפסוק שלהלן, הנכלל בתפילה המקדימה לקריאת התורה:

^{במדבר י:לה} וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְ־הוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.

זהו הרקע האפשרי לתיאור בהלת הפלשתים, כשגילו שישראל הוציאו את הארון לשדה הקרב:

^{שמואל א ד:ו} וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת קוֹל הַתְּרוּעָה וַיֹּאמְרוּ מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים וַיֵּדְעוּ כִּי אֲרוֹן יְ־הוָה בָּא אֶל הַמַּחֲנֶה. ^ד:ז וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱלֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם. ^ד:ח אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה..

אך כאמור מתברר שהארון המתואר בספר שמואל אינו כלי נשק באמתחתם של ישראל בלבד, אלא נחשב ישות גחמנית והרת סכנה.

הארון משחית ללא הבחנה

מן הסיפור עולה כי הארון מסוכן ובלתי צפוי מטבעו. הוא זורע הרס ומוות בכל סביבה שאליה ייקלע ושאינה מכבדת אותו, בין בשוגג ובין במזיד.

• הפלשתים יראים מן הארון בזכרם כיצד אלוהים היכה את המצרים במדבר (שמואל א ד:ח).
• פסל האל דגון נופל ונשבר מעצם קרבתו לארון (שמואל א ה:ב–ה).
• יושביהן של שלוש ערי פלשתים המחזיקות בארון – אשדוד, גת ועקרון – לוקים במגפה ובטחורים (שמואל א ה:ו–יב).^[2]
• תושבי בית שמש מתים על שהביטו בארון (שמואל א ו:יט).
• כאשר נדמה שהארון עומד להישמט מן העגלה, עוזה נוגע בו כדי לייצבו, ובתגובה נפגע ומת על מקומו (שמואל ב ו:ו–ח).
•  כאשר מיכל לועגת לדוד על שחולל עם עבדיו לפני הארון, היא נידונה לעקרות עד מותה (שמואל ב ו:כ–כג). 

נראה שאחת היא בעיני ה' אם המחללים את הארון התכוונו לכבדו או להתקלס בו. תגובת אנשי בית שמש אחרי שה' היכה את העיר מלמדת על היראה מפני הארון:

^{שמואל א ו:כ} וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי יְ־הוָה הָאֱלֹהִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה וְאֶל מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ.

החלטת אנשי בית שמש להיפטר מן הארון דומה להחלטת הפלשתים להשיב את הארון לישראל לאחר שהוכו במגפה, ולהחלטתו של דוד לאחר מות עוזה להשאיר את הארון בבית עובד אדום.^[3]

לסיכום, על פי שני הסיפורים בספר שמואל, הקרבה לארון מסוכנת ודורשת זהירות יתרה. זהו תיאור יחסית ייחודי של אופן הצגת הארון.

שיבוץ סיפור מלחמת פלשתים בסיפור שמואל ועלי

סיפורו של הארון המסוכן קוטע את סיפור קורות חייו של שמואל הצעיר. ספר שמואל פותח בתיאור אימוץ שמואל בידי עלי, גידולו וחינוכו במשכן שילה, ותיאור מות בני עלי עקב חטאיהם (פרקים א–ג). פרק ג חותם בכניסתו של שמואל לתפקיד הנביא והשופט.

בנקודה זו הטקסט פונה באופן מפתיע לעיסוק במלחמת ישראל בפלשתים. במקום להזכיר את שמואל או את משפחת עלי כעומדים בראש העם במלחמה, מנהיגי המלחמה מוזכרים כזקנים עלומי שם:

^{שמואל א ג:יט} וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל וַי־הוָה הָיָה עִמּוֹ וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה. ^ג:כ וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַי־הוָה. ^ג:כא וַיֹּסֶף יְ־הוָה לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה כִּי נִגְלָה יְ־הוָה אֶל שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר יְ־הוָה. ^ד:א וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל

וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה וַיַּחֲנוּ עַל הָאֶבֶן הָעֵזֶר וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בַאֲפֵק. ^ד:ב וַיַּעַרְכוּ פְלִשְׁתִּים לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל וַתִּטֹּשׁ הַמִּלְחָמָה וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּכּוּ בַמַּעֲרָכָה בַּשָּׂדֶה כְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים אִישׁ. ^ד:ג וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ יְ־הוָה הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְ־הוָה וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ. ^ד:ד וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית יְ־הוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי עִם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים חָפְנִי וּפִינְחָס.

מפתיע ששמואל, עלי ובניו אינם מוצבים בתפקיד מנהיגי המלחמה. שמואל אינו נזכר כלל, וחפני ופנחס מופיעים רק באמירה העומדת כנספח לתיאור הבאת הארון לשדה הקרב בפסוק הקודם. מדובר כנראה בהערה פרשנית שנוספה בשלב מאוחר במטרה להעמיד את בני עלי כדמויות באירוע. היעדר המנהיגים מסיפור המלחמה עצמו מלמד שהסיפור נכתב בידי סופר שונה, ולא בידי מי שכתב את פרקים א–ג.

ואכן, הסיפור ממשיך בלא אזכור מעורבותם של חפני ופנחס, למעט פסוקית הסגר תלושה בסוף תיאור הקרב:

^{שמואל א ד:יא} וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס.

לאחר פסוק זה הטקסט פותח בתיאור ארוך של עלי המגלה כי בניו מתו וכי הארון נשבה. עלי נופל לאחור עם כסאו ושובר את מפרקתו, ובכך מתגשמת קללת ה' מפרק ב:לא-לג. לאחר מכן המוקד חוזר לתאר את תלאות הארון:

^{שמואל א ה:א} וּפְלִשְׁתִּים לָקְחוּ אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיְבִאֻהוּ מֵאֶבֶן הָעֵזֶר אַשְׁדּוֹדָה.

הפסוק כאן הוא חזרה מקשרת (Wiederaufnahme) לפסוק ד:יא, שנועדה לסמן את הנקודה שבה תמה הסטייה מקו הסיפור העיקרי והכוונה לשוב אליו. לרוב היא מעידה כי הסטייה מן הנרטיב העיקרי נוספה בידי מחבר מאוחר.^[4] במקרה זה מדובר במקרה מעט מורכב יותר.

יש להניח שגרסה מוקדמת יותר של ספר שמואל לא כללה את סיפור המלחמה בפלשתים ואת נפילת הארון בשבי. עורך מאוחר של ספר שמואל נטל את סיפור הארון שעמד בפני עצמו ושיבץ אותו בסיפורו של שמואל באופן שישמש כעונש על חטאיהם הרבים של בני עלי. לצד זה הדבר נועד להדגיש את הצורך של ישראל במנהיג ראוי וצדיק, כלומר שמואל, במקום משפחת עלי הכושלת.

חוזרים אל שמואל השופט-מושיע

המקור העצמאי העוסק בעניין הארון וששובץ בספר שמואל, תם בפרק ז פס' א, לאחר תיאור הפקדת הארון בבית אבינדב בגבעה. לאחר קישור קצר של מחצית הפסוק (ז:ב),^[5] העלילה חוזרת לחוט הסיפור המקורי המתאר את שמואל כשופט ומושיע ברוח ספר שופטים. אם נסיר את סיפור הארון מן הטקסט, יתקבל הרצף המקורי:

^{שמואל א ג:יט} וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל וַי־הוָה הָיָה עִמּוֹ וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה. ^ג:כ וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַי־הוָה. ^ג:כא וַיֹּסֶף יְ־הוָה לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה כִּי נִגְלָה יְ־הוָה אֶל שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר יְ־הוָה. ^ד:א וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל // ^ז:בb וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי יְ־הוָה. ^ז:ג וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל יְ־הוָה הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל יְהוָה וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים.

הסיפור ממשיך בתיאור שמואל המכנס את העם במצפה ומקריב קרבנות לה'. לאחר מכן מסופר שישראל יוצאים לקרב נגד פלשתים ומנצחים בו. הסיפור חותם כך:

^{שמואל א ז:יג} וַיִּכָּנְעוּ הַפְּלִשְׁתִּים וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לָבוֹא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל וַתְּהִי יַד יְ־הוָה בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל^{.[6] ז:טו} וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו.

החתימה כאן מעמידה את סיפור שמואל כחלק מאסופת סיפורי המושיעים המצויים בספר שופטים.^[7] באסופת סיפורים זו קמים גיבורים המצילים את ישראל מידי האומות המצרות להם. כך מסתבר אפוא גם לגבי שמואל.

לנוכח חרטתם ותשובתם של ישראל, שמואל מבטיח שיזכו לעזרת האל, והם אכן מנצחים. הפלשתים נכנעים כפי שמתואר שעשו עמי כנען האחרים בסיפורי ספר שופטים: המואבים בשופ' ג:ל; הכנענים בשופ' ד:כג; המדיינים בשופ' ז:כח; והעמונים בשופ' יא:לג. לבסוף שורר שלום בין ישראל והאומות, בדומה לשלום השורר במהלך תקופתו של כל אחד מן השופטים הישראלים.

סיפור תבוסתם של ישראל לפלשתים נוסף על ידי העורך כיחידת מבוא לסיפור הקרב המוצלח שניהל שמואל, וכך העמיד את נצחונו של שמואל כתיקון לתבוסת ישראל תחת הנהגתם של בני עלי, והדגיש מיהו מנהיגם הרוחני האמיתי של ישראל.^[8]

קטיעת מלחמת פלשתים עם סיפור הארון (שמואל ב)

גם חציו השני של סיפור הארון, שבו דוד מביא את הארון לירושלים, קוטע את רשימת מלחמותיו של דוד בפלשתים.

הרשימה פותחת בקרב בבעל פרצים (שמואל ב ה:יז–כא) וממשיכה בקרב בבכאים (שמואל ב ה:כב–כה). בהמשך נמסר שדוד מגייס צבא גדול (שמואל ב ו:א), אך מיד מסופר על השבת הארון ועל תקוותיו הנכזבות של דוד לבנות מקדש (פרקים ו–ז). לאחר מכן מסופר שדוד מביס את הפלשתים (ח:א).

^{שמואל ב ה:כה} וַיַּעַשׂ דָּוִד כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יְ־הוָה וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים מִגֶּבַע עַד בֹּאֲךָ גָזֶר. ^ו:א וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף.

^ו:ב וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ [בַּעֲלָה הִיא קִרְיַת יְעָרִים אֲשֶׁר לִ]יהוּדָה^[9] לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְ־הוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו....

^ח:א וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ דָּוִד אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם וַיִּקַּח דָּוִד אֶת מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים.

העורך שיבץ את סיפור הארון לאחר פסוק א בפרק ו כדי לרמוז שדוד אסף את כל העם הרב הזה כדי להשיב את הארון, במקום הסיבה המקורית לגיוס הצבא - המלחמה בפלשתים המתוארת בשמואל ב ח:א. זאת ועוד, שיבוץ סיפור הארון לפני נצחונו הסופי של דוד על פלשתים יוצר מעין סימטריה עם שמואל, שאף הוא הביס את הפלשתים לאחר סיפור הארון.

הרצון לבנות מקדש: תוספת פרי עטו של העורך

לפני ששב לנרטיב המרכזי, העורך הוסיף כאן את הסיפור שבפרק ז, שבו דוד מביע את משאלתו לבנות לה' ולארון מקדש, ושומע מנתן הנביא שבניית המקדש לא נועדה לו אלא לבנו.

בהבאת הארון לירושלים דוד מבסס את מעמדה כאתר קדוש ומכין את הקרקע לבניית המקדש בידי שלמה. כך הופך דוד למנהיג רוחני, נוסף על היותו מנהיג צבאי. הגרסה המוקדמת של ספר שמואל לא הזכירה את הארון או המקדש, אלא גוללה את סיפור מלחמות דוד בפלשתים, במואב וכן הלאה.

שיבוץ מאוחר של מסורת קדומה

שני טקסטים אלו (שמואל א ד:א–ז:א ושמואל ב ו:ב–כג) היו בעבר סיפור אחד שעורך ספר שמואל אימץ ופיצל לשניים.^[10] הארון, שעל פי הסיפור בשמואל א נשאר בבית אבינדב, היה עדיין שם על פי ספר שמואל ב. בסיפור המקורי שני החלקים בעניין הארון עמדו יחדיו ללא כל קטיעה, כדלהלן:

^{שמואל א ז:א} וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן יְ־הוָה וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ לִשְׁמֹר אֶת אֲרוֹן יְ־הוָה. // ^{שמואל ב ו:ב} וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ [בַּעֲלָה הִיא קִרְיַת יְעָרִים אֲשֶׁר לִ]יהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְ־הוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו. ^ו:ג וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה.

כמתואר לעיל, המניע להחלטת העורך לפצל את הסיפור היה רצונו לנצל את סיפור נפילת הארון בשבי פלשתים וניצחון הפלשתים כמימוש עונשם של בני עלי.^[12] לשם כך היה עליו לדחות את תום הסיפור למועד מאוחר יותר בספר שמואל, משום שחלק זה של הסיפור כבר כלל את דוד המלך, שטרם היה מלך, ואף טרם נולד בראשית ספר שמואל. העורך נאלץ להמתין עד לנקודה בספר שמואל שבה דוד כבר נמשח למלך וכבש את ירושלים, ולשתול בה את תום הסיפור על ארון הברית.

רעיון עתיק שאינו חידוש של ספר שמואל

סיפור הארון הקטלני אינו חלק מן הרובד המוקדם של ספר שמואל, אולם אין בכך כדי ללמד כי הסיפור עצמו מאוחר. אני סבור כי מסורת הארון היא מסורת עתיקה שלא הייתה חלק מהרפרטואר של מחברי ספר שמואל המקוריים. במסורת אחרת זו הארון הוא חרב פיפיות. הוא התגלמות חומרית מסוכנת של כוחו של ה'.

הארון מסוגל להכרית את אויבי ישראל ולהשרות ברכה על מי שנוהג בו כראוי (כגון עובד אדום ודוד). ובכל זאת הוא מסוכן ביותר. כל מעשה שגוי עלול להביא את ה' לכלות את זעמו ולהרוג ללא הבחנה את מי שאינו נוהג כבוד בארון (או אפילו נוגע בו ללא רשות).